בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך הפך ג'יאמבטיסטה ואלי למעצב הקוטור החשוב בדורו

מבקרי אופנה השוו את עיצוביו הססגוניים למטחנות פלפל ולשטיחי אמבטיה, אך האליטה האופנתית של פאריס חשבה אחרת. הנסיקה של המעצב העצמאי

תגובות

מאז התצוגה האחרונה שלו בבית עמנואל אונגרו בסתיו 2004 ועד שהקים עסק משלו באביב 2005, סיגל לעצמו מעצב האופנה ג'יאמבטיסטה ואלי סגנון לבוש שנהפך מאז לסימן ההיכר שלו - כמעט בכל הזדמנות, ואלי, בן 45, מופיע בשרשרת פנינים לצווארו, בדרך כלל באופן שנוגד את מבנהו הצר, בסווטשירט שחור צמוד ובמכנסי ג'ינס שחורים ורפויים.

קשה לומר איזה סגנון מזכיר הלוק הזה יותר, של קוקו שאנל או של ברברה בוש. ואלי עונד את שרשרת הפנינים הטבעיות שלו, שלדבריו קנה ממהרג'ה בהודו, מאז שאמר לו לואיג'י שיאלנגה, המעצב את התכשיטים לתצוגות שלו: "זה אתה, זה יהיה החותם שלך". וחותם זה עניין שוואלי מייחס לו חשיבות רבה.

"הדבר הכי קשה באופנה הוא להתפרסם לא בזכות לוגו אלא בזכות סילואטה", אומר ואלי במטה המשרדים שלו, בניין מרהיב בפאריס, קרוב לכנסיית המדלן. הבניין היה בעבר ביתו של איטלקי מפורסם אחר בעל שם פרטי דומה, ז'אן-בטיסט לולי, מלחין החצר של לואי ה-14.

חנותו של ואלי שוכנת בקומת הרחוב; האטלייה וסלון התפירה העלית נמצאים בקומה השנייה והשלישית, והם משרתים חצר הכוללת אמהות ובנות במשפחות ברנדוליני, דלאל, ניארקוז ומיסוני. לי רדזיוויל (אחותה של ג'קלין קנדי אונסיס) היא מבקרת קבועה בתצוגות האופנה שלו, גם באלה שבהן הוא מציג קולקציות שעיצב לחברת המעילים האיטלקית מונקלר.

תצוגת האופנה של ואלי לסתיו-חורף 2013-2012

ברובד מסוים של החברה האירופית ואלי נחשב לבן אצולה, המעצב היחיד משכבת הגיל שלו שמייצר ללא התנצלות בגדים שמחים, שקוסמים להלך הרוח של הצרפתיות, המחבבות בגדי מסיבות עליזים. הוא גם המעצב הראשון זה שנים שעשה פריצת דרך אמיתית בתפירה העלית, תחום אזוטרי שעומד בפני סכנת הכחדה.

כמה מלקוחותיו מכנות את עצמן "נערות ואלי" (על משקל "נערות הוואלי" האמריקאיות, קלות הדעת, מה"ואלי" בקליפורניה). אלא שבארצות הברית נודע שמו של ואלי רק בזמן האחרון, בעיקר בזכות קו חד-פעמי שנמכר במשך תקופה קצרה במסגרת שיתופי פעולה של מייסיס עם מעצבים שונים בשנה שעברה.

לפרסומו תורמות גם הופעות מזדמנות של דגמיו על השטיח האדום, כמו השמלה האדומה שלבשה אמה סטון בטקס האוסקר השנה. כפי שמציינת קולין שרין, מנהלת תחום האופנה בסאקס פיפת אוניו ואחת התומכות הראשונות בוואלי: "אשה יכולה להרגיש תחושת תגלית כשהיא קונה את אחד הפריטים שלו. הוא מעצב לאשה שמבינה באופנה".

ולמרות זאת, השמלה של סטון ספגה ביקורת על הסרט הענקי שעיטר את מפתח הצוואר בקשר פרפר. הסרט הפתיע את ואלי לא פחות משהפתיע את הצופים בבית. "המעצב מכניס בדגם את היצירתיות שלו, אבל יש סטייליסטית שמחליטה מה שמתחשק לה", הוא אומר. במלים אחרות, לא כל אחד אוהב את ואלי מיד, אבל כשמנסים אותו מגלים את טעמיו העסיסיים.

בשבע השנים שחלפו מאז שהקים את המותג שלו, לאחר שעבד במשך שבע שנים בבית אונגרו, שקהל היעד שלו הוא שכבת הקצפת של העשירים, השמלות שהוא יוצר מתאפיינות בנטייה לסלסולים. באונגרו פגש ואלי את האימהות - אנדריאה דלאל, ג'ורג'ינה ברנדוליני - והחל לחזר אחר בנותיהן, שרלוט ואליס, ביאנקה וקוקו, זמן רב לפני שנהפכו לכוכבות האופנתיות של האליטה של פאריס. כפי שוואלי עצמו אומר: "הכנתי זרים של קפלים, זרים של פרחים, זרים של סלסולים, זרים של נוצות. לעתים קרובות אני מעצב במוסלין, שעוטף את המותניים במהודק, ומשהו אחר קורה סביבו".

רויטרס

כמה מהדגמים המוקדמים והססגוניים שלו זכו ליחס מזלזל מצד מבקרי האופנה, בייחוד האמריקאים. לדבריהם הם הזכירו שיחי בקעצור, מטחנות פלפל או שטיחי אמבטיה. הדגמים אמנם היו מעוצבים להפליא, אך נראו מרוחקים מעבודתם של בני דורו; אבל באופן מפתיע - הם נמכרו. השמלות האסופות בעדינות, שנמכרו בסאקס בכ-3,000 דולר השמלה, הפכו את ואלי למותג חשוב בחנות.

"זו סילואטה טיפוסית שלי", הוא אומר כשדוגמנית חוצה את משרדו במעיל שגבו שמוט, גרסה מעודכנת ללוק שהציג לראשונה לפני שנים מספר. "כשהתחלתי לעשות את הגב המעוגל הזה, המבקרים אמרו שזה הגיבן מנוטרדאם. הם קראו לזה מעיל עם תיק גב, כל מיני דברים כאלה. אבל עכשיו אותם אנשים, כמה עונות אחר כך, כותבים שזה ‘הגב המזוהה עם ואלי'". "לפעמים", הוא מוסיף, "מה שנתפש בעינינו כפגם יכול להיהפך לסגנון ייחודי".

זוהר במייסיס

בתקופה של שינויים נרחבים באופנה, כשהתאגידים הגדולים מציגים דרישות רבות מאי פעם למעצבים שבעבר זכו ליחס של כוכבים, נסיקתו של מעצב עצמאי כמו ואלי מושכת את תשומת הלב של אנשים שאינם נמנים עם חוג לקוחותיו הסלבריטאיות. לדברי הקמעונאים, הבגדים המוכנים ללבישה, פריטי התפירה העילית ושיתופי הפעולה שלו מכניסים כ-80 מיליון דולר במכירות שנתיות. בית אונגרו, שזנח את ואלי ובחר בשורה של מעצבים מסנוורים יותר (ובין השאר, בשלב מסוים, שכר את לינדזי לוהן כיועצת אמנותית), הידרדר בינתיים עד שכמעט נעלם לחלוטין.

בדצמבר, כעדות נוספת למעמדו של ואלי באופנה הצרפתית, לאחר שהציג קולקציה אחת בלבד של תפירה עלית, הוענק לו מעמד רשמי של מעצב תפירה עילית מטעם איגוד בתי האופנה בצרפת. הארגון הזה מעניק את התואר הנחשק רק למעצבים בעלי ותק של חמש שנים לפחות בתחום התפירה העילית. בספטמבר מתכננת הוצאת ריזולי לפרסם ספר על עבודתו, ציון דרך השמור בדרך כלל למעצבים ותיקים הרבה יותר.

המודל לחיקוי של ואלי אינו המעצבים האוונגרדיים של פאריס, וגם לא האמנים הבינלאומיים שהפיחו חיים בבתי אופנה כגון בלנסיאגה ולואי ויטון, אלא מעצב כמו אוסקר דה לה רנטה, שהתאים את דגמיו לדורות של לקוחות בולטות בחברה.

ואלי גדל במשפחה שמרנית ברומא והתבונן בנשים המסוגננות שאימצו את האופנה ועשו בה כבשלהן. לדבריו גם כשעקר לפאריס בשנות ה-90 לעבוד בבית אונגרו, הוא לא שכח את הנשים האלה. עמנואל אונגרו זקף לזכות ואלי את ההתחדשות של בית האופנה, ובחר בו לממשיכו כשפרש. אבל משפחת פרגאמו, הבעלים של אונגרו, פיטרה אותו במהלך מאבק פנימי ב-2004. ואלי הקים עסק משלו כעבור שלושה חודשים, והחל לעבוד באטלייה ברובע המארה.

"אני זוכרת שביקרתי אותו ביום ראשון אחד בפאריס, הוא בדיוק חזר משוק הפשפשים, וקנה המון כובעי נשים ישנים משנות ה-40", מספרת מרגריטה מיסוני, ידידתו זה עשר שנים. "אמרתי לו, ‘אתה מתחיל לעצב כובעים?' והוא ענה, ‘ממש לא. אני אוהב את הסלסולים'. ובקולקציה הבאה שלו באמת היו המון סלסולים כאלה. היה אפשר לראות את הכובעים בשמלות שלו".

באולם התצוגה שלו, הדוגמנית קינגה ראז'ק מודדת שמלת טול שחורה עם חולצת סריג צמודה, לוק בולט מתוך קולקציית הסתיו. היא אומרת: "בעיניי הקולקציה הזאת אחרת. היא אורבנית יותר". ואלי עונה לה: "זה בדיוק העניין. רציתי משהו אורבני יותר, שייתן תחושה של לחצות את סנטרל פארק בסוודרים גדולים, לוק של החלק היוקרתי של העיר על נערות משכונת נוליטה". בסופו של דבר התצוגה קיבלה תגובות מצוינות ונחשבת לאחת הטובות ביותר בקריירה שלו.

ניקול פישליס, העומדת בראש מחלקת האופנה ברשת בתי הכלבו מייסיס, אומרת שביקשה מוואלי להשתתף בסדרת שיתופי הפעולה של החנות בגלל ההתרגשות האופפת את המותג שלו. התדמית הזאת הפיצה מזוהרה על הלקוחות של מייסיס. "הצגנו את המוצרים שלו בערים שבהן הלקוחות אפילו לא מכירות את שמו, אבל הן קנו כמובן", אומרת פישליס.

בדיעבד, אומר ואלי, הוא נהנה מעיתוי טוב. כשהחליט להקים מותג משלו, רבים ממעצבי האופנה הגדולים - אונגרו, איב סן לורן וולנטינו - פרשו. היו הזדמנויות רבות לנהל בתי אופנה קיימים, אבל לדבריו הוא חשב שזה הרגע הנכון לקחת סיכון. עכשיו מגע ידו של ואלי ניתן לזיהוי לא רק על פי השם שעל התווית, אלא על פי מראה השמלה.

"הבעיה היא שכבר אי אפשר להפיח חיים במותגים ישנים", אומר ואלי. "חשוב מאוד לתת תקווה לדור חדש של מעצבים, כדי שביום מן הימים הם יוכלו להקים עסקים משלהם ולהתפרסם בזכות עצמם".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו