שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מהכיפה והלאה

אלירן נרגסי, חוזר בשאלה ואדם מאמין, הבין שהוא יכול להרשות לעצמו לוותר על החדש ולחזור לשורשים. התוצאה: קולקציה המציגה גרסה אישית של חולצת השבת

סהר שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סהר שלו

אחת הקולקציות המרגשות והטובות שהוצגו בשבוע שעבר בתצוגת האופנה של בוגרי מחלקת עיצוב האופנה ב"שנקר" היתה של אלירן נרגסי. לצלילי השיר "אסור לי ללבוש כלום" של זהר וגנר והמסריחים צעדו שמונה דוגמנים במערכות לבוש שנראו כמו גרסה אישית וחדשה של החולצה הלבנה הקלאסית, מפריטי המפתח בארון הגברי הקלאסי. בגרסה הזאת קיבלה החולצה גוון מקומי דתי, בין השאר הודות לכובעי קסקט שנסרגו בדוגמת הכיפה הסרוגה.

ואכן נרגסי, בן 27, גדל בירושלים במשפחה מסורתית דתית. שלא כמו יתר בני משפחתו שהמשיכו לשמור מצוות, הוא הוריד את הכיפה כבר בגיל העשרה, אבל מעיד על עצמו שהוא אדם מאמין. הוא התעניין בציור, אמנות ואתסטיקה מאז שהוא זוכר את עצמו ונרשם למחלקה לעיצוב אופנה בשנקר אחרי שירותו הצבאי.

במשך שנותיו בשנקר עסק נרגסי בנושאי דת ובעזרת המורה חגית ויטמן (מהמותג "פישנדג") מצא את דרכו הייחודית, שהובילה לפרויקט הגמר המסקרן. "זה התחיל מאימג' של כיפה מהילדות, שפרמתי והשארתי ממנה רק חלק קטן", הוא מספר. "האימג' הזה מסמל את המקום שלי היום, את השחרור, ואליו נוספו דימויים שקשורים לתפילין ומסמנים דברים דומים. נגעתי במקומות האלה בפרויקט הגמר וניסיתי לנסח לעצמי את המתח שבין הדת היהודית לחילוניות ובתוך המתח הזה כמובן את שאלת הזהות האישית שלי".

בהתחלה, הוא מעיד, חשב לשלב בין סאדו-מזוכיזם לתפילין או לעולם החרדי דווקא. אבל אז הבין שזה לא משכנע כי אין זה הסיפור האישי שלו. "החלטתי ללכת על הכיפה הסרוגה והחולצה הלבנה של בית הכנסת, שם הכל התחיל".   

דגם של אלירן נרגסי

הסקיצות הראשונות שלו תיארו חולצות, בעיקר החולצה הלבנה של שבת. בין שלל הדימויים והרפרנסים שממלאים את מחברת הסקיצות שלו יש גם וידאו מרגש שצילם ובו נראה אביו מלביש אותו בשלוש חולצות לבנות, מכפתר אותן, מחבק את הבן והולך, ומיד אחר כך פושט מעליו נרגסי את החולצות. "הווידאו תיאר מחנק ושחרור מהמסורת", הוא אומר, "דרך ההתלבשות וההתפשטות ניסיתי להראות את הרצון לחיות את החיים בדרך שלי". 

הפרויקט של נרגסי הוא מסוג אלו שבמבט ראשון נראים רגילים וסטנדרטיים, אך תשומת לב והשתהות על הפריטים מאפשרות לגלות את קסמם. הקולקציה הגדולה שבנה מורכבת משמונה מערכות לבוש שהחולצה הלבנה היא מרכזן: בין השאר יש בה חולצת ג'ינס שעברה שטיפה ולה שלוש שכבות (כולל שלושה צווארונים המונחים זה על זה) וכפתרה המתרחקת מהמרכז, מעין טוניקת שמלה לגבר שמעלה שאלות מגדריות ובעזרת בד "חילוני" גם חותרת נגד החולצה הלבנה המסורתית; טוניקת מכנסיים מבד שמברה (במראה ג'ינס) מחויט עם חתכים ותיפורים של ג'ינס, ומעליה ז'קט שגבו נראה כטלית, עם פרימות וחיתוכים לרבות צווארון חתוך שהוא חלק ממנו; חליפה של חולצה לבנה עם פתחים במפרקים וחצאית לבנה עם סיומת גלית קלאסית של חולצות לבנות גדולות: "על פי המסורת נהוג להסתיר מפרקים כמו ברכיים, כתפיים ומרפקים", מסביר נרגסי, "כדי לשמור על צניעות. החולצה שעיצבתי חושפת חלקים בגב, ויש לה חלקי חפתים המעוצבים כך שהם נראים כאילו תלשו אותם".

הדוגמנים בתצוגה לבשו ­ מלבד כובע הקסקט שהורכב מכיפה גדולה סרוגה שמצחייה נתפרה לה ­ גם חותלות סרוגות, עוד אלמנט מסורתי שעבר הסבה וקיבל מאפיינים חתרניים. "לא חיפשתי לעצמי שואו אוף ואת הדברים האוונגרדיים", הוא אומר, "רציתי לרגש ולהציג גזרות חדשות, שילוב של רגש ואופנה, סיפור אוטוביוגרפי שיהיה גם סיפור אופנתי, עכשווי. פחדתי שזה יהיה יותר מדי רגיש או נוסטלגי, אבל המנחה שלי הזכירה לי שאיסי מיאקי אמר שמעצב טוב מחובר לשורשים שלו, וזה ליווה אותי. החוזק טמון בהבנה שזה בסדר לעסוק בדברים האישיים ולא לחקור משהו חדש".

אלירן נרגסיצילום: דניאל צ'צ'יק

העיסוק הזה בשורשים גם קירב אותו אליהם. "במובנים מסוימים אבא שלי הוא מחוקק החוקים והוא הדמות שבעקבותיה הלכתי וממנה השתחררתי. היום, דווקא אחרי הווידאו והקולקציה, אני הכי קרוב אליהם. היה חשוב לי שאבא שלי יהיה שם ­ הוא מלביש אותי, מעניק לי את הדרך שלו, שולח אותי בחיבוק, ואז אני הולך לדרכי, על רקע פסקול של דפיקות לב שעוברות מקצב אטי למהיר יותר. בלעדי אבא שלי העבודה הזאת לא היתה מתממשת. הוא מימן את הפרויקט והיה שותף לו. זה מראה את חוזק הקשר שבינינו".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ