מה עומד מאחורי האובססיה הנשית לנעליים? - אופנה - הארץ

מה עומד מאחורי האובססיה הנשית לנעליים?

סרט תיעודי על מערכת היחסים בין נשים לנעליהן מפנה מבט רך אל הכוח הפסיכולוגי, החברתי-תרבותי והאירוטי של הפריטים הנחשקים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
פרנץ לידז, ניו יורק טיימס

באחד הימים בחורף האחרון, בת שאק דידתה בביתה כשלרגליה נעליים בעלות עקבי סטילטו כה גבוהים, עד שהיא בדרך כלל מצליחה להתנודד עליהם צעדים ספורים בלבד, מפתח המונית ועד לשולחן במסעדה. "יצאתי פעם עם בחור חסכן ביותר, שציפה שאלך ברגל 16 בלוקים על עקבים בגובה 20 ס"מ", היא נזכרת. "אולי בגלל זה יצאתי איתו רק פעם אחת".

מחשוף שמלתה האדומה של שאק, בעיצוב ולנטינו, הולם את הנעליים האדומות שהיא נועלת, בעיצוב כריסטיאן לובוטן, אשר חושפות את בהונותיה. "אני אוהבת עקבים גבוהים מאז שהייתי ילדה קטנה", אומרת שאק, שחקנית פוקר מקצוענית בת 43. "בערך לפני שמונה שנים האהבה הפכה לאובססיה".

שאק היא ללא ספק הדמות האובססיבית ביותר ב‑"God Save My Shoes" ("אלוהים, שמור על נעלי"), סרט תיעודי בבימויה של ג'ולי בנסרה שעוסק במערכת היחסים מלאת התשוקה שבין נשים לבין נעלי העקב שלהן. הסרט, שעלה השבוע לאקרנים בניו יורק, מפנה מבט רך אל הכוח הפסיכולוגי, החברתי-תרבותי והאירוטי שאוצרות הנעליים.

"היום נעליים עם עקב גבוה הן סמל לנשיות נחשקת", כותבת אליזבת סמלהאק, אוצרת מוזיאון הנעליים באטה בטורונטו, בהודעת דואר אלקטרוני. "אין דרך מהירה יותר לגנות אשה מאשר לומר עליה שהיא נועלת נעליים 'נוחות'".

מלבד דברי פרשנות של היסטוריונים של האופנה ויצרנים של נעלי יוקרה, "God Save My Shoes" בוחן את הארונות של הזמרת קלי רולנד, אשר מנחמת זוג נעליים בעלות רצועה שאותן היא לא נעלה מזה זמן רב, ושל הברונית מוניקה פון ניומן, אשר רואה בעצמה "מומחית לייף-סטייל" ומתייחסת לנעליה כאל "המאהבות שלי ביומיום".

הדבר שמפריד בין מכורות אחרות לנעליים לבין שאק הוא תשוקתה היוקדת, בסגנון אימלדה מרקוס, לצבירה של עוד ועוד נעלי עקב. המצלמה ב‑"God Save My Shoes" נעה בהתלהבות על פני חדר הארונות העצום שלה והשורות הארוכות והמסודרות של נעלי העקב, נעלי הפלטפורמה והסנדלים שבבעלותה.

בארונות הנעליים של שאק ­ יש לה ארבעה כאלה ­ מאופסן מה שמפיקת הסרט, תיירי דאהר, טוענת כי הוא האוסף הפרטי הגדול ביותר של נעלי עקב בארצות הברית, לא כולל כוכבות הוליוודיות מפונקות: 1,200 זוגות במידה 37, כ‑700 מתוכם של לובוטן. "האם אני צריכה אותן?", ממלמלת שאק לעצמה. "אני צריכה אותן כמו שאני צריכה חור בראש".

היא קלת דיבור, צנועה, מלאת חיים ונינוחה כמו זוג נעלי בירקנשטוק. כל אחד מארונות הנעליים שלה מוגן על ידי מנעול דיגיטלי. רק היא יודעת את הקומבינציות. "אני מוכנה לגלות אותן לאמא שלי, אבל לא לאף אחד אחר", היא אומרת. אפילו לא ללינדי, בתה בת ה‑17. "אני לא רוצה להשחית אותה בכל מה שקשור לנעליים". לא שיש סיכוי רב: מידת הנעליים של לינדי היא 38.

דינמיקת האם-בת שלהן מתמיהה את מרי לו קווינלן, יועצת שיווק ממנהטן, המרואיינת גם היא בסרט. קווינלן אומרת כי "רוב הנשים קונות נעלי עקב כדי לנעול אותן או להשוויץ בהן". היא משווה את שאק לאספן של מכוניות עתיקות אשר רוכש גרוטאה, מחביא אותה במוסך ולאחר מכן בולע את המפתחות.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

דגם של וולטר סטייגר שצולם על הסט, 2010

יתכן שהאשמה נעוצה באותם צעדים מתנדנדים ראשונים ששאק עשתה כפעוטה, כשנעלה את נעלי העקב של אמה, או בתאונה בבריכת השחייה שבה נשברה רגלה כשהיתה בת שבע. "כדי לעודד אותי אמא שלי קנתה לי מצלמה", אומרת שאק בעגמומיות. "אני רציתי נעלי עקב". מאז היא מכורה. בגיל 12 היא קיבלה אותן: זוג כפכפים גבוהי עקב בצבע צהוב עז. בשנות העשרים שלה היא כבר היתה אספנית רצינית. כשהיתה בת שלושים היא הצטרפה לחוגי שחקני הפוקר המקצועיים. עד כמה בחירת הנעל הנכונה דומה לבחירת הקלף הנכון? "אתה חייב לסמוך על האינטואיציה שלך", אומרת שאק.

ספונה בכספת הנעליים שלה בקומה השנייה של ביתה, שאק מתלהבת מהבחירות שעשתה: נעלי עקב כסופות משובצות בקריסטלים של סוורובסקי, נעלי פלטפורמה שחורות של לובוטן מעוטרות בעיניים מפלסטיק כמו אלה של דובוני פרווה, והיהלום שבכתר ­ זוג נעלי סטילטו נוצצות באדום-בוהק של אלכסנדר מקווין, שמת ב‑2010.

כשהיא מחלצת את נעלי העור הרכות מהקן הרך העוטף אותן, שאק מתפעלת מהשיפוע של העקב והקו חושני של הקימור. היא מחייכת ואומרת: "הנעליים האלה מזכירות לי את הנעליים של דורותי ב'הקוסם מארץ עוץ'". למרבה הצער, הן לא היו מחזיקות מעמד אפילו שלושה צעדים בדרך הלבנים הצהובות.

שאק מודה שגם כשהיא נועלת את הנעליים האהובות עליה היא מרגישה לפעמים כאילו הן עוצבו על ידי אינקוויזיטור אכזר. מצד שני, היא מתעקשת על כך שנוחות היא הגורם הכי פחות חשוב בעיניה בבחירת נעליים. בדרך כלל היא מתאהבת בנעליים ממבט ראשון, מתפתה על ידי הריגוש שבלהשתחל לתוך אישיות חדשה.

גירוי כמעט מיני

"בנעלי עקב יש יסוד טרנספורמטיבי חזק", אומרת בראיון טלפוני ולרי סטיל, אוצרת מוזיאון FITבניו יורק. "כשאת מודדת בגד ים בחנות, המראה הבלתי סלחנית בחדר ההלבשה משקפת לך את עצמך וחושפת את כל הפגמים שלך. אבל כשאת מודדת נעל, הרגל שלך מחליקה בקלות לתוך זהות חדשה לחלוטין".

צבירה של נעלי עקב נחקרה ביסודיות על ידי ג'יימי אלבין, פסיכולוגית שמופיעה גם היא בסרט. בהודעת דואר אלקטרוני כותבת אלבין כי רוב האספנים "חווים גירוי כמעט מיני מההנאה שלהם מנעליים, וזוהי תמורה בפני עצמה".

זה מה שעשוי אולי להסביר את המספר הגבוה של נעליים ללילה אחד ששאק מחזיקה. "מתוך 1,200 הזוגות שלי יש אולי 300 שנעלתי רק פעם אחת", היא אומרת. "ועוד 200 שמעולם לא נעלתי". בביתה שבפרברים היא מסתובבת רוב הזמן יחפה.

אפשר לשאול בספקנות מדוע שאק זקוקה ל‑1,200 זוגות נעליים כאשר יש לה רק זוג אחד של כפות רגליים. על השאלה הבוטה הזו היא עונה כבר בדקות הראשונות של הסרט. "עברתי תקופה בחיי שבה הייתי מאוד לא מאושרת", היא אומרת, "והדבר היחיד שגרם לי אושר היה קנייה של זוג נעליים".

דגם נעליים שצולם על הסט. דגם "פיגאל" של לובוטן

אולי כדי לכפר על הסכום של חצי מיליון דולר שהוציאה בתרפיית הקניות שלה, שאק תרמה לצדקה 200 זוגות מתוך נעלי העקב שלה, והיא עובדת כעת על הקמתו של אתר אינטרנט בשם "החלפות נעלי המעצבים של בת שאק". "אני במקום יותר טוב כעת", אומרת שאק, "אני קונה פחות".

חלק מרכישותיה ממומנות באמצעות כספי הזכייה שלה ממשחקי הפוקר. את הזכייה הגדולה ביותר שלה עד כה (328,683 דולר) היא הרוויחה בטורניר שהתקיים בלאס וגאס ב‑2007, אז היא נעלה נעלי עקב שחורות של לובוטן שעלו 650 דולר. כמו תמיד, היתה לה מודעות אופנתית: הארנק שלה לא תאם לנעליים.

מאנגלית: תמי קרן

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ