רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מעצב האבסורד

בתעשיית האופנה לא יודעים אם לתייג את ז'ן-שארל דה קסטלבז'ק כמעצב, אמן או פשוט דמות אקסרווגנטית. לקראת ביקורו בישראל הוא מסביר מדוע אין בכלל צורך בהגדרות האלה

תגובות

לז'ן-שארל דה קסטלבז'ק יש בלקסיקון שם תואר שהוא מרבה להשתמש בו ­ "צעיר". דה קסטלבז'ק נהנה לעבוד ולשהות בחברת יוצרים צעירים, למשל, הוא עצמו חש צעיר מכפי גילו, ואפילו עלומיה היחסיים של ישראל מעוררים בו ריגוש מסוים. המעצב הצרפתי בן ה‑62, שיבקר בשבוע הבא בארץ בראשונה בחייו, מצפה לסייר בירושלים ובתל אביב, שם הוא מתכנן לצייר דמויות מלאכים על קירות בניינים בעזרת חבילת גירים צבעוניים. "אני נוהג לעשות את זה בכל הערים שאני מבקר בהן בעולם", הוא אומר בשיחת טלפון מהסטודיו שלו בפאריס. "זה הדבר האהוב עלי ביותר לצד השוטטות עצמה".

הלהט והחיוניות שבדיבורו אכן מאפיינים אדם צעיר ברוחו, אך ייתכן שההסבר להם מצוי גם בעובדה נוספת: התרדמת המקצועית שדה קסטלבז'ק שקע בה במשך כעשור וחצי והתעורר ממנה רק לפני שנים אחדות. יש לדייק כמובן: זה לא שחדל לעבוד ולױ לרגע. הוא עיצב קולקציות הלבשה ואביזרים והיה מעורב בשלל פרויקטים בתחומי האמנות והעיצוב. אבל בתחילת שנות ה‑90 איבדה עבודתו מכוח המשיכה שלה בשל שינויים סגנוניים בתעשיית האופנה. רק ב‑2006, בעקבות תערוכה מקיפה שהקדיש מוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון לו ולגוף עבודותיו, שב ועלה העניין בו.

דה קסטלבז'ק אינו מתייחס לעליות ולמורדות האלו באופן ישיר. מבחינתו העסקים נמשכו כרגיל גם כאשר בכירים בתעשיית האופנה הפנו את עיניהם לכיוונים אחרים ואת עורפם אליו. יחסיו עם קהילת האופנה לא היו חמים ממילא מעולם. במשך שנים, הוא אומר, ראו בו אנשיה אדם אקסטרווגנטי משנות ה‑80, ובמידה מסוימת זה נכון: הוא הרי עשה הכל בחייו כדי ליצור "טשטוש" ­ עוד מלה שהוא מרבה להשתמש בה ­ וכדי לא להיות מפוענח בקלות.

בתעשייה המקדשת את רעיון היוקרה, דה קסטלבז'ק הוא אכן דמות חריגה. כבר לפני שלושים שנה הוא נהג להזמין אמנים לשתף עמו פעולה ביצירת קולקציות מיוחדות, הדפסים או תצלומים, להשתמש בבגדיו כקנווס או להשאיל את פניהם למודעות פרסום. קית הרינג, רוברט מייפלתורפ, אנדי וורהול וסינדי שרמן ­ אלה היו רק כמה מהם. כיום, לאחר עשור רווי בשיתופי פעולה בין מנהלי מותגי יוקרה לאמנים פלסטיים, זה נשמע טריוויאלי למדי. אך לפני שלושה עשורים ברית בינתחומית כזאת היתה שכיחה פחות.

מבחינתו של דה קסטלבז'ק עצמו, המיזוג בין אופנה לאמנות היה בלתי נמנע. בצעירותו התקשה להבדיל בין השתיים, ולכן שיקפו הקולקציות שלו נועזות פופית לצד חיבה למה שנראה כמו אבסורדיות נטולת עוקץ: מעילים מרופדים מבדים שקופים שמולאו בנוצות ססגוניות, שמלות שהתחפשו לבקבוקי קוקה קולה או פחיות מרק של קמפבל, ז'קטים שנוצרו בשלמותם מזוגות של נעלי אולסטאר, פונצ'ואים מתנפחים ודמויות הנפשה שהוגדלו לממדים גרוטסקיים.

 

גם ביקורו בישראל קשור ל"טשטוש" הזה. ביום חמישי הקרוב יעלה דה קסטלבז'ק במוזיאון "בית העיר" בתל אביב מופע במסגרת אירועי "לילה לבן": "The Dawn of Innocence", שנוצר בשיתוף עם חברי להקת "נובל ווג" הצרפתית ומוגדר על ידי יוצרו כהצדעה לצד האפל של שנות ה‑80 של המאה שעברה, שנפתחה בדיסטופיה ונחתמה באוטופיה. יהיו בו שירים מאותו עשור ­ כ‑25 בסך הכל, בהם להיטים כמו "Master and Servant" של דפש מוד ­ וקטעים שדה קסטלבז'ק יקרא מעל הבמה ("כפי הנראה מתוך 'סיפור העין' של ז'ורז' בטאי"). מלבד זאת ילבשו חברי הלהקה תלבושות שהמעצב עיצב למענם, לצד דגמים שיוצגו מתוך הקולקציות שלו לקיץ הזה ולחורף הבא.

"זו לא אופרת רוק, זה דומה יותר לפרפורמנס ארט שמשלב מדיומים שונים, כמו מופע תאורה, מחול ושירה לצד רוקמנטיזם (מושג שטבע, מעין שילוב בין רוק לרומנטיציזם. ש"א)", הוא אומר. "הרעיון הוא ליצור מעין טשטוש רגשי לקהל. המטרה היא לא רק ליצור יופי אלא גם מסתורין, וזה מה שאני מחפש גם כשאני מעצב בגדים. תמיד אהבתי שדברים משתלבים בתוך הקשרים מורכבים יותר".

קריוקי רוחני

את מה שחיפש ויצר ב‑40 שנות יצירה, את המורכבות התמידית, הוא שוקד לאגד עתה בספר. "למען האמת זה אמור להיות 45 שנים כי התחלתי לעצב אופנה כבר בגיל 17", הוא אומר, "למעשה הופעתי על השער של 'ווג' בגיל 23". ואז הוא לוקח הפוגה לפני שהוא מזמזם את שורת הכותרת מהלהיט של AC/DCמשנות ה‑:70 "top if you wanna rock n rollIts a long way to the".

אחת ממטרותיו העיקריות של הספר, שייקרא "סטודיו", היא עשיית צדק היסטורי בעקבות  העתקות של רעיונותיו, ומנגד ­ האשמות בהעתקות שהופנו כלפיו. "בעידן האינטרנט אי אפשר לשקר כי הכל מתועד. הספר יציג תצלומים של עבודות שלי עם תאריכים בצדם. אבל זו לא הסיבה היחידה להוצאתו. זה גם משום שמעולם לא איגדתי את גוף העבודה שלי באופן מסודר, ורציתי ליצור ספר מעורר השראה לבני הדור הצעיר. משהו שאני הייתי רוצה אולי לקרוא בנעורי. חשוב לי להסביר לדור הזה את תהליך היצירה שלי, שכולל לא מעט תאונות ומקריות כמובן".

היום, כהגדרתו, אנחנו חיים בעידן הקריוקי שבו כולם מעתיקים זה מזה ומכל מקור אפשרי. זה לא תמיד היה כך כמובן. במשך שנים היה לבגדים שעיצב מגע ייחודי בלעדי, בין הקונספטואלי לפופי, כזה שניתן לזיהוי כמעט מיידי מעל כל במה שהיא. בשנות ה‑70 הוא הלביש את אחת הדמויות ב"אנני הול" של וודי אלן בפונצ'ו סוריאליסטי שעיצב; מיק ג'אגר ואלטון ג'ון הופיעו על הבמה בבגדים שעיצב, ופארה פוסט העדיפה את בגדי הספורט שלו כשגילמה את דמותה של החוקרת הפרטית ג'יל מונרו ב"מלאכיות של צ'רלי".

עשור לאחר מכן הלביש את מדונה במעיל שנוצר כולו מבובות דובונים כאלטרנטיבה מחוצפת למעיל פרווה. ממעיל הדובונים הזה נמכרו שישה עותקים בסך הכל, בין השאר לנסיכה גלוריה פון תורן אונד טקסיס, לזמרת דיאנה רוס ולשני מוזיאונים. את שנות ה‑90 הוא מגדיר כ"שעתו היפה של המפסידן". בעידן שבו השתלטו תאגידי ענק על תעשיית האופנה, ותזרים מזומנים אדיר הפך אותה למערכת מפורשת של סימני סטטוס בורגניים, נדמה היה כי העמימות המובנית בעבודותיו של דה קסטלבז'ק הפכה ליוקרה שהתעשייה אינה יכולה עוד להרשות לעצמה.

ואז הגיע גל המינימליזם של מעצבים כגון הלמוט לאנג, ג'יל סנדר ופראדה, ודה קסטלבז'ק חש שזה לא מתאים לחזון שלו בשום צורה. הוא המשיך לעשות את עבודתו אך נעלם מטווח הראייה של עיתונאי האופנה. זו היתה תקופה של בדידות, עד שיום אחד, לקראת סוף העשור, קיבל שיחת טלפון מפתיעה מנציג הוותיקן וזו שינתה את פני הדברים. האפיפיור עמד לבקר בפאריס, ולדה קסטלבז'ק הוצע להיות המנהל האמנותי של האירוע. הרעיון שהציע היה לעטר את בגדי האפיפיור בקשת בענן, החוליה שמחברת בין אלוהים לאנשים ששרדו אחרי המבול.

את המיסה שהתקיימה בפאריס הוא מגדיר כמיזם האמנותי הענק הראשון שלו: האפיפיור בכבודו ובעצמו, 500 בישופים ו‑5,000 כמרים, כולם לבושים בבגדים שעיצב, מעוטרים בפסים בשלל צבעי הקשת. הזיהוי של הקשת בענן עם קהילת הלהט"בים עורר דיון ציבורי וסערה תקשורתית, אך לדבריו של דה קסטלבז'ק הוא יידע בכך את האפיפיור, ותגובתו של זה היתה כי לאיש אין זכויות יוצרים בלעדיות על הקשת בענן.

"הפרויקט הזה שינה את חיי. עד לאותה נקודה עיצבתי בגדים שהיו כמו אמנות. לגמרי נתקעתי בתסביך של אמן ושל עבודה עם אמנים. לאחר האירוע עם האפיפיור הבנתי שאגיע רחוק עם הניסיונות האלו באופנה. וחשוב יותר, שאני יכול להפוך את הבגדים שאני מעצב לדמוקרטיים, לעצב בגדים לבישים ונגישים להמונים".

בעקבות זאת הוא השיק קו משני בשם "JCDC" המציע יוקרה נגישה לקהל הרחב. "אני לא אוהב בכלל את הרעיון שאופנה היא משהו שמחובר לשכבת האליטה בלבד. היום זה מרתק כי לכל אחד יש אינטרנט, והגישה שהרשת מאפשרת לתרבות ולמידע מוססה את העליונות של שכבת האליטה", הוא אומר ומצטט את פרנסואה מיטראן שאמר לו בעבר כי אופנה היא כלי של דמוקרטיה. על פי מיטראן, בכל מדינה שנשלטת בידי דוגמטיזם או עריצות אין עניין באופנה.

אם נדמה כי אהדתו לנגישות שמאפשרת הרשת עומדת בסתירה לדבריו על ההפקרות שבמרחב הקיברנטי זה אינו מפליא בעצם. אושיית האופנה אנה פיאג'י כינתה אותו "אמן הפרדוקס", והאמביוולנטיות הטעונה של עבודתו השתקפה גם ביחסה של תעשיית האופנה אליה. האם זו אמנות או אופנה? האם זה נועד להצחיק או לעורר התייחסות רצינית? ­ אלה היו מקצת השאלות שעלו ביחס לעבודתו. הוא עצמו לא היה בטוח תמיד בתשובות, ויתרה מכך ­ דומה כי הן לא העסיקו אותו במיוחד. דבר אחד נותר ודאי: מאז ומתמיד הוא ייעד את עיצוביו ללבישה. הוא הזדעזע, למשל, כשביקר בביתה של ונסה פאראדי בפאריס וגילה מעיל בובות סנופי שעיצב ממוסגר ותלוי על אחד הקירות. הוא ניסה להסביר לה כי המעיל נועד ללבישה, אך היא השיבה: "לא, זו אמנות".

עולם בלי הגדרות

את האסתטיקה הססגונית והאסקפיסטית שלו משייך דה קסטלבז'ק ­ בן למשפחת אצולה שחיה בקזבלנקה שבמרוקו ­ לעברו. ל"ילדות שנגנבה בשלב מוקדם מדי בחיי", הוא אומר ומכוון לשליחתו לפנימייה צבאית בגיל צעיר ולמות אביו בהיותו בן 15.

הפרטים הביוגרפיים האלו גם מסבירים אולי את אחד היסודות החזקים בעבודתו: המתח שמתקיים בין ההיקסמות הניכרת מבגדי עבודה ומדים ובין הצביון הפופי והססגוני העולץ של עיצוביו.

"זה תמיד נסב על אילוצים או מגבלה", הוא אומר. "כשהתחלתי לעצב בגדים התבססתי על מדי צבא או בגדי עבודה. הייתי אובססיבי ביחס לארכיטקטורה של מבנים שימושיים בעלי תפקיד מוגדר. ואז, בסוף שנות ה‑80, התחלתי ליצור את הסוודרים הצבעוניים והפכתי לפופ. זה היה זמן טוב להפוך לפופ. לאחר התערוכה בוויקטוריה ואלברט רציתי שוב ללכת בכיוון של פופ אבל למעשה כבר מיציתי את זה. לכן תחושות של שמחה, נעורים ורוקנרול מתועלות כרגע לבגדים שאני מעצב לקו הצעיר. בקו הראשי שלי אני נהנה לחקור צדדים אפלים ומתוחכמים יותר".

התערוכה ההיא במוזיאון הלונדוני הזכירה לדור חדש של יוצרים עד כמה פועלו של דה קסטלבז'ק בתחום האופנה הקדים את זמנו; לאחריה שבו והכירו אנשי תעשייה ­ בהם סטייליסטים כמו ניקולה פורמיקטי וקייטי גראנד ועורכי מגזינים דוגמת ג'פרסון האק ­ בכוחן היצירתי של עבודותיו המוקדמות.

פורמיקטי, שזיהה בעבודתו של דה קסטלבז'ק חוסר היגיון אפל המתאים במיוחד לליידי גאגא, הלביש את כוכבת הפופ במעיל שלו שהורכב מבובות של קרמיט הצפרדע. ב‑2008, כשקייטי פרי הופיעה בטקס פרסי האם-טי-וי בשמלה שעיצב ועליה דיוקן של ברק אובמה, הניעה השמלה את הקהל לקום על רגליו לכבודה, ואת אחד מתושבי טקסס לאיים על חיי הזמרת. קסטלבז'ק שמח לגלות שהאופנה הפכה למדיום בעל עוצמה רבה כל כך.

מעמדו המתחדש בעולם האופנה התניע גם פריחה יצירתית. לאחר הביקור בישראל הוא אמור לבקר במוסקבה, שם יציג תערוכה מציוריו בגלריה פרטית, ולאחר מכן בסנט פטרסבורג כדי לקחת חלק בתערוכה קבוצתית במוזיאון לאמנות עכשווית. "מעולם לא רציתי להיות מעצב אופנה, אלא יותר אמן", הוא אומר עכשיו ­ הצהרה שהיתה עשויה להישמע פרדוקסלית, יומרנית ושכיחה כאחת אילמלא באה מפיו.

"כל חיי הם ניסיונות וחוסר שביעות רצון אמיתית ממה שאני עושה, הטלת ספק תמידית ביצירה שלי", הוא מוסיף. "הספק הוא כלי נפלא לקידום היצירה. מעולם לא נגררתי לנוסטלגיה או פיתחתי אהבה גדולה מדי למה שיצרתי בעבר, תמיד חשבתי קדימה על דברים שארצה לעשות, על ההרפתקה הבאה. ועכשיו זה זמן טוב בשבילי לעשות דברים, לאחר שבמשך שנים אנשים לא ידעו היכן למקם אותי ­ הוא אוהב מוסיקה, אמנות אופנה. מה הוא בעצם? לשמחתי, היום איש לא מתעניין בהגדרות האלו יותר".

לודוויג בונה
דומיניק מאטרה


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
tm_tools.isArticleType(article) : true