כנגד ארבעה: אבות ובנים עם סטייל - אופנה - הארץ

כנגד ארבעה: אבות ובנים עם סטייל

אבות מורישים לבניהם תווי פנים וקווי אופי, אבל האם הם מעבירים אליהם גם סגנון? הפגשנו ארבעה זוגות כדי להבין אם יש כזה דבר ד־נ־א אופנתי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
סהר שלו

ב–1996 כתב הפובליציסט האמריקאי טום ג’ונוד מאמר מיתולוגי, שהיה מועמד לפרסי עיתונות רבים, בשם “הטיפים האופנתיים של אבא שלי” למגזין הגברים “GQ”. “אני הבן שבזבז את הירושה של אביו, אתם מבינים, אני חסר ידע וניסיון בכל מה שקשור בהיגיינה וקודי לבוש, ובכל זאת... אני רוצה לדעת”, כתב שם.


הסודות שחשף באותה רשימה ‏(כמו, למשל, שסוודר גולף הוא פריט הלבוש הכי מחמיא לגבר, שחולצה לבנה היא תוספת מושלמת לפנים ושכדאי לחשוף את קצות השרוולים ואת החפתים‏) היו חלק מהמורשת הסרטוריאלית המשפחתית - אותו חוט מקשר בין אב לבנו שהיסטוריית האופנה הגברית תמיד נטוותה סביבו, שדומה שאבדה בדורות האחרונים.


“אבא שלי האמין לגמרי באמרה הישנה, המפחידה והמשחררת כאחד, שלפיה ‘הבגדים עושים את האדם’”, כתב ג’ונוד, “וכמוהו גם חבריו. וכך כל מה שהם לבשו סיפר סיפור... זה היה הטיפ הראשון של אבא שלי: כל פריט שאתה לובש חייב לשאת משמעות”.


כמו פעם


במובנים מסוימים, התרבות המערבית העכשווית שכחה את כל השיעורים האלה. מאז מרד הנעורים של הפיפטיז והסיקסטיז הפכו האבות לנציגי העולם הישן, ואת החליפות והחולצות המכופתרות החליפו מכנסי ג’ינס וחולצות טי. אבות כבר לא מלמדים את בניהם איך קושרים עניבה, ושיחות על מנהגי לבוש, סגנון אישי ואטיקט חברתי הודחו לטובת דיונים על מצב הבורסה. בספרו האנרכיסטי
“Do It!” מ–1970 קרא ג’רי רובין, אחד מהאקטיביסטים הבולטים בשנים ההן, “אל תבטחו באף אחד בן יותר מ–40”, וסיכם את רוח התקופה - העולם שייך לצעירים.


בישראל היה הנתק האדיפלי הזה אפילו גדול יותר. התרבות החלוצית דחתה באופן כמעט גורף את הבגדים של הדורות הקודמים, וייחסה אותם לבורגנות וגלותיות שהיו מוקצות מחמת מיאוס. מאז הסיקסטיז, עם תחילת השפעתה של האופנה העולמית, בעיקר זו האמריקאית, אימצה ישראל את רוח הנעורים הכללית אך נותרה, כמו בראשיתה, בלי אף דמות אב מכוננת בתחום האופנה.


שמואל ושלומי שבןצילום: אסף עיני

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

כל זה השתנה בשנים האחרונות. ההתעניינות הגוברת באופנת גברים ובפריטי וינטג’ זקפה את קומתו של דור האבות, והולידה געגועים לדמויות אב, לארון הבגדים המסורתי ולסמלי סטייל מהעולם הישן שאבד. איקונות כמו סטיב מקווין וגרי קופר החלו לתפוס מחדש את מקומן בתרבות הפופולרית, ובעקבותיהן צצות בערים הגדולות חנויות גברים בסגנון הישן ומספרות “כמו פעם”.


אופנת הגברים מבקשת בשנים האחרונות ללמוד את סודותיהם של אבות מטאפוריים, גברים שנגזרו על פי מודל שמאחוריו עולם עשיר של פריטי לבוש קלאסיים. בהשפעת מודל זה מעוצבת דמותו של הגבר החדש: שילוב של פריטים איקוניים מהארון של אבא עם העדכונים ההכרחיים המגיעים מהשכונות המערביות של ברוקלין.


מכנסי צ’ינו מתוצרת אמריקה, ז’קטים גבריים מהפיפטיז, עניבות פרפר ומטפחות כיס דנדיות - כל הפריטים הללו נמכרים במיטב החנויות ומופיעים במגזינים הנכונים, ועצות אופנתיות מפי הדור הקודם נהיו בון טון עיתונאי שמסחרר גם את הבלוגוספרה.


שכבות של משמעות


מסורת משפחתית היתה גם לאחד מהערכים שמפיצים בתי אופנה יוקרתיים, שמתבססים על בתי מלאכה ועל אומנות וידע שעברו מאב לבנו, כחלק ממגמת ה”מורשת” ‏(“heritage”‏) של השנים האחרונות. שעה שרשתות האופנה המהירה הסתמכו על טרנדים חולפים והתבססו על ייצור המוני במזרח, עלתה קרנם של בתי אופנה שתהילתם נעוצה במסורת ובעבודה יצרנית, ומותגים כמו “Barbour & Sons” ואחרים הדגישו את השושלת המשפחתית והאותנטיות שנשמרת במשך דורות.


אתר בגדי הגברים Mr. Porter, שחוגג שנה להיווסדו, החל לפרסם צילומים של בניהם ונכדיהם של גברים מפורסמים, מתוך מחשבה שסטייל ושיק עוברים בירושה. בין המצולמים אפשר לפגוש בבן של רוברט פלאנט, סולן “לד זפלין”, בנכדים של מרלון ברנדו וגרגורי פק, ובבני משפחה אחרים של איקונות סטייל אבהיות מהמאה הקודמת. המגזין היפאני “Free & Easy” מפרסם מדי שנה גיליון שכותרתו “הסטייל של אבא”, וברחבי הרשת הוקמו אתרים שמוקדשים לטיפים ועצות אבהיות לילדים ובנים מהדור הנוכחי.


גם בלוגים המתעדים אופנת רחוב החלו לראות בדמויות מבוגרות מקור מהימן לכל הקשור בסגנון לבוש. בבלוג המצליח “הסרטוריאליסט” מצולמים מדי פעם אבות מלאי סטייל, ומנהליו עורכים תחרויות שבהן מתבקשים הגולשים לשלוח תמונות ישנות של אבותיהם. עולם האופנה מתחיל להבין שהוא אינו שייך רק לצעירים.


אופן לבישת הבגדים, הניואנסים של סגנון אישי והדרך שבה ראוי להתנהג בעולם הם חלק מהמורשת העדינה של האבות - דברים שקשה ללמוד לבד, למרות אלפי הסרטונים ביוטיוב שמלמדים איך לקשור עניבה. סודות הגילוח, חפתי החולצה והרגלי השתייה הנאותים, ממש כמו החליפה הקלאסית, צוברים עם חילופי הדורות שכבות של משמעות, ונושאים על גבם את ההיסטוריה הג’נטלמנית ואת המושגים המתחלפים של גבריות ואבהות.


ביקשנו מארבעה זוגות של אבות ובנים להצטלם לפרויקט במטרה לבחון מה קורה לאופנה וסטייל כשהם מועברים מדור לדור. ולמרות שרובם לא מרבים לשוחח על הנושאים הללו, תמונותיהם ותשובותיהם מעידות שמשהו בכל זאת עובר: האופן שבו הם תופשים את העולם ואת עצמם, הרישול של החולצה, הדרך שבה הם לובשים את הז’קט או המבטים שהם מפנים למצלמה וזה אל זה. מכל צמד נושבת רוח סגנונית מסויימת, גם אם קשה לנסח אותה במלים.


בסוף המאמר של ג’ונוד ב”GQ” הוא כתב, “אני ממשיך בחיי עם המתנה שאבא שלי נתן לי, הטיפ האופנתי הראשון והאחרון: הידיעה שגבר לא שייך לאף אחד, שהוא שייך לסודות שלו, ושהסודות שייכים לו”. חלק מהסודות הללו נפרשים דרך התמונות, ואחרים ימשיכו להימסר מאבות לבנים, כמו בכל דור ודור.

שמואל שבן, מנהל סוכנות תיווך, בן 69, ושלומי שבן, זמר, בן 35


צילום: אסף עיני

שמואל שבן הכין לצילומים שני סטים של בגדים, אחד שחור ומחויט ואחד קז’ואלי יותר. הוא נראה נינוח בבגדים שבחר, שהתאימו לז’קט ולחולצה המכופתרת של בנו.


שמואל, יליד תל אביב, מספר כי אביו, שנולד במשהד שבאיראן, נהג ללבוש בגדי חאקי, ורק בשבתות התהדר בחליפות. אמו, שהיתה אחראית על בגדי בני המשפחה, היתה זו שדאגה שהילדים ילבשו את הבגדים הנכונים לאירועים חגיגיים, כמו למשל חליפה ועניבה עם קשר גומי לבר המצווה.


שלומי, לדבריו, פיתח את סגנונו האישי לבד. הוא מספר שגם במקרים שבהם ניסה למרוד בהוריו דרך הופעתו החיצונית, לא ממש הצליח. תספורות משוגעות עברו בלי פרובוקציות, ורק על עגיל גדול שענד באוזן ימין העיר אביו שהוא “בולט מדי”.


שלומי זוכר שעד גיל מאוחר לא התעסק בלבושו, וככל שהיה מוזנח יותר - כך נהפכה הופעתו לקולית יותר. רק הפגישה עם אשתו לעתיד, השחקנית והדוגמנית יובל שרף, שינתה את תפישת עולמו. “היא לימדה אותי לא להיבהל מצבעים, והיא פתחה לי את הראש בענייני סטייל”. היום היא כבר מתייעצת איתו, אולם עדיין, כשהוא קונה משהו חדש, היא צריכה לתת את האישור הסופי.


שלומי אומר שהעצה שייתן לבן שעוד לא נולד לו היא “לחיות בעולם ולפתח לעצמו טעם וסגנון אישיים. ואם הוא לא ילמד לבד, אני כבר אלמד אותו”, הוא צוחק.

גיא כושי, צלם אופנה, בן 39, ולוקה כושי, תלמיד כיתה ג’, בן 9


גיא ולוקה כושיצילום: אסף עיני

כשגיא ולוקה כושי הגיעו לצילומים היה ברור שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ, ושהסגנון הרוקיסטי של האבא עבר גם לבן, למרות גילו הצעיר. הדמיון בצורת הלבוש של החולצה, באורך השיער ובמבט השובב בעיניים לא השאיר מקום לטעויות.


גיא לא זוכר שלמד מאביו את סודות הסטייל, אך אין ספק שבנו לומד ממנו רבות. “אבא לובש הרבה בגדים שחורים ואפורים, ויש לו גם מעיל עור שחור. רציתי מעיל כזה הרבה זמן, ובסוף אבא קנה לי אחד בניו יורק”, הוא מספר.


בשיחה איתם מצליח לוקה לתאר מהו קול ‏(“מגניב זו מלה של זקנים”, הוא אומר לאביו‏), ואפשר לראות בנקל שתפישת הסגנון של גיא משפיעה גם עליו: לנסוע על סקייטבורד זה קול, כמו גם לגלוש, לשחק כדורגל וללבוש מכנסי ג’ינס ובגדים בצבע שחור. סנדלים אינם קוליים מספיק לטעמו, וחולצות - “תלוי עם איזה הדפס”, הוא אומר.


“כיום יש פער קטן יותר בין הורים לילדים”, מסביר גיא, “זה כבר לא כמו שהיה פעם, ומושגים כמו איך להתלבש קול או מה ללבוש בכלל כבר לא מפרידים בין הדורות כבעבר”.

יהושע קסטיאל, מבעלי “קסטיאל רהיטים”, בן 59, ואלון קסטיאל, יזם נדל”ן, בן 31


שמואל ושלומי שבןצילום: אסף עיני

יהושע קסטיאל נודע בסגנון לבושו האגבי, הכולל בעיקר חולצות כפתורים בהירות שנלבשות ברישול ומשקפיים דומיננטיים. סגנון לבושו של בנו, אלון, הוא שמרני יותר, עם חולצות מכופתרות ומכנסי בד אלגנטיים. אולם למרות ההבדלים, השילוב בין שניהם נראה כמו גרסאות שונות של אותה נינוחות סגנונית.


יהושע מספר שאביו לימד אותו לגזור בדים ולחוש טקסטילים. “הוא לימד אותי שמצד אחד צריך להופיע בציבור בבגדים נאים, אבל מצד שני - למרות שהדבר לא נאמר מפורשות - אסור היה לבלוט.


“אני אף פעם לא מכפתר את כפתורי השרוולים והחולצה עד הסוף, ומעולם לא היתה לי עניבה”, הוא מספר. “פעם אחת ביקשו ממני לענוב עניבה במסעדה מהודרת באיטליה, אבל אחרי המתאבן הראשון עזבתי, כי הרגשתי שככה אני לא יכול לאכול”.


אלון טוען שבבית שגדל בו לא היתה התייחסות מיוחדת לבגדים. בעוד שיהושע מעיד על בנו שהוא “חנון מתוחכם” מבחינת הלבוש, הוא מסכים שלאלון תמיד היה סטייל משלו, ולראייה - הוא ואמו של אלון מעולם לא קנו לו בגדים בלעדיו.

יוסף ענתבי, חייט, בן 73, ושלומי ענתבי, חייט, בן 42


יוסף ושלומי אנתביצילום: אסף עיני

יוסף ושלומי ענתבי הגיעו לצילומים עם חליפות שאותן תפרו בעצמם ועם סטייל מחויט שהסגיר מייד את מקצועם המשותף - חייטים לפי מידה, כמעט כמו ברחוב סאביל המפורסם בלונדון.


שושלת ענתבי היא דוגמה נדירה למשפחת חייטים מקומית, מסורת שהתחילה עם אביו של יוסף, שהיה חייט בחאלב שבסוריה, וממשיכה עם שלומי ואביו עד היום. “בשנים הראשונות בארץ, אבא לבש גלביות וז’קטים. החל משנות ה–50 כולם לבשו חליפות, חולצות מכופתרות ועניבות”, הוא מספר. “בגיל 13 אבא תפר לי חליפה לפי מידה, כמו שעשה לשאר אחיי, ולבשנו חליפות גם בחגים, כמו גם נעליים שהוכנו עבורנו לפי מידה”.


שלומי זוכר שבשנות ילדותו חדר העבודה של אביו היה חלק מהבית שבו גדל. “שם למדתי באופן לא מודע על טקסטורות, בדים וגזרות”, הוא מספר. “הזיכרון הראשון שלי שקשור לאופנה הוא הידיעה שאני רוצה לתפור חולצה, למרות שאבא שלי ייעד אותי להיות רואה חשבון או רוקח. אבל אני התעקשתי על זה. לקחתי חולצה, פרמתי אותה בשביל הגזרה והתחלתי לתפור. גילית שתפר ישר היא משימה שייקח הרבה זמן עד שאלמד לבצע אותה, ואחרי חמש דקות ברחתי מהחדר”.


“לאבא שלי יש יכולת מדהימה לא להעיר על מראה, אלא רק בעדינות, למרות שאני זוכר שפעם באתי איתו לבית הכנסת כשאני לבוש בז’קט עם מטפחת בכיס. כשהוא ראה אותי לבוש כך הוא היה מזועזע, כי הוא חשב שזה לא מכבד את המקום, וביקש שאוציא את הממחטה מהכיס או שאצא מבית הכנסת. כמובן שהלכתי משם”.


היום, כששניהם עובדים זה לצד זה בחנות בנחלת בנימין בתל אביב, כבר אין ביניהם חילוקי דעות מסוג זה, למרות השנים הרבות שבהן יוסף לא היה מרוצה מהחלטת בנו להיות חייט. “כשאני צריך עזרה אני קורא לו, והוא קורא לי לשאול בעצתי”, מספר יוסף.

תגובות