אריק וילסון, ניו יורק טיימס
אריק וילסון, ניו יורק טיימס

יום אביב באפר איסט סייד במנהטן, ואלבר אלבז יושב בבית הקפה "ויה קואדרונו" הידוע בקפוצ'ינו שלו ומדבר על ההבדלים בין מה שעשה בתחילת הקריירה שלו ובין מה שהוא עושה היום. כלומר, על ההבדלים בין עיצוב לנשים חזקות ובין עיצוב לנשים עוצמתיות. לפתע מזהה אותו אשה ושמה אסתר. היא נראית עוצמתית.

אסתר ניגשת לשולחנו של אלבז ומברכת אותו על הצלחתו כמעצב הבית של בית האופנה הפאריסאי לאנוון. היא אומרת לו שגם היא, כמותו, נולדה במרוקו. אחר כך היא מברכת אותו בעברית. כעבור זמן מה, כשאלבז מבקש את החשבון, נאמר לו שאסתר, מבאיה הקבועים של המסעדה, כבר שילמה את החשבון ועזבה את המקום.

"אבל אני מוכרח להודות לה!" אומר אלבז למלצר באכזבה. הוא שולף טוש שחור ופיסת נייר מפאוץ' רוכסנים מעור נחש בצבע כחול נייווי, התחליף שלו לתיק ג'יימס בונד, ועד מהרה מוציא תחת ידיו רישום של האשה. אלבז הספיק לקלוט את מחרוזת הפנינים שלה ואת תיק שאנל שנשאה, שטלאיו מצוירים בשתי וערב ולוגו ה"s'C" שלו משתלשל מן הצד. הוא מוסיף לרישום קריקטורה של עצמו, בראש מעוגל, ממוסגר במשקפיים, ובעניבת פרפר גדולה, ומשאיר אותו לאסתר בלוויית רגשי תודה. המלצר, שאינו מזהה את אלבז, מביט ברישום כאילו היה ציור של ילד קטן ומכניס אותו למגירה. 

אלבז על המסלול בתצוגת סתיו-חורף 2013-2012צילום: אי-פי

המפתח להבנת ההצלחה המתמשכת של אלבז, איש נחמד שהצליח למרות נחמדותו, מסתכם בסצינה הזאת. או כמו שאומר אלבז: "אני אף פעם לא חושב שאנשים אמורים לעשות דברים למעני. אני חושב שאני צריך לעשות למען אחרים. זה גורם לי להרגיש הרבה יותר נוח".

ואולי ההצלחה הזאת באה לידי ביטוי דווקא בדברים שנכתבו על אלבז השנה, במלאות עשר שנים למינויו למעצב הבית של לאנוון. בדרך כלל זוכה אבן דרך זו לאזכור אי שם ליד מודעות הדרושים. על אלבז נכתבו, לעומת זאת, מלים רבות ­ - דוגמה נדירה ל"מודיטה", כלומר להתענגות על מזלו הטוב של הזולת, בתעשייה רוויה באינטריגות כמו תעשיית האופנה. ולא בכדי: אלבז ­ איש מקסים, אבירי, חרוץ וממעיט בערך עצמו (שדרך אגב, טוען כי מעולם לא השתמש בסמים) - ­ מצליח גם בתקופה שבה מעצבים רבים סבורים שהם נדחקים הצדה על ידי האינטרסים התאגידיים התחרותיים. הצלחתו נחשבת לפיכך לניצחון הכישרון על פני ראוותנות השיווק היוקרתי.

באלבז עצמו, מטבע הדברים, המחמאות על הצלחה זו עוררו אי נוחות. גם כיום, כשהוא בן 50, הוא נוטה להציב עצמו במקום נחות מאחרים עד כדי קיצוניות. כל מראה שהוא חולף על פניה משקפת לו שגיאה. כל מחמאה שהוא מקבל הוא מבטל בבדיחה על משקלו. כל אישור שהוא מקבל מתקבל אצלו בפקפוק, ועל כל מחוות הערכה הוא משיב במחווה דומה. פעם, לאחר פגישת מכירות עם נציגת ניימן מרקוס, הוא חטף זר פרחים ורדף אחרי הקניינית ברחובות פאריס משום שהיה סבור כי לא הגיע מוכן לפגישה. גם יחסו להופעתו החיצונית עדיין נוירוטי וכפייתי כשהיה בנעוריו. רוב האנשים היו מגדירים אותו שמנמן, אך הוא מכנה את עצמו פשוט שמן.

לא בוגד

הקריירה של אלבז נסקה בסוף שנות ה‑90. איב סן לורן ויתר אז על קווי הקונפקציה כדי להתמקד בתפירה עלית, ואלבז סומן כיורשו. אך כעבור שנה בלבד, ב-1999 כשטום פורד וקבוצת גוצ'י קיבלו לידיהם את השליטה בבית האופנה, פוטר המעצב.

האירוע הזה הותיר חותם, אפשר לומר כמעט מיתולוגי, על הקריירה שלו. מאז, כפי שאמר, הוא עושה רק דברים שהוא אוהב, ו"לא עוד סקרי שווקים". "הוא היה כמו ילד שעבר התעללות", אומרת קים הסטרייטר, מייסדת המגזין "פייפר", המכירה את אלבז מאז שימש כעוזרו של מעצב האופנה ג'פרי בין, לפני יותר מ‑20 שנה.

ובכל זאת, אלבז כבר היה בעיצומה של קריירה מצליחה למדי כאשר נשכר על ידי המו"לית הטייוואנית שו-לאן ואנג, בעלת המותג לאנוון, המכונה דרך כבוד בפי העובדים "מדאם ואנג". מדאם ואנג, המבקרת רק לעתים נדירות בסטודיו בפאריס, נתנה לו יד חופשית ואיפשרה לו לבנות את המותג כרצונו. הוא עבד כמעט ללא הפרעות, הפיח חיים בלאנוון והפך את המותג לשחקן חשוב בזירת האופנה הצרפתית, כזה שהמוניטין הטובים שלו מסתירים את גודלו הקטן יחסית. בשנה שעברה, על פי הדיווחים, פנו אל אלבז ציידי ראשים כדי להציע לו לעצב תפירה עלית לדיור. אלבז דחה את ההצעה. הוא לא היה מסוגל לבגוד בחברה שהשקיעה בו כשהמניה שלו לא היתה בשיאה.

4 מתוך 4 |
אביב-קיץ 2009צילום: גטי אימג'ס
1 מתוך 4 |
סתיו-חורף 2013-2012צילום: גטי אימג'ס
2 מתוך 4 |
אביב-קיץ 2012צילום: גטי אימג'ס

לאנוון פועל כמו עסק משפחתי קטן, ואלבז, המעורב בעיצוב של כל מוצר ומוצר עד לעיצובם של חלונות הראווה, אומר שהוא "האמא" במערכת היחסים, ואילו מדאם ואנג היא "האבא". כשהוצעה לו המשרה בדיור בשנה שעברה, עם פיטוריו של ג'ון גליאנו, החלה חרושת שמועות על עתיד הבית. זו נמשכה עד אפריל, אז נכנס ראף סימונס, בעבר מעצב המותג ג'יל סאנדר, לתפקיד בדיור.

כשמדברים על הנושא עם אלבז הוא מגיב באופן מעורפל להפליא. "זה לא חשוב, אז אין מה לדבר על זה", הוא אומר כשמנסים לדלות מפיו פרטים. ועם זאת הוא ניאות להוסיף שבית האופנה הגדול הוא אמנם אחד המעטים שיש להם אטלייה פעיל בתחום התפירה העלית, אך לו עצמו לא קסמה האפשרות להצטרף שוב לתאגיד גדול (המותג נשלט בידי ברנאר ארנו, מנכ"ל LVMH). "וחוץ מזה", הוא אומר, "לא יכולתי להגיד להם (ללאנוון), 'אמא מתגרשת'".

באביב השנה, במלאות עשור ל"נישואים" עם לאנוון, ערכו שם לכבודו מסיבה מפוארת לאחר תצוגת המסלול שלו בפאריס. מעט אחר כך, בחודש שעבר, הוצגה תצוגה שלו בחלונות הראווה של ברניס בניו יורק, וזו עוטרה בפסל בדמותו, בגובה של קרוב לשני מטרים וחצי. ממש בימים אלה גם רואה אור אלבום מהודר של 700 עמודים, המתמקד אך ורק בתהליך היצירה של הקולקציה החדשה שעיצב.

לכאורה נראה שאלבז התרגל לאור הזרקורים ואף חש בהם בנוח, אך הוא עדיין מקפיד שלא לחשוף יותר מדי. לאחר זמן מה הדברים שהוא אומר אף מתחילים להישמע מתוכננים מראש; הוא חוזר לעתים קרובות על אותם סיפורים, עם אותן שורות מחץ. הסטרייטר מ"פייפר" אומרת שלדעתה הבדיחות הן מנגנון הגנה של מעצב שלא ביקש לו את התהילה שנחתה עליו. אחת הבדיחות הטובות ביותר שלו, שנאמרה לפני קהל בברניס בתצוגה של אפריל, נוגעת לתקופה שאחרי פיטוריו מאיב סן לורן, כשחשב ללמוד רפואה. "חשבתי, הרי אני אוהב אדוויל, אני אוהב אקמול", הוא אמר. "אני צריך לחלוק את האהבה הזאת עם כולם".

המידה שבה מעצבים נחשפים וחושפים את עצמם היא נושא שהעסיק את אלבז מאוד כשהתכונן לקולקציה האחרונה שלו. הוא היה מוטרד מהקצב שבו מעצבים מפיקים קולקציות, וגם מהעובדה שרבים מעמיתיו מתמודדים עם סכסוכים עם מעסיקיהם, במקרים רבים בשל חילוקי דעות קריאטיביים.

בשבועות שלפני התצוגה שלו פוטר סימונס מג'יל סאנדר, לאחר שהחברה ניהלה מגעים חשאיים עם סאנדר עצמה לשם חזרתה למותג; סטפנו פילאטי, שעבד באיב סן לורן, פוטר גם הוא בתום החוזה שלו, מהלך שהשמועות חזו זה זמן רב. "מה שקורה מאחורי הקלעים נעשה חשוב כמעט כמו העניין עצמו", אומר אלבז. "כשאנחנו רואים היום תצוגות, הבגדים שהעורכות לובשות כמעט חשובים יותר מהבגדים שהן רואות על המסלול. באמנות האוצרים נעשים חשובים יותר מהאמנים. עכשיו העניין הוא איך אתה מציג את הקולקציה, ולא מה אתה מציג".

מקלקל את החגיגה

התצוגה של אלבז, שהתקיימה בלילה של 2 במארס, היתה תמצית השקפתו על האופנה במשך עשר שנים. כשהתחיל לעצב את הקולקציה הזאת הוא חשב באופן כללי על המלים "בית לאנוון", המעלות במחשבה את המוצרים המזוהים עם המותג, את התכשיטים המצועפים בשיפון, את השמלות המקומטות בעדינות, את הגזרות המחמיאות כל כך. ואולי גם כמה משמלות הערב הלא-קונבנציונליות שיצר אלבז לשטיח האדום בטקס האוסקר, בהן שמלת הקטיפה השחורה בעלת השרוול היחיד שלבשה טילדה סווינטון ב‑2008 ושמלת הזהב האסימטרית הרפויה שלבשה מריל סטריפ השנה, אשר עוצבה בהשראת הרעיון של התעטפות בצעיף (סטריפ זכתה בפרס לשחקנית הטובה ביותר; גם ז'ן דז'ארדן, שזכה בפרס לשחקן הטוב ביותר, לבש לאנוון).

בקולקציה זו לסתיו-חורף 2012‑2013 קילף המעצב את המעטה החיצוני והגיע עד ללבוש התחתון של הבית. הוא החל לייצר שמלות מניילון, המשמש לרוב לייצור חזיות. השמלות פתחו את התצוגה שלו. בתחילה חשב על צבעים כהים ועל שחור, אך בסופו של דבר רצה ליצור אמירה על צבע, והשלים את הקולקציה בסדרה של שמלות קוקטייל בגווני אבנים טובות, רבות מהן מעוטרות בתכשיטים בצורת ראשי נמרים או בגלים גדולים של בד מסולסל."אני רוצה לעצב בגדים נהדרים ולהלביש נשים בסגנון מודרני, למרות שנמאס לי מהמלה הזאת", אומר אלבז. "השאלה היא אם מודרני חייב להיות קשה ומחוספס, או שמודרני יכול גם להיות שיפון ורוד".

זו היתה קולקציה חשובה לאלבז, אך מה שאנשי האופנה יזכרו במיוחד מהתצוגה הזאת, שנערכה בחלל אירועים דמוי מאורה בפאתי פאריס, היה הסיום שלה. כשהדוגמניות עשו את הסיבוב האחרון שלהן, עלה אלבז לבמה והחל לשיר את המשפטים הראשונים של השיר "קה סרה סרה" ­ לדבריו, כמחווה לכל אנשי האופנה שעזרו לו להגשים את חלומו. אחר כך תפס את מקומו ג'ואי אריאס, זמר קברט ואמן מיצב, ואלבז צעד לאורך המסלול ומדי פעם בפעם הסתובב במקום, לקול תשואות העיתונאים והסלבריטאים שעלו מהמושבים הצדדיים החשוכים. מאוחר יותר אמר המעצב שגם שלח כך מסר לכל המעצבים שעוברים תקופה קשה.

"זה קשה מאוד והייתי שם בעצמי", אומר אלבז. "קשה מאוד כשאנשים כותבים שזמנך עבר. יש לכם עסק עם אנשים ורגשות, לא עם רובוטים". 

אלבז חווה את הרגע ההוא שוב דווקא בערב אחד בחודש אפריל, כשישב במכונית סדאן שחנתה מחוץ לבית הדירות לונדון טראס בשכונת צ'לסי שבמנהטן. בתוך הבניין, בדירת פנטהאוס שמחלונותיה נשקף נוף עוצר נשימה של העיר, ערך לכבודו מארק לי, מנכ"ל ברניס, מסיבה. לי השתייך לצוות גוצ'י שהשתלט על המותג איב סן לורן כאשר לאלבז נותרו עדיין שנתיים בחוזה שלו. אלבז קרא אז ב"וומנס וור דיילי" ידיעה שלפיה עמד פורד לקבל לידיו את הקולקציה. בידיעה ההיא צוטט אחד מאנשי גוצ'י אומר, "אם אתה קונה פרארי, אתה לא מבקש מחבר שלך לנהוג בה".

עכשיו, כשהאורחים, בייחוד העורכות המובילות של מגזיני האופנה, החלו להגיע למסיבה, עבר אלבז חוויה שהוא מגדיר כהתקף חרדה. "ישבתי באוטו במשך 15 דקות, רק משום שכל האנשים האלה באו לשם לכבודי", הוא אומר. כשעלה לבסוף לדירה הפך הלילה לקומדיה של טעויות. ציור שנשען על הקיר נפל והתרסק בשל משב רוח חזק שחלף בדירת הפנטהאוס. זיקוקים על עוגת יום הולדת הפעילו את גלאי האש, והכבאים לא הגיבו על כך בבדיחות הדעת. בית שימוש עלה על גדותיו.

ז'אן דז'רדן ומריל סטריפ בטקס האוסקר השנה. שניהם לבשו לבןצילום: גטי אימג'ס

מכל הרגעים, זה היה הרגע שבו החליט אלבז ליישב חשבון ישן. "רק כדי להזכיר לכולם", הוא אמר כשחתכו את העוגה, "מארק פיטר אותי לפני 12 שנה". המשפט כמו רוקן את החדר מאוויר, אך לי התייחס לעניין ברוח טובה. "איכשהו, זה פשוט נפלט החוצה", אומר עכשיו אלבז, "בדיעבד שינו לי ופורד את מהלך חיי. יש לנו עבר משותף, ואמנם הוא פיטר אותי, אבל הזמן עובר ואנחנו משתנים. כשקורים דברים כאלה, אתה בוחר אם להיות קורבן או לעבור הלאה. היום הרבה יותר טוב לי מקודם". 

הסיבה לכך, הוא מרחיב, היא תחושת החופש שיש לו בלאנוון והבעלות על הצלחה או כישלון של הבית. ולמרות זאת, לא אכפת לו לדבר על תפקידים אחרים, ובשלב מסוים הוא מציין שעוד בתי אופנה פנו אליו מאז דיור. האם יישאר בלאנוון לנצח? 

"אני רוצה להגיד כן", הוא אומר. "כשמתחתנים, אתה נשבע שתחיה עם אדם זה עד סוף ימיך. אני אומר כן, אבל הרי אי אפשר לדעת מה יילד יום".

אלבר אלבזצילום: דניאל צ'צ'יק

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ