בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גמר עצוב במחלקות האופנה של ישראל

תצוגות הגמר של הבוגרים מגלות שבשניים משלושת בתי הספר הגדולים המלה "יצירתיות" הפכה למטבע שחוק המחפה על חובבנות

8תגובות

"יצירתיות היא פרח עדין". זה המשפט שחלף בראשי בתום התצוגה של בוגרי המחלקה לעיצוב אופנה ב"שנקר". הציטוט, מתוך ספר הדרכה לטיפוח היצירתיות שהיה לרב מכר באמצע המאה שעברה, שב ועלה כך מעצמו למראה פרחי הזכוכית והפימו שהצטלצלו בבגדים שעיצבה לי גרבנאו, הבוגרת שחתמה את התצוגה. אך למעשה, כשהוא במלואו הוא מתמצת היטב את התצוגה כולה: "יצירתיות היא פרח עדין, ששבח יגרום לו לפרוח, בעוד חוסר עידוד יגדע אותו באבו", נכתב בספר. "שיכחו מאיכות, שאפו לכמות. כשתגמרו, הדף שלכם יהיה מלא כנראה בשטויות כה רבות, שתחושו גועל. אל תתרשמו מכך. אתם משחררים את הדמיון וגורמים למוח לספק את הסחורה".

32 הבוגרים שהציגו את עבודותיהם במהלך תצוגת הגמר של "שנקר" (בוגרת נוספת הציגה פרויקט על קו התפר שבין ביולוגיה לאופנה בגלריה של בית הספר) אכן נראו נחושים ל"ספק את הסחורה". אבל מהי אותה סחורה? לנוכח התצוגה הרפה שהעלו נדמה כי הגיעה העת להערכה מחודשת של הציפיות.

יש לדייק: מבין כל הפרויקטים שהוצגו אפשר היה כמובן לאתר דגמים מוצלחים או מורכבות של עשייה, ואפילו להצביע על כמה עבודות טובות יחסית של בוגרי המוסד הזה, הידוע בהכשרה היסודית שהוא מעניק. אך בהיעדר קולקציה מצטיינת המותירה רושם עז שאינו נמחה מיד, הרושם הכללי היה שדבר מה השתבש בהליכי הפיתוח של היצירתיות: למפגני היצירתיות השופעים לכאורה, שמקורם בלחץ שמעורר המושג "פרויקט גמר" (זה האמור לסכם ארבע שנות לימודים ולשמש לבוגרים כרטיס כניסה לתעשייה), נותרה זיקה
מועטה לאופנה. דווקא בתחום הזה, הממקד את המבט בעתיד, במה שחבוי מעבר לפינה, לא הציעו בוגרי המחזור הנוכחי כל חזון אסתטי רענן.

קולקציה אחר קולקציה התבססה על פיתוחים של טכניקות וחומרים חדישים של הרכבת בגדים, והריבוי הזה גרם לתצוגה להידמות לפרקים למרוץ שהעיקרון החשוב בו הוא כמה רחוק אפשר להגיע. המשותף לקולקציה של קרין לייקוביץ שפתחה את התצוגה ולזו של גרבנאו שחתמה אותה הוא עמלנות ונחישות להרחיק לכת ככל האפשר. ואף על פי שהיה דבר מה מרשים בדיוק שבו הונחו על הגוף בגדי השכבות שיצרה הראשונה, או בצליל המעודן שהפיקו פרחי הזכוכית של האחרונה, התחושה שעוררו היתה תוקפנות מכנית. הבחירה לפתוח ולנעול את התצוגה בקולקציות הללו היא ראיה לכך שמנהלי המחלקה, ובראשם לאה פרץ, מעודדים את הסוג הזה של יצירתיות.

הבעיה המרכזית בקולקציות אלו היא שהן נראות יותר כמו תרגילים בפיתוח של רעיון, נרטיב, או דימוי ספרותי כלשהו ופחות כמו ניסיון להעניק ביטוי להרהורים על אופנה, או כמו הצעות תקפות המתייחסות למערכת זו. גם הקולקציה של שיר דור, שהיתה השנייה שהוצגה וכללה שמלות מסבכות סיליקון מנצנץ בהשראת קריסטלים, נשענה על היקסמות מפיתוח טכני מעניין, אך נכשלה לומר דבר מה חדש על אופנה, או על דרכי לבוש בעידן הנוכחי.

ואולי זה הזמן לשים קץ לפיתוחי הבדים המצועצעים. זה אחד החוליים המרכזיים של קולקציות הבוגרים, ולא רק ב"שנקר" כמובן. לרוב הם נראים כמו ניסיונות מוקדמים שאמורים היו לנשור בתהליך ההבשלה של הקולקציה, וכמעט תמיד הם פיצוי על עיצוב חלש; כאילו די בכך שסטודנט השקיע ממרצו ומזמנו ביצירת רכיבים דקדקניים על מנת לעורר רושם חיובי מיידי.

אפילו הקולקציה של דפנה פילוסוף, שקטפה את הפרס על שם פיני לייטרסדורף, לא היתה חפה מכך: פיסות בד נטבלו ברובה, עורות נחתכו בלייזר והודבקו בעלי זהב ובמה לא. בשיחות עם סטודנטים מתגלה כי לא רק שמנחיהם מעודדים אותם לפיתוחי בדים, אלו בהם שאינם עושים זאת במידה מספקת ננזפים על כך.

לאחר צפייה בתצוגות הבוגרים השנתיות בחמש השנים האחרונות דומה כי תהליך העבודה על קולקציות הגמר הפך למתודה ברורה למדי. כיצד יודעים שיש שיטה? כשבכל מחזור של בוגרי המחלקה ניתן לאתר את החביב התורן ששולח דוגמנים אוחזים בבובת דובי גדולה, את הסטודנט שמנסה לעמוד על המתח שבטבע העירוני (לרוב זה ילווה במופעים של אריגים שעירים דמויי פרוות ובובות של ראשי איילים), את המחווה המסורתית של אחד הבוגרים לכלה או לאלמנה, ואת המלתחה שנוצרה בהשראת עבודותיו של אמן מפורסם. וזה בלי למנות את שפע ההשפעות היפאניות. מה יש בה, בתרבות היפאנית, שעדיין מהלך קסם על בוגרי המחלקה?

בצלאל:בתנופה על המסלול

לעומת התצוגה המאכזבת של בוגרי שנקר, שיש בה להוות תמרור אזהרה למנהליה, בזו של בוגרי המחלקה לצורפות ואופנה ב"בצלאל" הסתמן מפנה חיובי מפתיע. ודי היה במוסיקה ובתפאורה כדי לחוש בכך כבר בכניסה לחלל התצוגה; מוסיקה אלקטרונית ניסיונית ליוותה את תצוגות הבוגרים של המחלקה בכל השנים האחרונות, אבל זו שניגן אביעד אלברט השנה בלטה לטובה.

גם שני שערי הברזל שנבנו בקצות המסלול עוררו סקרנות. מצלמות שהותקנו בכל אחד מהם שיגרו דימויים מתחלפים לשני מסכים שניצבו מאחוריהם. המסכים התפצלו לארבע תמונות שונות: האחת התמקדה ברגליים, השנייה באזור החזה, שלישית הציגה גוף מלא וברביעית נראו דימויים שנלקחו ממעוף הציפור. פרט לאווירה התעשייתית-הניסיונית שיצרו המסכים, היה זה פתרון טכני יצירתי להצגה טובה של קולקציות אביזרים, הדורשות בחינה מקרוב. כך, למשל, כשדוגמנית עמדה מתחת לשער, הוקרן על המסך מאחוריה תקריב מוגדל של שרשרת או טבעת שענדה או זוג הנעליים שלרגליה.

צורת ההצגה החדשה איפשרה לדוגמנים גישה משועשעת וחופשית יותר: אחד התהלך כשבידיו מגש פרספקס עמוס באביזרים דמויי מאובנים שיצרה ענת גולן, דוגמניות לבושות שחורים חלצו בהפגנתיות נעליים שעיצב ויטל פלורי ואלו הפכו ליריעות בד עגולות. בתוך כך נראה מנעד הדוגמנים שעל המסלול מגוון במיוחד, וכלל בין השאר חבורת ילדים לבושים בלבן שהציגו תכשיטים מסקרנים שיצקה רות ביטון בפליז, נחושת וזהב.

בתצוגות עבר של בוגרי המחלקה ניכרה העדפה לדוגמנים לא מקצועיים, שהוצגה כהתרסה מופגנת נגד אידיאל היופי הרווח בתעשיית האופנה (אך נחשדה כאילוץ כלכלי מתוך עמדת נחיתות). הפעם נחוותה צורת ההצגה כמהלך אורגני ומנומק, כחלק מתפישה הוליסטית יותר של תצוגת הבוגרים וכחוויה ויזואלית חושית.

השינויים הללו היו רק חלק ממגמה נרחבת של שיפור. קלודט זורע, ראש המסלול לאופנה, אמרה כי עתה, בשנתה החמישית בתפקיד, אפשר להבחין סוף סוף בהשלכותיו החיוביות של תהליך השינוי שהנהיגה עם מינויה. ואכן, פירות המאמץ מתחילים להבשיל. זה בלט כמובן גם בקולקציות של הבוגרים, ולמעשה כבר בזו הראשונה שיצאה אל המסלול: במלתחת הגברים שיצרה הלה פיינברג נשענו הגזרות על דקונסטרוקציה במידה מסוימת אך לא כמאניירה ריקה כבעבר, מחוכמות אך לא מתחכמות שלא לצורך. ניכר כי גם ברמה טכנית של בניית הבגדים חל שיפור גורף.

אמנם מבין קולקציות ההלבשה שהוצגו הצליחו רק מעטות להותיר רושם חיובי בכללותן, אך גם בתוך כך אפשר היה להתרשם מפרטים או מדגמים מוצלחים, כמו למשל המערכת של מכנסיים שחורים גבוהים וחולצה מחויטת שעיצבה פז אקוקה, הדפס החלודה של תכשיט על חולצה לבנה או נעלי הבד הקלילות של גוני קריס, או פיתוח הבד בשמלת כותנה קלילה בצללית גיאומטרית של רננה בנית. עבודת פיתוחי הסריגים של דורון רון לכדו את העין באופן מיוחד: שמלת גופייה שנסרגה בגוני כחול ואדום ונלבשה מעל לשמלת כותנה תכולה ואוורירית עם כתפיים רחבות יצרה צללית מסקרנת, וסרבל אפרפר, גולת הכותרת של הקולקציה, שילב סריגות צפופות ופתוחות בחזה ובגב.

סדר העריכה של הקולקציות בתצוגה - בגדים לצד אביזרים וחוזר חלילה ¬ יצר חלוקה שוויונית יותר בין שני המסלולים. לא תמיד סדר ההצגה היטיב עם העבודות, ולעתים קולקציה אחת זלגה לתוך אחרת וקשה היה להפריד ביניהן, אולם זה היה בטל בשישים לעומת השיפור הכללי.

הקולקציות של ענר שבח והד מיינר שחתמו את התצוגה התבלטו לטובה. התנופה בקולקציה של שבח היתה מובחנת; הכובעים המרהיבים שעיצב יחד עם בעלי מקצוע ממאה שערים הם לא פחות מהברקה, והשילוב של בגדי קהילות נוודים שונות יצרו תמהיל מעניין. הקולקציה שעיצב מיינר הרשימה בדיוק שלה ובצביון היוקרתי-הפרוורטי, שנבע כפי הנראה מעימות של לבוש לוחמים תקופתי עם בגדי נשים. מיינר הציג בין השאר טוניקה ממשי ירוק ששילבה ליבית קטיפה שחורה בחלק העליון, מעין נקודת מפגש בין גנדרנות של דנדי לצניעות דתית, וז'קטים מחויטים שאיזנו בין כוחניות (בכתפיים התפוחות קמעה) לשבירות הגולמית של קצוות פרומים והיעדר בטנה.

לירושלים יש מקצב וסדר יום תרבותי משלה. במובנים מסוימים היא פונה עורף לזה החילוני הקוסמופוליטי, ואפשר לומר כי היא דוחה קדמה באופן קטגורי, מתוך חשדנות-מה. אך אם בעבר נדמה היה כי זה גורם מעכב לסטודנטים במחלקה, כזה העשוי למנוע מהם להגיב על הנעשה בזירה הבינלאומית של האופנה, הרי כמה מהקולקציות הבולטות במחזור הנוכחי סיפחו מראות מהרחוב הירושלמי ועשו זאת בצורה נבונה ויפה.

מפתיע ומרגש לראות כיצד הקרבה לעיר העניקה לסטודנטים זיקה גבוהה יותר לאופנה הבינלאומית, שניכרה הן בבולטות של קולקציות הגברים, הן בחפיפה עם מגמות עולמיות הקוראות לחזרה להאדרתם של מאפיינים מקומיים ייחודיים.

ויצ"ו חיפה: נפילת מתח כללית

ברגע מסוים בתצוגה של בוגרי המחלקה לעיצוב אופנה במרכז האקדמי ויצ"ו חיפה, מעט לאחר האמצע, הוחשך האולם לחלוטין: הפנסים כבו, אלומת האור שבגב המסלול התפוגגה ועל המסכים שמשני עבריו הוקרן ריק שחור. זו לא היתה נפילת מתח חשמלי אלא מהלך יזום של מעצבי התצוגה, שנועד לאפשר לבדים הזרחניים בקולקציה של רותם ינאי לקרון.

טור של דוגמנים פסע אל המסלול, ומתוך האפלה הבליחו לפתע דש של עליונית, חלק ממכנסיים קצרים ואמרה של חולצת טי רחבה בגוונים זרחניים. כשהאורות שבו ונדלקו נחשפו הבגדים בגווניהם האמיתיים. אלא שהרעיון, יפה בעיקרו, לא עורר את הרושם המתבקש. אי דיוק בפרטים הקטנים, כמו למשל בחירת בדים באיכות ירודה שלא זרחו בצורה מספקת או אי הקפדה בבניית הקומפוזיציה שיצרו החלקים הבוהקים בחשכה, גרם לתוצאה רפה מעט. התחושה היתה כי כל הנוגעים בדבר ¬ הבוגרת החתומה על הקולקציה, צוות המנחים שלה ומעצבי התצוגה ¬ לא נתנו על כך את דעתם בצורה מספקת, וחבל.

באופן כללי, אפשר לומר כי חוסר מחויבות דומה היה מאפיין שקשר יחד את שאר העבודות של בוגרי המחזור הנוכחי. המסקנה המצערת היתה כי חסרה עדיין יד מכוונת שתעודד את הסטודנטים ביתר נחישות להישגים גבוהים. הקביעה הזאת התגבשה לאורך התצוגה, ובעיקר במקומות שבהם התגלו כשלים יסודיים בעיצוב אופנה, כדוגמת שימוש בבדים שאינם מתאימים לכך בקולקציה של גילי סיטבון, שהיתה הראשונה שהציגה את עבודתה.

יש שיאמרו, ובצדק מסוים, כי הגבלה זו נשמעת ארכאית בעידן שבו בגדים מיוצרים כמעט מכל חומר שניתן להעלות על הדעת (וכפי שנלמד באחרונה, גם מחלב). ועם זאת, כדאי שלא לעשות שימוש בבד מוגדר אלא אם כן יש לכך סיבה מעשית בדגם המוגדר. במקרה של סיטבון, קשה היה להבין אילו תכונות ביקשה לספח לשמלות שעיצבה בעזרת טקסטיל המשמש לקישוט הבית. גם אם עיגנה זאת במצע הרעיוני של הקולקציה, הרי אפילו כותרתה של זו, "הנווד הפוסט מודרני", לא הצדיקה זאת כראוי.

במקביל, שעטנזים מתמיהים של בדים, שנצפו בלא מעט קולקציות במהלך התצוגה, לא הצליחו לעורר את הריגוש המתבקש של הצעה אסתטית מחוצפת או רעננה. הם פשוט נראו כמו בחירות שגויות שעיקרן חוסר הבנה מספק ביחס לסגולותיהם הפיסיות והחושניות של חומרים.

בעיה נוספת היתה שימוש בחומרים באיכות ירודה. כך, למשל, בתחרײת העור ובדי הטריקו הזולים שנשזרו בקולקציה של שרונה גרוס, שעימתה בין פריטים יומיומיים להדורים - כמו בין חולצת בטן לחצאית בצללית של בתולת ים. זה לא היה מקרה של טשטוש גבולות, כפי שטענה הבוגרת בטקסט הנלווה, ולו משום שלא היו גבולות ברורים מלכתחילה.

כמו בשילובי הבדים, גם בבנייה נכונה של פאלטת צבעוניױת נכשלו מרבית הבוגרים. ברוב הקולקציות נראו סקאלות הצבע גחמניות, מגושמות או צורמות, ורק מעטות מהן נהנו מהלכידות הבסיסית שקשת צבעים מחושבת היטב יכולה להעניק לאסופה של פריטים. בהתחשב בכך שחלק הארי של האפליקציות והרקמות שנשזרו בדגמים היו ברמה נמוכה, שפת העיצוב בכללותה לא נסקה.

בעצם, נדמה היה שרבים מהבוגרים ניגשים להתמודדות עם משימות מורכבות כמו דקונסטרוקציה או טיפול בסוגיות עדינות כמו טעם רע, בלי שהפנימו תשתית יסודית של בניית בגדים תקנית או הבנה מעמיקה באסתטיקה. ידוע כי כדי לשבור את החוקים בצורה משכנעת, יש להכירם על בוריים ולהבינם לאשורם.

אין זה אומר שלא צריך לעודד ביטוי אישי של כל אחד מהבוגרים או לטפח בקרבם נטיות חתרניות ומקוריות. אלא שזה חייב להיעשות לצד החוקיות המסוימת של מערכת האופנה, שכן אחרת לבגדים אין תוקף ממשי, והכל נראה כמו מפגן תלבושות במה או אף כתחפושת. לאופנה שפה מסוימת, גם אם היא דינמית ומשתנה ללא הרף כמו המציאות שמסביבה, ומבוגר במחלקה לעיצוב אופנה מצפים לגבש הצעה עצמאית שתתייחס אליה באופן כזה או אחר, או לכל הפחות תקיים איזו זיקה אליה. להרחיב את השיח או להציע אפשרויות חדשות של תחביר ¬ זו, ללא ספק, מטלה מאתגרת ומורכבת.

גם במקרה הזה רוב האחריות מוטלת על כתפיו של מנהל המחלקה. המנהל, רן שבני, מנסה זה כמה שנים להציב חלופה להתנהלות המנוכרת האופיינית לתעשיית האופנה. הוא משרה אווירה נעימה, פמיליארית, ואינו דוחק את הסטודנטים שלו לעבר קצוות העשויים לערער את בריאות נפשם. כרעיון או כגישה כללית זה מקסים ומבורך כמובן, אך בפועל בוגרי המחלקה לוקים ברמת מחויבות נמוכה, הבאה לידי ביטוי ברפיון מסוים בעבודותיהם. ככל שקשה לומר זאת, ערכי האנושיות שהוא מבקש להנחיל להם הופכים למרבה הצער לסביבת עבודה לא מקצועית, לעשייה חובבנית. וכמסר, זה כישלון חרוץ.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו