הצצה לחייו של צלם אופנת הרחוב שהקדים את כולם

כבר יותר מ-30 שנה שביל קנינגהם מתעד את הרגעים שבהם נפגשים אופנה וחיים. ראיון עם במאי הסרט הדוקומנטרי שמצליח ללכוד את דמותו האניגמטית

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
סהר שלו

באחת הסצינות בסרט "ביל קנינגהם - ניו יורק" מונעת שומרת מהצלם המפורסם להיכנס לתצוגת אופנה. "הוא האיש הכי חשוב בעולם", ממהר ללחוש לה מישהו והיא נעתרת. הסצינה הזאת ממחישה אולי באופן המובהק ביותר את הליבה של הסרט: הניגוד בין האנונימיות של קנינגהם ובין המקום, החשיבות וההערכה הגדולים שהוא זוכה להן בקרב אנשי עולם האופנה. הסרט, שעוקב אחרי הצלם בעל הטור השבועי הפופולרי "ברחוב" (On the Street) ב"ניו יורק טיימס", מתעד אותו יוצא לרחובות ניו יורק ופאריס בחיפוש אחר מושאי צילום לכתבותיו; מספק במה לאנשים מהתעשייה, בהם העורכת המיתולוגית של המגזין "ווג" אנה וינטור, המספרים על פועלו ועל ייחודו כצלם, ומאפשר הצצה נדירה לחייו הפרטיים של האיש בן ה-80 בעל ז'קט הפועלים הכחול, שנשאר כמעט אנונימי, למרות הטור המוערך והעבודה ברחובות ניו יורק זה יותר מ-50 שנה.

ביל קנינגהם מתואר לרוב כנזיר אופנתי. הוא התחיל את דרכו כמעצב כובעים, התגייס לצבא, חזר לניו יורק והחל לעבוד כצלם אופנה במגזינים כמו "WWD" ו"Details". את הטור המפורסם שלו ב"ניו יורק טיימס" הוא קיבל ב-1978 ומאז - וביתר שאת מאז החל לפרסם טור נוסף, הקשור לחברה הגבוהה של העיר ולערבי ההתרמה שלה - הוא מתעד בכל שבוע את האנשים, הרחוב, הבגדים והסטייל של ניו יורק. הרבה לפני שבלוגי צילום הרחוב נהיו פופולריים כל כך, והרבה לפני שסקוט שומאן, בעל הבלוג המצליח "הסרטוריאליסט", התחיל לעסוק בצילומי אופנת רחוב, קנינגהם כבר היה שם.

לקנינגהם יש נקודת תצפית קבועה. לרוב הוא עומד בפינה של השדרה החמישית ורחוב 57 ומחפש השראה לטור המפורסם, מזהה כך ראשון טרנדים עירוניים. את אלו הוא מכנס בקולאז' שעשוי לנוע מאסופת תמונות של הדפסי באטיק לסדרת תמונות של מכנסיים שמוטים. אליו הוא מצרף טקסט - ובשנים האחרונות גם מקריין בקולו את הטור לאתר העיתון - ויוצר תיעוד שבועי חי של אופנת רחוב ויופי שרק הוא שם לב אליהם.

באחד הטורים שלו, שתיאר איך ניו יורקרים מתלבשים במזג אוויר גשום, הוא כתב, "הסנובים, הם חושבים שהם מעל הכול, הם בטוחים שהמים יפנו להם דרך בשעה שהם שוקעים בהם עד הברכיים", והצליח ללכוד את האופן שבו אופנה וחיים נפגשים לרגע מצולם אחד. "אני חושב שהאופנה חשובה ומעניינת היום כמו שהיתה תמיד. אני יודע שאנשים עם גישה רשמית יותר אומרים שהם מתפלצים ממה שהם רואים ברחוב", הוא כתב במאמר נודע ב"ניו יורק טיימס" ב-2002. "אבל אני חושב שהאופנה עושה את העבודה שלה. היא משקפת בדיוק את הזמנים שלנו".

גם ריצ'רד פרס, במאי "ביל קנינגהם - ניו יורק", קרא את הטורים הללו ואהב אותם. "גדלתי עם ‘ניו יורק טיימס', קראתי את הטור של ביל, אבל לא ידעתי מיהו ומה עומד מאחוריו", מתאר פרס בראיון טלפוני ממשרדו שבניו יורק את התהליך שהוביל לעשיית הסרט. "לפני עשר שנים, כשהתחלתי לעסוק בקולנוע, עבדתי כגרפיקאי כדי לתמוך בתחביב הקולנועי שלי. כך הגעתי ל'ניו יורק טיימס' ויצא לי לעבוד עם ביל כמה שבועות על הטור שלו. תוך כדי עבודה הבנתי עד כמה האיש מעניין ואיזה אתגר טמון בהכנת סרט דוקומנטרי עליו. כשסיפרתי לפרטנר שלי על הרעיון גם הוא נדלק, קראנו לביל לחדר הישיבות, וכשהוא שמע מה אנחנו רוצים לעשות הוא צחק".

זה היה לפני עשר שנים. למה נדרש לכם כל כך הרבה זמן לעשות את הסרט הזה?

"נדרשו לנו שמונה שנים לשכנע אותו להסכים, וגם אחרי כן היה קשה לצלם אותו. בתחילת הדרך, לפני כשש שנים, חשבתי שאם תהיה לידו מצלמה, הוא יתרגל לרעיון. זה לא קרה. עקבנו אחריו במשך כמה שעות ברחוב, בחשאיות מוחלטת, ולאחר זמן מה הוא בא אלינו רכוב על אופניו וקרא לנו לצלם אותו עובד במשרדי המערכת. חשבתי שסוף סוף הוא מסכים להכניס אותנו לעולם שלו, אבל בסיום היום הוא אמר, ‘זהו, זה הסרט שלכם, אין יותר מה לדעת עלי'.

ריצ'רד פרס. "הוא נשאר לא חומרני, טהור"

"שנתיים אחר כך, כשהוא קיבל איזה פרס על פועלו וסירב לעלות לבמה, הקרנתי גרסה של כמה דקות מהחומרים שלי. הוא ראה אותם, אהב והסכים בעצם לצילומי הסרט. צריך להבין שביל הוא אדם פרטי וחשאי מאוד. מעולם לא נעשה עליו סרט, הצילומים שלו לא אוגדו מעולם בספר וכמובן גם לא בתערוכה. לכן זה היה תהליך מורכב וארוך שבמהלכו זכינו לאט לאט באמונו ובהרשאה להיכנס לעולם המאוד פרטי שלו. אילולא הכרנו אותו מהעבודה המשותפת על הטור, כל זה לא היה קורה".

מה מיוחד כל כך בצילום של ביל קנינגהם?

"ביל הוא קודם כל צלם מסוג מסוים מאוד. הוא האבא של צילומי אופנת הרחוב. הוא הראשון שהבין את חשיבות הרחוב, ומאז הוא מצלם שם כבר 50 שנה. אם מסתכלים על התצלומים שלו מכל השנים האלה מבינים את ההיקף העצום של עבודתו. במובן הזה, זה לא רק אופנה או צילום אופנה, זו אתנוגרפיה, זה צילום דוקומנטרי שמתעד את החיים בעיר. אם אתה רוצה לראות את ניו יורק בחצי המאה האחרונה - אפשר לראות אותה דרך התצלומים שלו - מצעדי חג המולד, ההפגנות נגד וייטנאם, חגיגות הפסחא, כל מצעדי הגאווה שהתקיימו בעיר. דרך התצלומים שלו אפשר לראות איך חיינו, איך נראינו, ולקבל תמונה של העיר".

מה הוא בעצם מחפש כשהוא מצלם?

"ביל אומר תמיד שהוא אוהב בגדים ואת האופן שבו הם נלבשים על הגוף. הוא ממש אובססיבי לגביהם. אבל האהבה שלו היא משהו מיוחד: לא הבגדים בחלונות הראווה או המותגים שמאחורי הבגדים הם שחשובים לו, חשוב האופן שבו הם נראים ברחוב. אפשר לראות את זה בעניין שהוא מגלה בימים חורפיים במיוחד, עם שלוליות ושלג. הוא אוהב את הימים האלה כי מבחינתו זה משנה את האופן שבו בגדים או נעליים נראים ברחוב. נעליים באלפי דולרים שנכנסו לשלולית, מטרייה הפוכה ברוח, מעילים מתנפנפים - כל אלה עושים את האופנה, מבחינתו, להרבה יותר מעניינת".

איך ניגשתם לעשיית הסרט עליו?

ביל קנינגהאם בפעולה. מתוך הסרטצילום: Firm Thoughts Film

"ניסיתי לעשות את הסרט כמו שביל ניגש לאובייקטים שלו. לא היתה לי אג'נדה ברורה, מה שהוביל אותי ונתן לי השראה היה המסירות שלו למקצוע, הנכונות לצלם את מה שהוא רוצה ולעשות את זה נכון, עד שמתקבלת התוצאה הרצויה. אחרי שהתחלנו לעקוב אחריו ולצלם אותו, הוא הבין שאנחנו לא הולכים לשום מקום עד שלא נקבל את התמונה המלאה, והוא החל לרחוש לנו כבוד ואמון".

ואיך בניתם את הסרט סביבו?

"הסרט בנוי סביב החשיפה האטית שלנו אליו ואל החיים שלו. פגשנו אותו בשבוע האופנה בניו יורק ב-2008 ועקבנו אחריו משם. בהתחלה הוא הציע לנו לפגוש את השכנים שלו בבניין הכל כך ניו יורקי שהוא גר בו, מעל קרנגי הול - בשלב ההוא כבר נשארו בבניין דיירים מעטים, ולא ידענו שמאוחר יותר הם יפונו. רק בסוף הוא הסכים להכניס אותנו לדירה שלו".

ידעתם מראש שתשאלו אותו על חייו האישיים?

"למרות שביל הוא איש דיסקרטי, הוא בן יותר מ-80 והיה חשוב לנו לשאול אותו שאלות אישיות, אבל נדרש לנו זמן עד שהרגשנו מוכנים. מאחר שידענו שצוות גדול של אנשים - צלמים, תאורנים ושאר אנשים שמסתובבים בסט של סרט כזה - יאיים עליו, צמצמנו את הצוות למינימום הנדרש, ואני אפילו הייתי הצלם כדי לא להעמיס על הסיטואציה. ידענו שבסוף נשאל אותו שאלות על דת או שאלות אינטימיות, אבל לא ידענו עד כמה הרגעים האלה יהיו חזקים".

הסרט זכה להצלחה גדולה בארצות הברית וברחבי העולם. זה לא ברור מאליו שסרט על צלם אופנה כמו קנינגהם יקבל תהודה כזאת.

טור של קנינגהאם ב"ניו יורק טיימס". מתעד בכל שבוע את האנשים, הרחוב, הבגדים והסטייל של ניו יורקצילום: ניו יורק טיימס

"אני חושב שדמותו של ביל היא המפתח להצלחה של הסרט. הוא נוגע בכולם. יש לו ערכים ועקרונות מעוררי השראה: איך לחיות את החיים, האתיקה שלו - כל אלה הם נושאים אוניברסליים. אני חושב שהעובדה שהוא צלם אופנה היא משנית. זה לא ממש משנה שמושאי הצילום שלו הם בגדים וסגנון, מה שחשוב הוא האיש שעומד מאחוריהם, והוא זה שמעורר השראה.

"אני חושב גם שאנשים מזדהים עם אנשים שלא הושחתו במהלך עבודתם בעולם שהוא מושחת ופתייני מטיבו. ביל מצלם בניו יורק, עיר קשה שסובבת סביב כסף, מעמד, בגדים יקרים ותרבות צרכנית קיצונית. למרות כל השנים שהוא מתעד את העולם הזה, ביל נשאר איש לא חומרני, טהור ומעל הדברים שהוא מתעד. כשצילמנו אותו הוא עדיין חי בדירה ההיא בקרנגי הול - בלי מטבח ושירותים. זה די מדהים, וזה אומר הרבה על האיש וסגנון החיים שלו".

כצלמים שעוקבים אחרי צלם כמו ביל במהלך עבודתו, הבנתם מה הוא רוצה לצלם כשהוא עומד בפינות הרחוב ומסתכל על העוברים ושבים?

"זה כל הקסם. אפילו אחרי שעות של מעקבים אחריו יכולתי לנחש לכל היותר את מי הוא הולך לצלם, אבל אף פעם לא את מה הוא יצלם: נעלי עקב של 8 סנטימטרים, כובע, גרביים או צבע. רק כשראיתי את הטור המודפס בכל שבוע, הבנתי מה הוא חיפש שם. כשאתה רואה את התוצאה הסופית, אתה מבין שמדובר בגאון".

פסטיבל דוקאביב - הסיקור המלא>>>

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ