זה רק נראה ישן: וינטג' בנמל ת"א

לאחר שנאלצה לסגור את חנות הווינטג' "המחתרת", מצאה טלי קושניר חלל חדש בנמל להציג בו את האוסף שלה, הכולל מאות פריטים של גוטקס ומשכית

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
סהר שלו

"המון חנויות קוראות לעצמן חנויות וינטג', אך למעשה הן חנויות יד-שנייה", אומרת טלי קושניר, בת 27, שסגרה לאחרונה את "המחתרת", חנות פריטי הווינטג' הוותיקה שהיתה בבעלותה בשש השנים האחרונות "הלקוחות לא תמיד יודעים את ההבדל, והמוכרים לא תמיד מבהירים אותו".

"המחתרת", ששכנה ברחוב סמטה אלמונית בסמוך לרחוב קינג ג'ורג' בתל אביב, היתה מקום עלייה לרגל לחובבי הז'אנר, שנהנו מאוסף הפריטים הגדול שכלל גם לא מעט מותגי עבר ישראלים, ובעיקר קבוצה גדולה של פריטים של משכית, המותג הישראלי שפעל משנות ה‑50 ונסגר לפני כעשרים שנה.

החנות נסגרה בתחילת השנה בעקבות הפסדים כספיים ובשל שיפוצים שהתבצעו באזור, שהקשו על הגעתם של לקוחות פוטנציאליים. בנוסף, קושניר סבורה שלמרות טרנד הווינטג',  "המודעות למשמעויות המונח היא עדיין נמוכה מאוד, ורק מעטים מוכנים להוציא כסף על פריטים שנראים להם כבגדי יד-שנייה.

טלי קושניר. "הטעם הישראלי הוא שילוב בלתי הגיוני שיש בו קסם"צילום: נעה יפה. איפור: יערית סביניר

"למעשה", היא מבהירה, "'וינטג'' הוא כל פריט שיוצר בין השנים 1920‑1980, בין אם זה פסנתר, מכונית, ספר או בגד. 'אובייקט עתיק' הוא כל מה שהוא בן מאה שנים ומעלה. אלו הן הגדרות שמשתנות כל הזמן, ואפשר כבר להתחיל לראות פריטים משנות ה‑90 שנכנסים להגדרה 'וינטג'', כמו פריטים איקוניים של קלווין קליין או מעצבים בולטים אחרים של התקופה".

מלאכות יד נשכחות

קושניר, שהחלה להתעניין בפריטי וינטג' ובבגדים עוד בילדותה, התוודעה לאמנות הלבוש המסורתי ולעיסוק בבגדים עתיקים במחלקה לאתנוגרפיה במוזיאון ישראל, שם לימדה במסגרת שירות לאומי. כשסיימה את תפקידה למדה עיצוב תלבושות בבית הספר לעיצוב לאמנויות הבמה של רקפת לוי במשך שנה וחצי, עבדה כמלבישה וכמעצבת תלבושות בסרטי סטודנטים, וב‑2006 נכנסה כשותפה לחנות "המחתרת" שפעלה בעיר מ‑1991.

"זו היתה חנות שהקדימה את זמנה", היא מתארת את השנים הראשונות שם, "היו שם בגדי וינטג', רהיטים וחפצים. בנוסף, מכרנו אז גם קולקציה של בגדים חדשים בעלי מראה רטרואי, וכן קולקציות קטנות של 17 מעצבים צעירים. אני חושבת שבמובנים מסויימים העיר לא היתה מוכנה לזה. זה היה פרויקט מגלומני שהקדים את תקופתו.

החלל החדש בנמל תל אביבצילום: נעה יפה

"זו היתה תקופה שבה אף אחד לא קרא לחנויות מסוג זה 'וינטג'' אלא 'יד שניה', ורוב ההיצע בחנויות המקומיות כלל בעיקר פריטים משומשים מהשנים האחרונות ­ יד-שנייה במובן הכי פשוט. ב"המחתרת", לעומת זאת, התמחינו בבגדים מהסבנטיז, מכנסי פדלפון וחולצות סינטתיות, שלפעמים גם ייצרנו מחדש. כשעברתי לחלל קטן יותר והפכתי לבעלים היחידים של החנות, החלטתי להתמקד רק בווינטג'".

הרצינות שבה היא מתייחסת להגדרות הללו אינה רק לשונית, ובחנותה הקפידה קושניר על עוד כמה קריטריונים. "השתדלתי לשמור על איכות, להימנע מפרטים קרועים או עם חורים, וגם השתדלתי לבחור פריטים שאני אוהבת, למרות שידעתי שיש דברים אחרים שנמכרים טוב יותר, כמו למשל סוויטשירטים של אדידס. ניסיתי להביא לחנות בגדים שתהליך ייצורם כלל שימוש במלאכות יד נשכחות, כמו למשל אימרות או בטנות שנתפרו ביד או ז'קטים גבריים עם שכבות בד שונות בצווארון, בשרוול ובדש, או כאלה שניחנו בפריטים ייחודיים, כמו למשל כפתורים מקרן, צדף או פלסטיק מסוג מיוחד כמו לוסייט (חומר שדומה לבקליט)".

בשלב מסויים החלה קושניר להסתובב בעולם, לקנות פריטים מסוחרים בארצות הברית ובאנגליה ולהבין באופן מקצועי יותר את התחום. "בסטנדרטים העולמיים, צריך להקפיד על התיארוך של כל הפריטים, להבדיל בינם לבין פריטי רטרו ולהשתדל להביא פריטים ישנים ועתיקים. בישראל, שהיא מדינה צעירה, לא מכירים את הכללים הללו, אך בארצות הברית ובאירופה זו תרבות ענפה ומבוססת.

פריטים בחנות החדשה. קומבניזונים משנות ה-20צילום: נעה יפה

"בשנים האחרונות המודעות לווינטג' בישראל גברה. מאגר הלקוחות גדל, נוספו אנשים שבעבר לא ראיתי בחנות ­ קהל יותר מיינסטרימי, שנפתח בשנים האחרונות לעולם הווינטג'. המון אנשים שפעם סלדו מבגדים משומשים החלו לקנות בגדים כאלה. בכלל, אני חושבת שהטעם של הישראלים הוא טעם אקלקטי, והוא מכיל קצת מהכל ­ פריטים קלאסיים ופשוטים יחד עם המון דברים מצועצעים ומקושקשים, שילוב בלתי הגיוני שיש בו קסם".

בנוסף למעמדה בשוק הווינטג' המקומי, קושניר היא גם אחת האספניות הגדולות של אופנה מקומית. "את הפריט הראשון של משכית קיבלתי כשהייתי בת 12", היא מספרת, "זו היתה סיכת דש שנעשתה בצורפות תימנית פיליגרן. בהמשך קיבלתי מסבתי גם קופסת תכשיטים אובלית שבחלקה העליון היתה רקמה תימנית, פריט קלאסי של משכית.

"כבר אז הרגשתי שהמותג הזה מזקק את הטעם הישראלי בצורה מרתקת ­ הרגשתי את זה בשילוב בין מזרח ומערב, בבדים האיכותיים ובשימוש במגוון מלאכות יד. מאוד עניין אותי לחקור את התחום, ובגלל שאין בישראל מוזיאון או ארכיון אופנה מסודר הבנתי שאם אני לא אעשה את, זה, אף אחד אחר לא ירים את הכפפה.

"בבגרותי, כשלמדתי עיצוב תלבושות, התוודעתי לרות דיין במסגרת פרויקט אישי שבו התבקשנו לבחור דמות ישראלית מעוררת השראה. מאז גברה התעניינותי במשכית, וכשפתחתי את החנות התחלתי לאסוף בגדים ובדים של המותג. נהגתי ללכת למכירות של תכולות בתים, לקיבוצים, ולאט לאט הגדלתי את האוסף. בשנים האחרונות החלו להיכנס לחנות נשים שהביאו לי פריטים שהן שמרו וידעו שאף אחד אחר לא יעריך אותם, והאוסף שלי גדל. כשהבנתי שיש לי אוסף גדול ונדיר, חזרתי למוזיאון ישראל ונפגשתי עם כוכבית שיריון, הרסטורטית טקסטיל הראשית של המוזיאון ושל רשות העתיקות, שלימדה אותי איך לנקות ולשמור על בגדים כאלה. כך גיליתי שאסור לתלותם על קולבי עץ בגלל שזה חומר טבעי שעלול להתחמצן ולהצהיב את הבגדים, ושאסור לקפל בגדים רקומים".

פריטים בחנות החדשהצילום: נעה יפה

כיום כולל האוסף יותר מ‑400 פריטים של משכית, ביניהם מעיל מדבר עם תפר מיוחד בחלקו האחורי, שאפילו לרות דיין אין כמוהו, לצד מאות פריטי אופנה ישראלית אחרים, כמו בגדים של גוטקס, אתא, שמלת הכאפייה המפורסמת של רוז'י בן יוסף, שמלות של לולה בר ועוד.

קומבינזון של נזירה

עם סגירת החנות הוצע לקושניר חלל קטן ב"בית בנמל" ­ - מתחם המותג קום איל פו בנמל תל אביב שמקיים שלל אירועים תרבותיים בשיתוף גלריית החללית - ­ שבו היא מוכרת פריטי וינטג' שאספה וקנתה. "שם אני יכולה לעסוק רק באספנות ובקניינות, בלי לנהל ולמכור", היא מספרת. "זהו חלל שבו מעודדים שיח על אופנה מכל מיני זוויות, ואני שמחה לקחת בו חלק".

קושניר מציגה שם כ‑200 פריטים שמתחלפים מעת לעת במגוון מידות וסגנונות ­ תמהיל של בגדים ליום או לערב שיוצרו בשנים 1900‑1980. "הפריט הכי ישן שם הוא קבוצה של כמה קומבינזונים עתיקים מכותנה שנעשו בעבודת יד, ושאותם מצאתי באורח פלא בערימה שהיתה מיועדת לגריסה. בנוסף אפשר למצוא שם קומבינזונים משנות ה‑20 שקניתי מסוחרת בניו יורק שמתמחה בהלבשה תחתונה וינטג'. היא סיפרה לי שבארצות הברית, לפני מאה שנה, היו נזירות שבשעות הפנאי נהגו לרקום תחרות על פריטים תחתונה כמו ביריות, קומבינזונים ותחתונים, ולמכור אותם כהשלמת הכנסה. מיד רכשתי שניים כאלה, בעיקר בגלל שהדיסונסנס הזה בין נזירות והלבשה תחתונה היה מפגש ביזארי שאהבתי".

עוד אפשר למצוא שם שמלות משנות ה‑50, שמלות חוף של גוטקס משנות ה‑70 המוקדמות, תיקים בסגנון ארט-דקו, חלוק בית מהקולקציה הראשונה של אמיליו פוצ'י מ‑1961 ועוד. "אני מקווה שהחלל החדש יגרום לאנשים להעריך עבודות יד ואומנות עתיקה שכבר כמעט לא קיימות בעולם האופנה. זו הזדמנות בעבורי להציג את הדברים שאני באמת אוהבת, ובעבור הקהל להכיר אופנה מיוחדת שקשה למצוא במקומות אחרים".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ