בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פנים לכאן ולכאן

הוא עיצב מופעים לליידי גאגא, תכשיטים לזאלדי, בובות ראווה ללואי ויטון והרבה מסיכות לעצמו. גם אחרי תערוכה במומה, דזי סנטיאגו לא חותם על ההגדרה אמן, או על כל הגדרה אחרת

תגובות

בפתיחת התערוכה "לואי ויטון מארק ג'ייקובס" לפני כמה שבועות במוזיאון לאמנויות הדקורטיביות בפאריס, המציבה זה מול זה את מייסד המותג ויטון ואת המנהל האמנותי שלו מאז שנת 1997, ג'ייקובס - עמד בחור מזוקן שגובהו יותר מ-190 סנטימטרים ונתן הסבר על אחד המוצגים: זו היתה קבוצה של בובות ראווה, שאחת מהן משתלשלת מהתקרה כשהיא תלויה על חוטי ברזל. לכולן היו ראשים מבלונים בצבע כחול עז. "רציתי שהבלונים יהיו אלגנטיים וישקפו נשיות", אמר האיש, דזי סנטיאגו. "ולכן הפכתי את הפטמה שלהם לפקעת של שיער האסוף מאחורי הראש. אני עובד הרבה עם בלונים".

סנטיאגו, בן 39, לבש חליפת צמר שחורה מרהיבה שעיצב בעצמו. מלפנים היא נראית כמו חליפת מעצבים מהודרת - חולצה שחורה, עניבת פרפר מעור ועניבה מסורתית לא קשורה העוטפת את הצוואר כצעיף - אך מאחור הכל עשוי חתיכה אחת; החולצה, הז'קט, העניבה והמכנסיים נעלמו והיו לבגד אחד. "בדרך כלל מצורפת לתלבושת הזאת מסיכת סאדו-מאזו על הפה, שנסגרת עם כפתור", אומר סנטיאגו, "אבל הפעם החלטתי לא לחבוש אותה".

המסיבה של ויטון היתה סיום מושלם לשבוע האופנה בפאריס, וגולת הכותרת בעבודתו של סנטיאגו, אמן שבדרך כלל נסתר מאחורי הקלעים. כמה ימים קודם לכן, בתצוגת האופנה של Loewe, שימשה התפאורה בעיצובו - גיבוב מסתורי של רצפות עץ, מראות וכיסאות בריפודי רקמה לא תואמים - כרקע גותי רב השראה לקולקציית העור השחור של סטיוארט וורס. ברטרוספקטיבה של ויטון, ליוותה עבודתו של סנטיאגו את מוצגי הווינטג' המעודנים, שכמה מהם נתפרו בתקופה שבה הוקם בית האופנה, ב-1854.

ראשי הבובות שסנטיאגו עיצב שונים מאוד מראשי הבובות שרואים בחלונות ראווה. מלבד הבלונים שהוזכרו, כמה מהראשים נראו כמו ענני עשן. אחרים היו כדורי דיסקו משולבים בקסדות רומיות. כדור תפוח מאורגנזה, מעוטר בסלסולים, היה מחווה שנונה לאמן המיצג לי באוארי. והאחיות הרחמניות משיתוף הפעולה בין ג'ייקובס לריצרד פרינס ב-2007, קיבלו בתור פנים מנורות אמבולנס מהבהבות.

"זה תהליך אינטואיטיבי", אומר סנטיאגו. "אבל בעצם זה מאפיין את כל מה שאני עושה".

חיוך מוחזק בקרסים

סנטיאגו גויס לצוות של ויטון בהמלצת קייטי גרנד, היועצת האמנותית של התערוכה. היא התרשמה מעבודתו עם גואידו פלאו על כמה מהמסיכות בתערוכה של אלכסנדר מקווין במוזיאון מטרופוליטן. "היינו זקוקים לנקודת מבט אחרת", אומרת גרנד. "כשעובדים במצבים אינטנסיביים עם אחריות גדולה, צריך שיהיו בסביבה אנשים נחמדים שאפשר לסמוך על הטעם שלהם. דזי הוא אדם נעים מאוד".

השידוך הועיל לשני הצדדים. "לפני שדזי עבד אתנו, אני חושבת שלא היה אכפת לו בכלל מה עובי החוט בתפרים", אומרת גרנד. "אבל המורכבות הגדולה בעבודה שלנו עניינה אותו. כדי ליצור את ראשי העור הוא עבד עם סטודיו התיקים של ויטון. היכולת המדהימה של הטכנאים שם שידרגה את העבודה שלו בכמה רמות. הראשים האלה הם כמו עבודות פיסול. כשיש לך שמלה בת 150 שנה, אתה רוצה להתייחס אליה בכבוד הראוי ולהציג אותה על משהו שהושקעה בו מחשבה, ולא על סתם בובה מחלון ראווה".

התוצאה היתה ראשים מופשטים בתסרוקות תקופתיות, עשויים כולם מעור שחור, מלאי שיק אך גם מטרידים משהו, מין מסע סאדו-מאזו לתקופה המתוארת בסדרת הטלוויזיה "Downton Abbey".

דזי סנטיאגו עשה דרך ארוכה עד שהגיע מבית הספר הקתולי בניוארק למוזיאון בפאריס. הוא בן למשפחה פורטוריקנית, שהעריץ בילדותו את אחיו הדי-ג'יי, ג'וני, המבוגר ממנו ב-13 שנים, אשר היה הומוסקסואל כמוהו.

"אחי פתח לי את הדלת לכל הדברים", אומר סנטיאגו. "דרכו הכרתי את עולם האופנה ואת עולם המוסיקה. הוא היה אמן נהדר". אוסף התקליטים של ג'וני היה מחוץ לתחום, אבל דזי היה מתגנב לחדרו של האח ומקשיב לקראפטוורק ולנינה הייגן. הוא תיכנן להגיע לניו יורק כבר כשהיה בן 12, אבל עבר אליה רק בגיל 17 והחל ללמוד במכללת פרסונס לעיצוב. אחרי סמסטר אחד נשר מהלימודים, גר עם קבוצה של פרפרי לילה כמותו והתמקד בסצינת המועדונים הלילית.

בניו יורק סנטיאגו עדיין מוכר בתור דזי מונסטר - הכינוי שלו בסצינת ילדי המועדונים של שנות ה-90. המראה שלו היה עלול לא רק לעצור את התנועה, אלא גם ליצור פקק תנועה קטלני. "תמיד השתעשעתי בעניין הזהות, אהבתי לעצב אותה בכל מיני צורות", אומר סנטיאגו, שהופעתו הססגונית כללה פירסינג של אנטנות שהזדקרו מאוזניו. "השתמשתי במסיכות לייטקס ושיניתי את הפרצוף שלי. התפרסמתי במסיכות שלי. לא אהבתי לחשוף את הפרצוף שלי".

האח ג'וני סנטיאגו מת ב-1992 מסיבוכים של איידס. "הייתי קשור אליו מאוד", אומר דזי. "אחרי שהוא מת, התחלתי לשאול את עצמי: מי אני? מה אני?". הטרנספורמציות שלו מאז נעשו קיצוניות עוד יותר. "גילחתי הכל, נהפכתי לדף חלק", הוא מספר. "גם לקחתי הורמונים נשיים. לא רציתי להיות אשה, רציתי פשוט לא להיות משהו מסוים, להיות כלום. הייתי חייזר. השתמשתי בגוף שלי בתור כלי, עשיתי הרבה שינויים בגוף, לבשתי מחוכים. רציתי להיות חפץ דומם".

ג'יימס סנט ג'יימס, בליין קבוע בסצינת חיי הלילה בניו יורק באותה תקופה, זוכר היטב את סנטיאגו. "הוא לא עשה את הדברים האלה מתוך גנדרנות, הוא תמיד לבש מסיכות", אומר סנט ג'יימס. "הוא לא יצא לבלות בגלל הסמים או בגלל התקשורת או כי רצה לבלות. הוא פשוט עסק בעבודה אמנותית. אני זוכר את אחת התלבושות שלו - הוא היה עירום וכרך חוט ברזל סביב גופו, וכך חילק את עצמו לחלקים".

כשילדי המועדונים החלו לשקוע בהרואין ובעולם האופל, סנטיאגו חזר הביתה לניוארק. "ההורמונים גרמו לי להיות אמוציונלי מאוד", הוא מספר. "כשהפסקתי ליטול הורמונים, הראייה שלי התבהרה". הוא חזר ונרשם לפרסונס והתקבל לחוג לעבודה במתכת.

"זה היה ההיפך מחיי הלילה", הוא אומר. "ישבתי על כיסא בסטודיו והכנתי מכונות שהמצאתי, גילפתי הילוכים בעצמי, עשיתי הכל ביד. הקורס היה קונצפטואלי, כמו אמנות. בריתוך ובהתכת מתכת מצאתי שוב את האלכימיה והטרנספורמציה".

הוא גם מצא זמן להתלבש בתלבושות המיוחדות שלו מפעם לפעם, ובין השאר התחפש ב-1995, במסגרת מחווה ללי באוארי בגלריה מאתיו מארקס. "הכנתי מסיכה מצוידת ברמקולים ובמיקרופונים, היו לי חמישה קולות בעת ובעונה אחת", נזכר סנטיאגו. אחד מחברי הקבוצה הניסיונית לאופנה ולאמנות ברנדט קורפוריישן, שכבר אינה קיימת, התרשם ממנו והזמין אותו להשתתף בתערוכה של הקבוצה בגלריה העכשווית דייטש פרוג'קטס בניו יורק, שנקראה "מייקל ג'קסון בגיהינום" וכללה דוגמניות בפאות תלתלים שחורות ובמשקפי שמש, והרבה אש.

"הכנתי קרסים מפלדה שמחזיקים את הפה הפתוח וכופים עליו לחייך", אומר סנטיאגו. "כולנו אכלנו דלי של עוף והרתחנו את העצמות, ומהן הכנתי חבל תלייה יפהפה".

סוסים אוכלים תפוחים

ב-1999 הוא כבר שיתף פעולה עם המעצב מיגל אדרובר, ועיצב את התכשיטים לקולקציות שלו. ב-2001 החל לעבוד עם מעצב האופנה זאלדי. הוא יצר קולקציה הקרויה על שמו, של תכשיטים ברקמת קרושה עשויים בעבודת יד, שנמכרו בבארניס. מעמדו בעולם האופנה הלך והתבסס, אבל נסיקתו היתה נטולת שמחה. "הבנתי שאני לא רוצה לעסוק בייצור המוני", הוא אומר. "הראש שלי לא היה עסקי".

ואז, בקיץ 2002, מתו שני חברים שלו, שלדבריו שימשו לו מקור השראה. סנטיאגו נטש את קו התכשיטים ופרש לעיירה הכפרית קרונקסון שבמדינת ניו יורק. "הייתי ילד עירוני, כך שזאת היתה פנטסיה טוטלית", הוא אומר. "גרתי באסם ביער שלא רואים אותו מהכביש. היה שם שדה ענקי של פרחי בר, שהסוסים של השכן היו רועים בו. נתתי להם תפוחים לאכול. הייתי מגרף שעות כל יום". הוא נשאר שם שלוש שנים ואז נרשם לחוג הפיסול במכללת בארד.

בתום לימודיו חזר לעיר, חידש את קשריו עם זאלדי, שאז כבר היה מעצב מבוקש החביב על כוכבות פופ. אחד הפרויקטים הראשונים שלהם היה סיבוב ההופעות "This Is It" של מייקל ג'קסון, שלא יצא לפועל בשל מותו של הכוכב. "היינו אתו ארבעה ימים לפני שמת בלוס אנג'לס", אומר סנטיאגו. "החזקתי את הראש שלו בידיים, עבדתי על מסיכה בשבילו".

סנטיאגו עדיין משמש יועץ אמנותי לזאלדי, ומאז כבר עיצב את המופעים של ליידי גאגא, של סיזורס סיסטרס ושל אקזייל, להקה פופולרית ביפן.

יש לו גם רזומה שלם בתור אמן. פסליו ומיצגיו הוצגו במומה PS1 ובגלריה אנבוי אנטרפרייזס; וביריד האמנות באזל-מיאמי ביץ' הבא הוא יהפוך את מלון "לורדס" למיצב. הוא מוצא זמן גם לנגן בלהקת אלקטרו, "אסקנדלו", ולשמש מנחה באירועים מזדמנים במועדוני לילה. ועדיין אין לו תוכנית מוגדרת למסלול מסוים בהמשך הקריירה. "כשמשהו צץ אני הולך", הוא אומר. "אין לי אתר אינטרנט. מוצאים אותי. זה כאילו שאני חי במערה אי שם ומישהו מוצא אותי, ואני עושה את הדברים שלי וחוזר למערה. ככה זה היה תמיד. האנשים שמוצאים אותי הם האנשים הנכונים".

מאנגילת: אורלי מזור-יובל

רויטרס


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו