בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תערוכה חדשה על מיוצ'ה פראדה ואלזה סקיאפרלי

דיאלוג דמיוני בין שתי האופנאיות, הנמצא בבסיס תערוכה שתיפתח בקרוב, מציג באור אלטרנטיבי את השפעת החוויה הנשית על עיצוביהן

תגובות

האמיש בולס, עורך בכיר במגזין "ווג" ואספן של בגדי הוט קוטור, אומר כי מדלן ויונה אהבה במיוחד את לקוחותיה מדרום אמריקה. המעצבת הגאונה שהמציאה את השמלה הא-סימטרית אהבה את הקבוצה המסוגננת הזאת משום שלדבריה, "הישבנים שלהן מתנועעים כמו אחוריים של חיית טרף". בעיניה, השמלות שלה נראו נפלא כשגלשו מעל ישבנים מוצקים ומקומרים.

"תמיד חשבתי שהיא מאוהבת בלקוחות הקבועות שלה", אומר בולס. זאת אפשרות, כמובן. אבל מעצב גבר שרוצה להציג את דגמיו על טיפוס פיסי מסוים היה ודאי אומר שלאהבה אין שום קשר לזה. אופנה טובה היא מבחינה מסוימת עיוורת למגדר. וכפי שאומר בולס, ויונה העמידה במבחן את ההנחה היסודית ביותר בנוגע לנשים מעצבות: שהן מבינות את גוף האשה בדרך אחרת. אך היא עצמה לא היתה המודל ליצירות הנשגבות שלה. לא היה לה הגוף המתאים בעבורן.

כעס צורב

ויונה היתה אחת מעמודי התווך של האופנה המודרנית, שלצד קוקו שאנל ואלזה סקיאפרלי - וגם כמה מהגברים - פעלו בראשית המאה ה-20. בחודש הבא יכבשו שתי נשים את מכון התלבושות של מוזיאון מטרופוליטן לאמנות במנהטן, עם פתיחת התערוכה "אלזה סקיאפרלי ומיוצ'ה פראדה: שיחות בלתי אפשריות".

"אחרי התערוכה של אלכסנדר מקווין רצינו לעשות תערוכה על נשים-מעצבות", אומר הרולד קודה, אוצר התלבושות הראשי במטרופוליטן, שעיצב את התערוכה, בעזרת האוצר אנדרו בולטון, במתכונת של שיחה דמיונית בין סקיאפרלי לפראדה, שנולדה במילאנו ב-1949, כמעט שישים שנה אחרי סקיאפרלי, אף היא ילידת איטליה.

כדי לתמוך ברעיון, שנלקח מטור שהתפרסם בשנות ה-30 במגזין "ואניטי פייר" ושמו "ראיונות בלתי אפשריים", הכין הבמאי באז לרמן שבעה סרטים קצרים בכיכובן של פראדה ושחקנית המגלמת את סקיאפ, כפי שכונתה. המשפטים שאומרת סקיאפרלי נלקחו מספרה האוטוביוגרפי, "חיים מדהימים".

ג'ורג' הויניהן-הוניי

"רצינו שהתערוכה תגרה את המוח, ותהיה פרשנות שונה מעט לאופנה", אומר קודה. הם בהחלט בחרו שתיים מהמעצבות החכמות ביותר. שתיהן, כל אחת בדרכה (אף שהעיתונאית והסופרת ג'ודית טורמן ציינה לא מכבר כי "אין ספק שפראדה למדה היטב את סקיאפרלי"), פורחות בשילוב של אינטואיציה ותעוזה, ובמקרה של סקיאפרלי, אולי גם שמץ של כעס צורב.

סקיאפרלי המופלאה נהפכה בתוך כמה שנים ל"מעצבת האופנה המדוברת ביותר בעולם", כפי שכתב פאלמר וייט ב-1934 כשתמונתה כבר הופיעה בשער המגזין "טיים". גורמים רבים הביאו לכך, אך סביר להניח שלעוניה בתחילת דרכה ולכישלון נישואיה היתה השפעה מכרעת. בדגמיה שיצרה מפעמות אנרגיה ורוח מרדנית - היא אחראית לחידושים כה רבים שכיום נראים לנו מובנים מאליהם - אך בלב אישיותה הנמרצת היתה תחושה יוצאת דופן של ניתוק.

החיים הפנימיים האלה מעניינים. מעניין בייחוד להבין את השפעתם על נשים-מעצבות. האם הם משפיעים באופן ייחודי על עיצוביהן ומספקים להן יתרון על עמיתיהן הגברים? הייתכן שנשים, אף שמספרן קטן ביחס לכוכבים הגברים, הן מעצבות טובות יותר מגברים?

בשנות ה-20 וה-30 הנשים שלטו בתחום, ללא ספק. "התקופה שבין שתי מלחמות העולם היתה תור הזהב של מעצבות האופנה", אומרת היסטוריונית האופנה ולרי סטיל. עידן חדש הביא עמו גישות חדשות. המעצבות כבר לא נחשבו לבעלות מלאכה כנועות. האובדן הנורא שחוללה מלחמת העולם הראשונה הפר את תחושת הביטחון שסיפקו חיי הנישואים לנשים, מציין בואלס. נשות אצולה בריטיות נהפכו לתופרות. פאריס היתה מוצפת במהגרות רוסיות בעלות יוזמה עסקית. אחת מהן, ולנטינה ניקולייבנה סנינה, הגיעה לימים לניו יורק בתור מעצבת האופנה הגדולה ולנטינה.

ססיל ביטון

"חשבו אז שנשים מתאימות להלביש את האשה החדשה הרבה יותר מגברים, בגלל רגישותן", אומרת סטיל, ומוסיפה: "ז'אן פאטו אפילו התלונן, ‘דעו לכם שגם גברים יכולים לעצב בגדי נשים'". בדגמים רבים שעיצבו נשים סולקו המחוכים והריפוד - כל דבר שכפה על הגוף צורה מסוימת - ונעשה בהם שימוש בבדים שהיו לבישים ובה בעת אופנתיים.

כיעור קולי

אלא שמעשיות היא עניין שגרתי ונדוש; יש תחושה שהיא מתקשרת יותר מדי לתפישה המשמימה של "עבודה של אשה". יתרה מזו, מעצבים גברים רבים, מבלנסיאגה ועד אלבר אלבז, הצליחו לטפל בעניינים המעשיים המטרידים נשים. אחד הדברים המשותפים למיוצ'ה פראדה ולסקיאפרלי הוא ששתיהן נעזרות באופנה כדי לנגח את הסטטוס קוו. ובשני המקרים, הן עושות זאת לעתים הרבה יותר קרובות מאשר בני דורן, ובתעוזה רבה הרבה יותר.

שיטת התקיפה של סקיאפ היתה עקשנות צרופה, כאילו אמרה, "אל תגבילו אותי בחוקים שלכם" (באופן לא מפתיע, היא עשתה את רוב עבודת העיצוב בראש, לעתים קרובות בזמן הנהיגה או ההליכה; לדברי וייט, "היא לא הייתה במיטבה בין קירות"). בין החידושים שהכניסה היו בדים סינטתיים ובהם בד ריון-קרפ בצבע קליפת גזע וחומר דמוי זכוכית ושמו רודופיין; בדי קוטור שהיו שילוב של תחרה וזמש, ואפילו לייטקס; וגם חייטות קיצונית, שתוארה במילים "הארד שיק". היא גם שילבה סינרים וחצאיות מעטפת בסילואטה שלפני המלחמה, כאילו חזתה מראש אלפי צרפתיות שנסעו באופניים.

גואדו הררי

פראדה לא המציאה את הקונצפט של "שיק הכיעור", אבל כפי שטורמן וכותבים אחרים אמרו על השימוש שעשתה במדים, בחומרים זולים ובצבעים מוזרים, היא הפכה אותו לקולי.

אחרי ה"ניו לוק", המראה החדש שיצר כריסטיאן דיור ב-1947, הגברים לקחו לידיהם את השליטה, ומאז השתנו פני הדברים עבור נשים מעצבות. יש כמובן יוצאות דופן, כגון סוניה ריקייל, דונה קארן, ליז קלייבורן, ויויאן וסטווד וגם ריי קווקובו המופלאה מקום דה גרסון. בשנים האחרונות צצו גם סטלה מקרטני, פיבי פילו מסלין ושרה ברטון מאלכסנדר מקווין, בקולות חזקים ומקוריים.

"בתחילת שנות ה-90 דיברתי על חזרה לשוויון מגדרי", אומרת סטילר, "אבל זה לא באמת קרה. רוב השמות הגדולים הם גברים, למרות פראדה ופילו". "ברור שאנחנו מקושרים מאוד לאישיות שיוצרת את הבגדים", אומר באולס בדברו על עורכי מגזינים, "אבל לדעתי יש בסיס לקוחות ענקי שלא עסוק במעצב שעומד בראש הפירמידה. הן מגיבות למוצר".

מקרטני, למשל, מרגישה את הבעיה, ולכן החברה שלה מחפשת דרכים להתחבר לנשים, בעיקר באמצעות העיצוב ואתיקה ברורה. "אנחנו ידידותיים לנשים, לא כל המותגים הם כאלה", היא אומרת. "יש לזה אנרגיה נהדרת".

דייוויד סימס

אפשר ליצור קשר חזק עוד יותר בתחושות של נשים כלפי עצמן. בעניין זה פראדה מסתמנת כבעלת החושים החדים ביותר. בסוף תצוגות בגדי הנשים שלה, העיתונאים - רובם נשים - ממהרים אל מאחורי הקלעים לברר סוגיה אחת: מה מיוצ'ה חושבת? אמנם האמירות שהיא משחררת בתום התצוגות הן סתומות במקרים רבים, אך העובדה היא שכולנו מאמינים שהיא יודעת על מה היא מדברת.

בקטלוג התערוכה במטרופוליטן, פראדה מגלה שבשנות ה-80 היא לבשה בגדי וינטג', לרבות מדים - מדי צבא, תלבושת אחידה של בית ספר - משום ששנאה את רעיון העיצוב. את שמלת החתונה שלה עיצב לה חייט של בגדי ילדים.

זה משונה מאוד, אך נשים רבות מאוד מתחברות לתחושת הצרימה הזאת, לתחושת האובדן המתקשרת לנישואים, והן יכולות לעשות את החיבור הזה משום שהוא חלק מחיי הנפש שלהן. העבודה שפראדה, במיטבה, מסוגלת להגיע לרעיונות האלה היא בבחינת הוכחה לכך שנשים ניחנו בכוח שאין לגברים מעצבים, ובלבד שיחליטו להשתמש בו. *

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו