דוגמניות לפי משקל: האם יוזמת "ווג" יכולה לחולל שינוי?

19 עורכות המגזין בעולם נרתמו למערכה על בריאות הדוגמניות. אמנה משותפת כבר יש, ובקרוב גם גיליון מיוחד. מס שפתיים או יוזמה עם בשר?

שחר אטואן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שחר אטואן

גיליון יוני של "ווג" ייראה אולי במבט ראשון כמו תמיד. תצלום מרוטש של ידוענית כזו או אחרת יתנוסס על שערו, ובין עמודיו יציגו נערות צעירות פריטי לבוש ואבזרים המיועדים לנשים אמידות. אבל מבט שני יבהיר שיש כאן הבדל יסודי ­ הגיליון הזה, בעצם מהותו, יהיה הצהרה מערכתית של כל עורכות המהדורות הבינלאומיות של מגזין האופנה, 19 בסך הכל. הצהרות מערכתיות בנושאי סגנון הן אמנם עניין שכיח במגזיני אופנה. אלא שהפעם ההצהרה המשותפת של העורכות לא תתייחס לאורך המכפלת של חצאית ולא תצביע על גוון נחשק במיוחד לקראת הקיץ הקרוב. המסר שלה יעסוק ברווחתן של דוגמניות הפועלות בתעשיית האופנה ­ וככזה הוא עשוי לשנות בתעשייה זו דבר מהותי.

המסר לא יעבור באופן אחיד. כל עורכת תעביר אותו בדרכה ­ פרנקה סוזאני, למשל, עורכת המהדורה האיטלקית, תנקוט ודאי את הסגנון הנועז המזוהה עם המגזין, ואילו אלכסנדרה שולמן הבריטית, שהדאגה לרווחת הדוגמניות וקהל קוראות המגזין היא חלק מסדר יומה, תגלה אלגנטיות וחביבות אופייניות. אך לכל המהדורות יהיה קו מנחה אחד ­ יהיו בהן כתבות אופנה מצולמות שגיבורותיהן הן דוגמניות בגירות המקרינות בריאות.

דוגמניות בתצוגה של "ננה ג'ודי" בסידני השנהצילום: גטי אימג'ס

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

את מה שיביע הגיליון הקרוב בתמונות כבר ניסחו העורכות יחד במלים. בשבוע שעבר פרסם בית ההוצאה לאור של "ווג", "קונדה נאסט אינטרנשיונל", אמנה שכתבו 19 העורכות. זו מציעה רפורמה בתעשיית הדוגמניות ומגזיני האופנה בעולם, קוראת לשימוש בדוגמניות בריאות מעל עמודי המגזין, ואוסרת העסקת דוגמניות שסובלות מהפרעות אכילה או כאלה שטרם מלאו להן 16 שנים. היא גם מעודדת הקמת תוכניות חניכה מסודרות שיבטיחו את רווחתן של דוגמניות צעירות, פיקוח על שעות העבודה שלהן ותזונה מאוזנת. כל זה נדחס בפירוט רב לששה סעיפים, בשל העובדה כי בתעשיית האופנה בריאותה הפיסית והנפשית של דוגמנית היא עניין חמקמק ומורכב.

השאלה היא אם היוזמה הזאת היא מהלך ממשי עם שיניים, וכאן התשובות נחלקות. כבר במבט ראשון נראה שהפירוט הרב של סעיפי האמנה לא מכסה על כמה פגמים בסיסיים. קחו לדוגמה את הסעיף הראשון. "לא נעסיק ביודעין דוגמניות שטרם מלאו להן 16 או שנראה כי הן סובלות מהפרעות אכילה", כותבות העורכות, "נעבוד עם דוגמניות שעל פי ראות עינינו הן בריאות ובכוחן לקדם דימוי גוף בריא". הניסוח הזה, המעורפל למדי, מותיר את מלאכת השיפוט בידי עורכות המגזינים, והשאלה המתבקשת היא אם ניתן לסמוך על כושר השיפוט של מי שמעורבות זמן רב בתעשיית האופנה, ואשר לחלקן אחריות ישירה לדימויי היופי המסולפים שנצפו בשני העשורים האחרונים מעל עמודי המגזין.

מה את עושה כאן, ילדה?

זו אינה התהייה היחידה שהברית החדשה הזאת מעוררת, כמובן. על פי אילו אמות מידה ייקבע טיבו של מראה בריא? מיהו הגוף שאחראי לאכיפת החוקים האלו בפועל? ומהן הסנקציות שיוטלו על מי שיסרב לכבד את האמנה? יוזמות דומות שנהגו בעבר הוכיחו כי בכל הנוגע לתנאי ההעסקה של דוגמניות, מעצבי האופנה מתקשים לכבד הסכמים.

דוגמניות בתצוגה של דיאן פון פירסטנברגצילום: גטי אימג'ס

כבר לפני יותר מחמש שנים הובילה מועצת המעצבים של אמריקה יוזמה דומה, שאסרה להעסיק דוגמניות מתחת לגיל 16 או כאלו שנראה כי הן סובלות מהפרעות אכילה. אלא שלמרבה המבוכה, בעונת התצוגות שנערכה בסתיו שעבר בניו יורק נצפתה דוגמנית בת 15 בתצוגה של דיאן פון פירסטנברג המכהנת כנשיאת מועצת המעצבים.

במכתב ההתנצלות שפרסמה לאחר מכן סיפרה המעצבת שהיתה "מבועתת ונבוכה מאוד" לגלות את המחדל. היא ציינה כי הורתה למנהלי הליהוק בתצוגות שלה לדרוש מהדוגמניות להציג תעודות זהות (אחד מהסעיפים באמנה הנוכחית של עורכות "ווג" מצדד בבדיקת גילן של הדוגמניות בתעודת הזהות). לקראת עונת התצוגות שנפתחה בפברואר בניו יורק שיגרה פון פירסטנברג מברק נוסף אל מעצבי האופנה והדגישה את חשיבות הנושא, אך גם הפעם לא כולם מצאו לנכון לציית להנחיות.

מרק ג'ייקובס שלח אל המסלול דוגמניות קטינות, ובהצהרותיו לאחר מכן לא טרח כלל להתנצל. "ישנם שחקנים ילדים וילדים שמדגמנים בקטלוגים", הוא אמר בתגובה לשבועון "טיים", "מה ההבדל בין השתתפות בפרסומת לחמאת בוטנים ובין צעידה על מסלול תצוגת אופנה?"

על פי אנדראס קוקינו, סטייליסט עצמאי שעובד בניו יורק, ההבדל היחיד הוא שחמאת בוטנים אינה מוצגת לרוב באור מיני כל כך, שעה שעולם האופנה ודימויי האופנה נוטים להיות מיניים מאוד. "אני מניח שמה שגורם לאנשים חוסר נוחות הוא הרעיון שנערות קטינות יוצגו באור כזה", הוא אומר בשיחה בדואר אלקטרוני. 

דוגמנית בתצוגה של מארק ג'ייקובסצילום: גטי אימג'ס

זה עשורים שעורכות מגזיני אופנה סופגות ביקורת על כך שהן מעלות על נס אידיאל יופי לא מציאותי. התופעה הזאת רק החריפה בעידן הנוכחי, המתאפיין בשימוש מופרז בתוכנות עיבוד תצלומים דיגיטליות, שבוראות דימויים פנטסטיים ללא אחיזה במציאות. קוקינו סבור כי היוזמה העכשווית לא תשנה זאת וכי במידה מסוימת זהו מס שפתיים.

"אני חושב שזו דרך נפלאה שמצאו ב'ווג' כדי להשקיט את המבקרים שלהם, להציג את עצמם כאחראים ולהציב סטנדרט חדש של עבודה בתעשיית האופנה. לאנה וינטור ול'ווג' יש הכוח להשפיע על הבגדים שמעצבים יוצרים", הוא אומר, ועם זאת מוסיף כי "צלמים וסטייליסטים עסוקים ביופי וביצירת דימויים יפים, כך שאם הבגדים שהמעצבים יוצרים הם זעירים אז הנערות היפות שילבשו אותם יהיו זעירות גם הן. זה מעגל מרושע".

רזות, אבל בריאות

סאלי סינגר, עורכת מגזין הסטייל של "ניו יורק טיימס", לא חולקת עמדה עם קוקינו. כשלעצמה היא רואה באמנה של העורכות הצהרת כוונות חשובה, ולא בכדי: תוצאותיו של מחקר שערך לאחרונה The Model Alliance, ארגון ללא מטרות רווח הפועל להגנת זכויותיהן של דוגמניות בתעשיית האופנה, מלמדות כי 86% מהן התבקשו לדגמן בעירום במבחני בד ללא התראה מראש. פחות משליש (29.1%) מהדוגמניות שלקחו חלק במחקר דיווחו כי הן חשות בנוח לשתף את הסוכן שלהן במקרה של הטרדה מינית בזמן העבודה, יותר משני שלישים (68.3%) הודו כי סבלו מתסמיני חרדה או דיכאון.

סאלי סינגר. "צעד פצפון"צילום: גטי אימג'ס

"אופנה היא תעשייה שנשענת על הזוהר של הנעורים והיופי, כולנו יודעים זאת, אבל בכל זאת חשוב ליצור סט של הגבלות שיאפשר עבודה תקינה", היא אומרת בשיחת טלפון מביתה בניו יורק. "אני חושבת שעורכות 'ווג' מנסות לומר: 'בואו נעשה מאמץ לשקף דימוי גוף בריא יותר', וזה דבר נפלא כמובן. עם זאת, זה צעד פצפון בדרך לעיצוב התפיסה של נשים לגבי מבנה הגוף, היופי והאוכל בחברה שלנו כיום.

"האם זה אומר שמעתה הדוגמניות לא יהיו רזות עוד? חד משמעית, לא. דוגמניות יהיו כנראה גבוהות ותמירות לעד. וזה לא אומר שמערכת האופנה תהפוך לדמוקרטית יותר או שבעתיד יתאפשר מנעד רחב יותר של מבני גוף מעל מסלולי התצוגות. אבל אסור אף פעם שזה ייראה לא בריא. ונערה שמרעיבה את עצמה ניתן לזהות בקלות על פי האופן שבו הבשר נתלה מהעצמות שלה. זה משהו שניכר בבירור".

סינגר אינה מוטרדת ממידת נכונותם של המעצבים לכבד את הברית החדשה של עורכות "ווג". היא סבורה כי "ככל שהן ישאפו לשקיפות מצד סוכני דוגמניות, זה ישפיע על המעצבים ועל הליהוק של הדוגמניות. אני מכירה המון מקרים של סוכנים שמציגים כרטיס של דוגמנית עם נתונים לא מדויקים או לא מלאים. לעתים הם אומרים שזו נערה חדשה ולכן אין לה עדיין כרטיס מסודר, והמעצבים, שמחפשים כל הזמן אחר פנים חדשות, ששים להעסיק דוגמניות בתחילת דרכן. אם עורכות 'ווג' יקבעו שמעתה והלאה הן מציגות אך ורק דוגמניות בנות יותר מ‑16, המעצבים יתאימו את עצמם להחלטה זו. הם הרי רוצים שהנערות שלהם יופיעו על עמודי המגזינים. 

לינדה אוונג'ליסטהצילום: גטי אימג'ס

"אותו דבר ביחס לסמפלים (אבות טיפוס של דגמים שנשלחים לצילומים במגזיני האופנה בזמן שהקולקציה מצויה בהליכי ייצור. ש"א). אם הן יתאגדו ויאמרו שהן לא מוכנות לצלם דוגמנית רזה מדי ­ אמירה שמשמעותה היא כי הסמפלים הקטנים שיישלחו אליהן פשוט לא יופיעו בכתבות האופנה המערכתיות ­ המעצבים יפעלו לשינוי המצב כי הם רוצים שהבגדים שלהם יופיעו במגזין".

ההבדל בין סמפל שיתאים למידותיה של דוגמנית רזה ובין זה שיתאים לנערה הסובלת מהרעבה עצמית הוא קטן אך משמעותי. "בתחילת השבוע הייתי בערב הגאלה החגיגי במוזיאון המטרופוליטן. נכחו שם לא מעט דוגמניות שמנהלות חיים בריאים ושיש להן ילדים, כמו ליה קבדה וסטלה טאננט, והן רזות באופן טבעי. הבעיה היא שלצדן יש נערות שנאבקות כדי לעמוד בסטנדרט שאינו מתאים למבנה הגוף שלהן. אלו הן הנערות שמעוררות דאגה". 

סינגר, ששימשה כעורכת בכירה ב"ווג" בשנים 1999‑2010, מספרת כי המצב החריף לקראת אמצע העשור שעבר, עם הופעתן של דוגמניות ממזרח אירופה על מסלולי התצוגות. "הדוגמניות הללו היו גבוהות מאוד ורזות מאוד, ואני זוכרת שהתקיימו המון דיונים במערכת על כך שאנחנו פשוט לא יכולים לצלם אותן למגזין. לאחרונה חל שיפור, בין השאר משום שיש מגוון רחב יותר על המסלולים, ולא רק מבחינה אתנית אלא גם מבחינת מבני הגוף, וכמובן על רקע החזרה של דוגמניות מבוגרות לזירה".

נעמי קמפבלצילום: גטי אימג'ס

אחדות מהדוגמניות האלו, בהן נעמי קמפבל, לינדה אוונג'ליסטה וכריסטי טרילינגטון, היו חברות ביחידת העלית של הסופרמודלס ­ דוגמניות שעשו חיל בתחילת שנות ה‑90 ובשל תהילתן היו מוכרות בשמותיהן הפרטיים. בראייה לאחור הן עשויות להיתפש כמלאות. הכל עניין יחסי כמובן.

"כן, הן היו מאוד גדולות והיו להן כתפיים רחבות. אבל גם האופנה היתה אחרת לגמרי אז", אומרת סינגר. "אם מסתכלים כיום על התצוגות שהתקיימו אז, הן לא היו בהכרח מעניינות מאוד מבחינת הבגדים אלא יותר במובן התרבותי". אוונג'ליסטה עצמה סיפרה בראיון למגזין האופנה "Love" כי ידעה מראש שפרק הזמן שבו תוכל לעבוד כדוגמנית בתעשיית האופנה מוגבל, מאחר שכל עידן זקוק לדוגמניות חדשות שישקפו את רוח התקופה.

סינגר משייכת את הופעתן של הנערות הכחושות והחיוורות ממזרח אירופה למצב החדש, שבו העדיפו מעצבים למקד את המבט על הבגדים עצמם. "מאז תחילת האלף הנוכחי תעשיית התפירה העלית הצטמקה מאוד והמון אנשים שעבדו בתחום עברו לעבוד בבתי אופנה מוכנה ללבישה והביאו אתם את ההתמחויות שלהם בתפירה ובבניית בגדים. לצד זה, היו ניסיונות חדשים ביצירת בגדים שהציעו כיוונים חדשים, והרעיון של נערות זוהרות שמרעיפות על הבגדים מנוכחותן נכחד".

קרלי קלוסצילום: רויטרס

ואולם, בשנים האחרונות מסתמן מפנה חיובי, ומעצבים נוטים לבכר דוגמניות שנוכחותן מקרינה אישיות מסוימת על המסלולים. "כשמתבוננים בתצוגות האחרונות בפאריס, למשל, נוצר הרושם שאילו יכלו הם היו כולם מלבישים את קרלי קלוס. יש לה פרופורציות טובות והליכה מפותלת הייחודית לה", אומרת סינגר. "בכנות, זה תמיד הרבה יותר מהנה לעבוד עם דוגמניות בריאות", מוסיף קוקינו, "וגם התמונות יוצאות בדרך כלל הרבה יותר יפות. אבל צריך לזכור שבריאות ויופי הם עניין סובייקטיבי".

ומה עם עניין הגיל? ארין סימון, מלהקת דוגמניות במגזין "גלאמור", אינה מתנגדת כשלעצמה להעסקתן של דוגמניות קטינות ­ כל עוד שעות העבודה שלהן נתונות תחת פיקוח ויש מישהו אחראי שמלווה אותן בזמן העבודה ומשגיח שהבגדים לא יהיו בוטים מדי מבחינה מינית. "מצד שני", היא אומרת, "מאחר שמדובר בבגדים שנועדו מראש לנשים בשלות, יש משהו מטריד בהצגתם באמצעות נערות מתבגרות". לטענתה, היא אינה מתקשה לאתר דוגמניות בגירות ובעלות מבנה גוף בריא בסוכנויות שהיא עובדת אתן, ובחמש השנים שבהן היא ממלאת את תפקידה היא עדה לשיפור ניכר בתחום.

סינגר סבורה כי העניין העיקרי מאחורי יוזמת העורכות הוא להפוך את הדוגמניות למשתפות פעולה מלאות ביצירת הדימויים שמתפרסמים במגזיני האופנה. "לצורך העניין, איש הרי אינו מתלונן כשהאחיות אל ודקוטה פאנינג מעטרות את השער של המגזין 'W' לבושות בבגדי תפירה עלית. כולם יודעים שהן שחקניות ולכן מניחים שהן יודעות כיצד לגלם את התפקיד הזה.

"אחד הדברים המדהימים ביוזמה החדשה הוא שזו תזכורת למעצבים, שבזמן שהם מגבשים את החזון האסתטי שלהם לקראת התצוגה הבאה הם מעסיקים נשים צעירות. בתוך כך עליהם להביא בחשבון את תנאי ההעסקה שלהן ואת רווחתן האישית. הגרעין של האמנה הוא גילוי אחריות כלפי מי שאתה שוכר לעבודה, וזו הרי דרישה בסיסית בכל עבודה. במקרה הזה, כמובן, הכוונה היא להיות אחראיים עד כמה שאפשר בתעשייה שמקדשת נעורים, יופי ואת טבעה הלא הוגן של גנטיקה".

תגובות