בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כרטיס לפאריס: 10 בוגרים מבטיחים של מחלקות עיצוב האופנה בארץ

אחד נמשך לנדודים, אחרת לתרבויות זרות, שלישית גילתה את מרלן דיטריך ועוד אחד קיבל השראה מחלום בהקיץ. 10 בוגרים נבחרים משלוש המחלקות הבולטות בארץ לעיצוב אופנה מסבירים את מקורות ההשראה שלהם

8תגובות

מהי הבטחה וכיצד מודדים אותה? מהן אמות המידה לכך, ואילו סימנים בעבודתו של בוגר מסלול אקדמי לעיצוב אופנה עשויים לרמז שזו עתידה להתפתח בכיוון חיובי? הבטחה מתייחסת להצלחה כמובן, וזה כשלעצמו מונח חמקמק הנתון לפרשנות אישית.

86 סטודנטים השלימו החודש את לימודיהם במחלקות לעיצוב אופנה בשלושת המוסדות להשכלה גבוהה הבולטים בתחום בארץ ­ 33 בבית הספר הגבוה לעיצוב והנדסה "שנקר" ברמת גן, 31 באקדמיה לאמנות ועיצוב "בצלאל" בירושלים ו‑22 במרכז האקדמי ויצ"ו חיפה (19 נוספים סיימו את לימודיהם בשתי מחלקות צעירות יחסית לעיצוב אופנה, בסמינר הקיבוצים ובמכון אבני בתל אביב, אך למרבה הצער אף אחת מבין עבודות הבוגרים שנבחנו בהן לא נמצאה בולטת ממש, ויש לקוות כי המצב ישתנה במחזור הבא). "הארץ" בחר בעשרה מהבוגרים כמעין מדגם מייצג לדור העתיד בתעשיית האופנה המקומית. רוב רובם של העשרה הגדירו הצלחה כיכולת לעשות את מה שהם אוהבים. סיפוק אישי הם דירגו במקום הראשון, לפני הכרה ציבורית, יכולת השפעה או צבירת הון כלכלי.

צילום: אורן יזרעאל

 

משיחות עמם עולה כי רובם רואים בתעשיית האופנה העלית בחו"ל (פאריס בעיקר) את התחנה הבאה במסלולם. הם מלאי תשוקה ונחושים להתערות בתעשייה זו לאחר שקראו, ראו ושמעו רבות על אודותיה בארבע שנות לימודיהם. מרביתם תיארו זאת כצורך לחוות את "הדבר האמיתי" וללמוד על אופנה ממקור ראשון, קצתם חולמים על התמחות בבית אופנה מבוסס, וקצתם היו מעוניינים בהתמקצעות בסדנאות מלאכה קטנות.

ויש שחושבים על המשך לימודים גבוהים בחו"ל. הפרט המעניין הוא שהחלום של חלק ניכר מהם הוא שלאחר שיוסיפו ללטש את כישרונם ולשכלל את מיומנויותיהם הם ייסדו מותג עצמאי בארץ. על רקע ההאטה הכלכלית הניכרת בזירת האופנה המקומית, והמצוקה שחוו בשנה החולפת המעצבים הפעילים בה, זו שאיפה אופטימית מפתיעה למדי.

דניאל צ'צ'יק

ואולי היא משקפת את הנתק שחווים הסטודנטים מרחשיה של התעשייה המקומית בשנות לימודיהם. מהפרויקטים שנחשפו עד כה בתצוגות הבוגרים נשקפים בעיקר ניסיונות אידיאליים לייצג היבטים מהמציאות העכשווית באמצעות בגדים. רבים מהם ביקשו לתת ביטוי לסוגיות חברתיות, פוליטיות, טכנולוגיות או כלכליות, או ייחדו את עבודתם לדיונים נשגבים במיתולוגיה או דת.

פנייתם לנושאים חיצוניים, "כלל עולמיים", וההתעלמות מסוגיות הקשורות בעולם האופנה עשויות להצביע על התפישה הרווחת של קולקציות סוף הלימודים כיצירות אמנות ­ כביטוי חזותי של דימויים ספרותיים או של מסרים אוניברסליים שאינם קשורים בהכרח למערכת האופנה ולעקרונות המעצבים כיום את ההופעה החיצונית או הלבוש. בתוך כך, מעט מדי מהבוגרים נתנו את דעתם על תולדות האופנה או על ההיסטוריה של הלבוש, והמחסור בלימודים עיוניים ניכר.

כיצד ייתכן, לדוגמה, שמבין כל הבוגרים לא גילה איש עניין במורשת הסוריאליסטית של המעצבת האיטלקייה אלזה סקיאפרלי, שתערוכה במטרופוליטן בניו יורק מוקדשת כעת לעבודותיה, ובעקבותיה אף הוחלט להחיות מחדש את בית האופנה הנושא את שמה? זה היה יכול להיות מצע נפלא לעבודה של בוגר, ובטיפול נכון לשקף את מצב הדברים בתעשייה כעת.

ומה באשר למבט ביקורתי על מצב העניינים בתעשיית האופנה הבינלאומית, שבה הם רוצים להשתלב בעתיד הקרוב: האם מעמדו של המעצב בתעשייה זו אינו מחייב התייחסות ממי ששואפים להשתלב בה? האם ייתכן שלאנשים צעירים אין הסתייגות כלשהי מהתפישה הרווחת של עיצוב כיום, שלפיה מעצב הממונה לראש בית אופנה מפגין את כישוריו ביכולתו לשעתק באופן יצירתי קודים שהניח מייסד הבית בתחילת המאה שעברה? האם ההשגבה של רעיון היוקרה בתעשיית האופנה העלית אינה מכעיסה אף אחד מהם? ומה לגבי הכורח של מעצבים צעירים ליצור קולקציות נגישות לקהל הרחב במסגרת שיתופי פעולה עם מנהלי רשתות אופנה ­ האם הם רואים בכך מצע מפרה או מרפה ידיים?

בשאלות כאלו ואחרות יתחילו להרהר כפי הנראה אלו מהבוגרים שיבלו בעתיד הקרוב בחדרי המתמחים בבתי האופנה המבוססים בחו"ל. אפשר שלסטודנטים העסוקים בהנחת היסודות לתשתית העבודה האסתטית-האתית נקודת מבט זו היא מורכבת מדי, ויש להניח שההיקסמות מהעוצמה המשכרת של תעשיית האופנה העלית, כפי שהיא מצטיירת במגזינים וברשת, אינה מאפשרת זאת כרגע. העידו על כך גם שמות המעצבים שעלו במהלך השיחה עם הבוגרים: כל שם התאים לצביון או לעקרונות המנחים בקולקציה שיצר כל בוגר, ועם זאת כולם היו שמות בולטים ומשפיעים בזירה הבינלאומית.

אלירן נרגסי דיבר בשבחו של שאלאיין והקונספטואליות שבעבודותיו, הד מיינר ציין את העיסוק של כריסטובל בלנסיאגה בצורה ואת המודרניות של ראף סימונס, וענר שבח הזכיר את הכובען סטיבן ג'ונס; אידה נודל נקבה בשמו של היידר אקרמן, שהשילובים בין גבריות קשוחה לנשיות קולחת בעבודתו היו השראה עקיפה בקולקציה שעיצבה, ואילו נוי גוז הזכירה את פיבי פילו מ"סלין", והבגדים שעיצבה רמזו באופן ישיר לניקיון ולגרפיות של המעצבת הבריטית.

דפנה פילוסוף, בת 25, הרצליה. שנקר

"חומר אציל"

טכניקה יפאנית קדומה לחיבור כלי פורצלן שבורים באבקת זהב, עבודות הפורצלן של האמנית היפאנית מקיקו נקמורה, עקרונות הקיימות של תנועת "ארטס אנד קראפטס" ­ כל אלו הובילו את דפנה פילוסוף ליצירתן של שמלות על ידי פירוק חומרים קיימים והרכבתם לצורות חדשות.

רון קדמי

מעילי עור פגומים שאיתרה בחנויות יד שנייה פורקו והורכבו מחדש, בתוספת של עלי זהב, על פי מתווה של טפט שעיצב ויליאם מוריס; שאריות של מפות כותנה נטבלו ברובה (חומר לאיטום ומילוי רווחים שבין אריחים) והפכו לעיטורי עלעלים בשמלה חגיגית שזהב ניגר מצווארונה, ואילו גזרתה של שמלת לבד נוצרה על ידי גריעה מהחומר העבה.

"בכל פעם ניסיתי להעביר את הרעיון באמצעות חומר אחר", היא אומרת. "נקודת המוצא של הפרויקט היתה הרעיון של קיימות ושל שימוש בחומרים ובמוצרים קיימים. רציתי להציג את הטוהר והאצילות של החומר, ואת האופי של הפורצלן שהוא חומר שמגיע מהאדמה ובסופו של תהליך שריפה הופך לחומר אציל".

הפרויקט זיכה את פילוסוף בפרס ע"ש פיני לייטרסדורף ­ מענק תמיכה בסכום של 50 אלף שקלים, שניתן השנה לראשונה לבוגר "שנקר" שנבחר על ידי נציגי משפחתה של המעצבת המנוחה.

אלירן נרגסי, בן 27, ירושלים. שנקר

רון קדמי

OH MY GOD (O.M .G) ­ "אלוקים אדירים"

הפרויקט של אלירן נרגסי הוא אישי, ומבוסס על תהליך החזרה בשאלה שעבר המעצב בנערותו ועל תהליך גילוי זהותו המינית. "רציתי לבחון את המתח שבין היהדות לחילוניות ואת תפישת המגדר", הוא מסביר. "מבחינה ויזואלית, נקודת המוצא היתה חולצת השבת הלבנה, סמל לקדושה. הענקתי לה פתחים וחריצי הצצה".

נרגסי שילב פתחים ואזורים שקופים בדגמים נוספים ­ בברכיים, בכתפיים או במרפקים ובאזורים המחייבים כיסוי על פי קוד לבוש הצנוע הדתי ­ ועיצב פריטים המייצגים את המעבר בין קודש לחול, כמו למשל ז'קט מהודר שהופך בקו החזה לחולצה נינוחה. את כיפת הילדות שלו הוא פרם כמעט עד סופה, ומהדימוי הזה שאב השראה לסריגת כובעי קסקט בטכניקה הדומה לזו של סריגת כיפות.

נוי גוז, בת 26, רמת גן. שנקר

"נווה מדבר"

רון קדמי

נקודת הפתיחה של נוי גוז היתה ציורי הגולגולות של ג'ורג'יה אוקיף ו"המדבריות של ניו מקסיקו, ומהם הגעתי אל הנגב". משם, לדבריה, כבר היתה הדרך קצרה לאופנה הישראלית ול"משכית", ובפרויקט הגמר שלה ביקשה לעשות מעין מחווה למורשת של המותג הנודע, "ליצור קולקציה עכשווית שנוגעת באתניות ובעירוניות בה בעת".

לשם כך היא פיתחה הדפסים שבטיים בעלי אופי גרפי ושילבה אותם, בין השאר, בחולצת ג'רסי גדולה, או טכניקת הדפסה של צבע לבן על חליפת קטיפה שחורה שיצרה מראה סדוק של אדמת טרשים. הפריט הבולט בקולקציה הוא שמלת גלבייה לבנה הנושאת הדפס גיאומטרי בגוני שחור, אדום ותכלת. גוז אינה מופתעת מהמשמעויות הדתיות שהיא מעוררת. לדבריה הביאה בחשבון גם את לבושם של כמרים כששילבה בגזרתה שכמייה שמצניעה את הכתפיים.

הלה ורדי, בת 30, ראשון לציון. שנקר

"טבאימו" 

רון קדמי

"תרבויות שונות מאוד עניינו אותי מאז ומתמיד. כשהייתי בהתמחות בלונדון התחלתי לחפש מקורות השראה לפרויקט הגמר שלי וגיליתי שיש שם שילוב עשיר של תרבויות, קצת כמו בארץ", אומרת הלה ורדי. "כשחזרתי לכאן חיפשתי משהו שמשלב בין מזרח למערב, וכך הגעתי לעבודתה של אמנית האנימציה היפאנית טבאימו, שמשלבת בין סמלים יפאניים מסורתיים ומעבירה אותם טרנספורמציה טכנולוגית לימינו. העיקרון שעומד בבסיס העבודה שלה הוא המתח שבין שימור המסורת לרצון לקדמה".

ורדי התמקדה ברקמות שמעטרות שמלות קימונו, וכדי להוסיף לתהליך הרקמה המסורתי נופך עכשווי היא יצרה טכניקה של רקמת בדים מחוט לבן מודפס, ומכאן החלה להתפתח הקולקציה: "החוט היה המוטיב המרכזי שלי ­ הדפסתי על החוט בנפרד ואת מה שהצבע יצר עליו הדפסתי אחר כך על הבד".

מה שנראה כמו מלאכת פרימה מורכבת של בדים מודפסים בפרחים הוא למעשה שזירה ידנית של חוטים באופן דקדקני, כל חוט וחוט בנפרד. המראה הסופי מבוזר ושביר ועם זאת מקרין לכידות ויציבות.

הד מיינר, בן 27, מצפה עמוקה. בצלאל 

"ספרא וסייפא"

אורית פניני

"התרגום המילולי של צמד המלים הארמיות ספרא וסייפא הוא כידוע ספר וחרב, ובעיני זה ייצג ניגודים שמנסים להתיישב יחד", אומר הד מיינר. בקולקציית בגדי הגברים שיצר מיינר היתרגם המשפט הזה לניגודים בין תפישות של גברי ונשי באופנה המודרנית, כמו למשל בחולצות גברים שנרכסות בגב או נעליים בצללית צרה החושפת את העור.

נדבך נוסף בקולקציה האפלה, שרובה ככולה על טהרת הצבע השחור, היה המתח שבין מנגנונים קדומים של הרכבת בגדים ובין טכניקות ומסורות עכשוויות. כך, למשל, שולבו גזרות שנוצרו מחיבור שטוח של שתי צורות, חזית וגב ­ הד לתקופה שטרם המצאת בובת הדיגום ­ עם טכניקות של דיגום חופשי, פיסול של נפחים מעוגלים או שזירה של קצוות פרומים במכוון.

את הצללית האסופה שעוטפת את הגוף וחושפת טפח מהרגליים מיינר קושר למראות שכיחים ברחובות ירושלים. פרט נוסף ששאב מתרבות הלבוש בבירה היה ליביות שאיתר בחנויות יד שנייה ­ מעין צווארון סינר שנרכס באמצעות כפתורי לחצנים לבגדים שהמחשוף בהם נדיב. בקולקציה הוא נשזר בין השאר כסינר קטיפה מעל לחולצת-גלימה מסאטן משי ירוק במראה יוקרתי-חושני, הכולל רמזים ללבוש של לוחמים קדומים. 

ענר שבח, בן 26, ירושלים. בצלאל 

"נדודים בהקיץ"

אורית פניני

"הרעיון לקולקציה שלי נולד לפני שנתיים בחלום בהקיץ על משפחה נודדת", מספר ענר שבח. "עם הזמן התחלתי להתעסק בנוודים, ובמהלך סמסטר אחד שביליתי בברצלונה חקרתי את נושא הנוודות. ניסיתי לפענח את המאפיינים המשותפים של קהילות נוודים כגון טוארג בסהרה, בדווים בארץ, צוענים או טיבטים. כששבתי לארץ הבנתי שאני רוצה לחבר את הנושא הזה לירושלים וליהדות ולהעלות שאלות".

אחד הגילויים שלו נגע למאפיינים אסתטיים משותפים כמו שימוש ביריעות בד גדולות, שסוג הטקסטיל שלהן הוא המאפיין את בני הקהילה. "הפשטות הזאת של יריעה היא חכמה ושימושית. מלבד זאת היה אפשר לזהות מרחוק קהילות עתיקות של נוודים על פי צלליות, שימוש בצבעים מסוימים ובכובעים".

כובעים הם אכן אחד ממוקדי העניין בקולקציה שעיצב שבח. "לפני כשנתיים הגעתי לבית מלאכה לעיצוב כובעים במאה שערים וראיתי שם ארון מלא באימומים ישנים שכל קהילה הביאה אתה לארץ מרחבי אירופה. הבנתי שכל קהילה מעבירה אתה את צורת הכובע בנדודיה ובמסעות שלה כדי שזו תוכל לחבר אותה גם כאן בארץ".

האימום שעיצב מתבסס על צורה של קו אופק ובו שתי גבעות הנבדלות מעט בגודלן. "קיימת א-סימטריה קלה בין שתי הגבעות, ולא ברור אם זה מעט מעוך. בכל הקולקציה האסתטיקה נעה בין מחויט לדברים שהושפעו מהמסע ולכן התעוותו, התקמטו או שדבק בהם אבק".

אבישג גולדמן, בת 24, קדיתא. בצלאל

"דברי חפץ"

אורית פניני

אבישג גולדמן מעידה כי הפרויקט שלה נולד מתוך חקירת אוספים מעניינים של אנשים, והניסיון לפענח את הסיבות לקשר המיוחד בין אנשים לחפציהם. "אחד ממוקדי העניין היה טכניקות מלאכה, ואיך חלקן משפיעות על מראהו של חפץ ומניבות מראה מסוים ויחסים מסוימים", היא מוסיפה.

אם זה נשמע מופשט מדי זה אינו מקרי. גולדמן יצרה אסופה של חפצים ובהם כלי קיבול וכאלו שייעודם אינו נגלה לעין במבט ראשון. אך שני תיקים שעיצבה לצד כל אלו הותירו רושם מיוחד. לאחד מהם, גדול, מעור חום צהבהב, יש צורה של גולם או צפלין תפוחים במיוחד, ולדברי גולדמן את הגזרה שלו היא הוציאה מביצה בטכניקה דומה לזו שמוציאים בה גזרות נעליים. לתיק השני, מעור אפרפר, יש שלד מלבני מעץ שעליו נמתח העור. "הוא התפתחות של אחד מהאובייקטים הקטנים שעשיתי, וניסיתי להבין איך אפשר ליצור נפח חדש באמצעות השלד שמשתמשים בו בעיצוב תיקים".

הלה פיינברג, בת 28, קיבוץ גבעת חיים איחוד. בצלאל

"ONE OF"

אורית פניני

הבסיס לפרויקט של הלה פיינברג הוא ילדותה בקיבוץ. "בקיבוץ יש רצון מקביל להיטמע בחברה ולהיבדל ממנה, והדבר הזה רלוונטי גם לחברה העירונית של ימינו עם האופנה המהירה בייצור ההמוני ואופנת הרשתות הגלובלית".

את קולקציית הגברים שיצרה על טהרת הצבע השחור היא ביססה על צלליות מוכרות שהכניסה בהן שינויים קלים. כך, לדוגמה, בז'קט שחור בעל ברדס יצרו שני חתכים מעוגלים תפיחות בגב שנחשפו בפרופיל, המכפלת של מכנסיים מחויטים נגרעה בצורה מקושתת וחשפה שוקיים בחלקם האחורי, ובדגם אחר של מכנסיים גלש הכיס הקדמי אל האחורי ­ ולמעשה כל החלק העליון נתפר ככיס אחד.

הצבע השחור סייע לפיינברג ליצור צללית מוצקה, המטשטשת את הגבולות בין כל אחד מהדגמים ובין הלובש לבגדים. זה בא לידי ביטוי גם בנעליים. "אלו נעליים צבאיות שחתכתי להן את הסוליה, הפכתי את החלק הפנימי החוצה, ואז תפרתי סוליה חדשה. אלו נעלי צבא שהן סממן מאחד של חיילים, חלק ממדים אחידים, ופתאום הן הפכו ליחידות מסוגן. לכל נעל יש צורת התבלות שונה והחלק הפנימי הוא אישי יותר".

אידה נודל, בת 24, קרית מוצקין. ויצ"ו חיפה

"MR. Dietrich"

מירי דוידוביץ'

במהלך הפקת אופנה שיצרה בקיץ שעבר בנושא פילם נואר, התוודעה אידה נודל לדמות האשה החזקה בסוגת סרטים זו בכלל, ולמרלן דיטריך בפרט. "המשכתי לחקור עליה וגיליתי שבזמן מלחמת העולם השנייה היא התגייסה לשירותו של צבא ארצות הברית, ולא רק שהופיעה לפני חיילים, היא גם נטמעה בהם. על הבמה היא הופיעה בשמלות מפוארות מנצנצות, ומחוץ לה לבשה מדים".

הגילוי הזה, לצד ההשפעה שהיתה לבגדי גברים ובעיקר למדי צבא על עיצוב אופנת הנשים בשנים הללו, הניע אותה לעצב קולקציה שנעה על הציר שבין הנשי לגברי. "באמצעות ספר מהתקופה, שאיתרתי ברשת, בדקתי את הוראות התפירה של בגדי גברים וזה נתן לי את ההשראה לצלליות של כתפיים רחבות ומותניים צרים. גיליתי גם שחלק מהבגדים נוצרו ממצעים כי היה מחסור בבדים, ומאחר שמרביתם נשאו דוגמאות טרופיות, הם נכנסו לאופנת הנשים".

נודל שילבה את הדוגמאות הצבעוניות האלו לצד מרכיבים גבריים מובהקים כגון כותפות או כיסים מלבניים עמוקים ששאלה ממדי צבא. אחד ממראות המפתח בקולקציה שלה הוא אוברול צהוב בגזרה נשית ומעליו מעיל צבאי בצבע ברונזה. 

סיון אפשטיין, בת 26, חיפה. ויצ"ו חיפה

"לאן נעלמו המחרטות"

מירי דוידוביץ'

"חודש לפני שהתחלנו לעבוד על קולקציית הגמר סבא שלי נפטר. הוא היה דמות מרכזית במשפחה שלנו, איש של עמל ויצירה שתמיד עשה הכל לבד, ואנחנו גדלנו על התשוקה הזאת ליצירה ועבודת כפיים", מספרת סיון אפשטיין. "היה לו מפעל לתיקון אוניות, ומיד ידעתי שאני רוצה לעבוד עם חומרים בקנה מידה גדול".

אפשטיין יצרה גזרות וצלליות רחבות, בחלקן הוציאה את הגוף דרך חורים עגולים, ובחלקן פיסלה את החומרים ­ עורות ולוחות אלומיניום בעיקר ­ על פי קווי המתאר של גופה. את לוחות האלומיניום היא שילבה בדגמים, לרוב כעיטורים באמרות של שמלות או שרוולים ­ ובשמלת עור לבנה משולב לוח שמוטבעת עליו החזית של פלג גופה העליון.

העבודה עם חומר שאינו נגיש או קל לעיצוב בגדים יצרה קולקציה שאינה קולחת או רכה אלא נוקשת ויציבה. "שימרתי את התכונות המקוריות של המתכת", אומרת המעצבת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו