בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רוזה פארקס של האופנה העילית

בתי האופנה האליטיסטיים באירופה, אמריקאים מהשורה, ארגון קו קלוקס קלאן - כולם התנכלו ליוזמתה של יוניס ג'ונסון להקים יריד אופנה עילית לקהילה האפרו-אמריקאית. אבל ג'ונסון גברה על כולם. מוזיאון ההיסטוריה בשיקגו בחר להקדיש לה תערוכה

תגובות

ליוניס ג'ונסון, מו"לית אפרו-אמריקאית, היה חלום: להקים יריד אופנה עילית לנשים אפרו-אמריקאיות. כזה שיציג לפניהן את החידושים מבירות האופנה באירופה, ובאותה הזדמנות יתרום לעיצוב של דימוי אישי וציבורי זקוף יותר. ג'ונסון הוציאה את היוזמה שלה לפועל ב-1958 בניו אורלינס. "אבוני", היריד שהקימה, היה אקסטרווגנזה נודדת שעברה ממדינה למדינה בארצות הברית שישה חודשים בכל שנה, מכרה לנשים אפרו-אמריקאיות חליפות של איב סן לורן או שמלות של פוצ'י, ולנטינו ואחרים - וגייסה כספים ליוזמות לקידום זכויות אדם, בתי חולים ומלגות לימודים. אבל מאחורי השובל הזוהר שהותיר היריד הסתתר סיפור אחר, זוהר פחות - זה של אפליית הנשים השחורות.

היום, כשמישל אובמה היא הגברת הראשונה של האופנה האמריקאית, דמות שהאופנה העילית ששה לאמץ אל לבה, שהתקשורת לא חדלה לסקר את לבושה ונשות ארצות הברית נכנסות לסחרחורת צרכנית אחרי כל הופעה פומבית שלה, קשה לדמיין כי לפני מחצית המאה היו עדיין נשים אפרו-אמריקאיות אורחות לא רצויות בעולם האופנה העילית. אבל ג'ונסון נשארה לא פעם לפני דלתות סגורות, אף שהקצתה לקניותיה מיליוני דולרים בשנה.

באדיבות הוצאת ג'ונסון

ג'ונסון, אקדמאית ילידת אלבמה, לא ויתרה. כשם שרוזה פארקס התעקשה שלא לשבת על ספסל האוטובוס המיועד לשחורים, כך גם היא סירבה לעצור על ספם של הקוטוריירים הגדולים באירופה - שתי זירות שונות לחלוטין המבטאות סיפור משותף אחד. "הרגשנו שיש כאן סיפור שצריך לספר", אומרת בשיחת טלפון ג'וי ביסינס, אוצרת בצוות מוזיאון ההיסטוריה בשיקגו, המגבש בימים אלה תערוכה שתיוחד לפועלה של ג'ונסון ולאוסף התלבושות שברשותה.

אנשי המוזיאון קיבלו אישור להציג פריטים נבחרים מעיזבונה של היזמית וקניינית האופנה העילית, שהלכה לעולמה ב-2010, ובתערוכה יוצגו 76 מבין כ-8,000 פריטי לבוש ואביזרים שצברה במהלך חייה, את מקצתם רכשה לצורכי תצוגה ומקצתם לאוסף הפרטי שלה. דרך פריטים אלו תציג התערוכה - שתיקרא בפשטות "תערוכת יריד אבוני" ותיפתח במארס הקרוב - את ההתפתחות במעמד הנשים השחורות בתעשיית האופנה, המשקפת בתורה את התמורות שחלו במעמדם של האפרו-אמריקאים בארצות הברית.

יחידה בשורה הראשונה

כשיוניס ג'ונסון, קניינית אופנה עילית נלהבת, בחרה לאחד נטייה אישית ויוזמה מסחרית-חברתית, היא לא היתה יזמית מתחילה. ב-1942 היא ייסדה עם בעלה ג'ון את המגזין "The Negro Digest", המקבילה האפרו-אמריקאית ל"Reader's Digest", ומאוחר יותר את "אבוני", ירחון במודל של "לייף" שיועד גם הוא לקהל יעד זה. אבל למרות הניסיון היזמי, הפעם ג'ונסון הציבה לעצמה יעד קשה לכיבוש. תצוגות התפירה העילית של אמצע המאה שעברה היו אירועים אקסקלוסיביים, רבות מהלקוחות הכירו זו את זו היכרות אישית, חלקן ערכו יחד את מסעות הרענון של מלתחתן. במשך שנים היתה ג'ונסון שחורת עור יחידה, הן בשורות הראשונות של התצוגות והן בקרב הדוגמניות שצעדו על המסלול.

ג'ונסון נהגה לטייל בין סטודיות של מעצבים בפאריס, רומא ופירנצה, בוחרת בגדים אצל כריסטיאן דיור, פייר קרדן, נינה ריצ'י, ולנטינו ופוצ'י ועוד. חלקם, בהם איב סן לורן, כיבדו את נוכחותה. סן לורן היה ללא ספק המעצב המועדף על ג'ונסון. בתום התצוגה היא נהגה לרוץ אל מאחורי הקלעים ולברך את המעצב הצרפתי על הישגיו. סן לורן גם נמנה עם הראשונים ששלחו דוגמניות שחורות אל המסלול; הוא עצמו כלל את שמה של ג'ונסון ברשימת המוזמנים למסיבת יום הולדתו ה-40.

באדיבות מוזיאון ההיסטוריה בשיקאגו

למעצבים אחרים נדרש שכנוע. אחת האסיסטנטיות של ג'ונסון סיפרה לאחרונה לכתבת "וול סטריט ג'ורנל" על הקשיים שחוו בכניסה לתצוגות האופנה, וכיצד נהגו להשתמש בנתוני ההפצה המרשימים של המגזין "אבוני" כדי לפלס את דרכן בין בכירי התעשייה.

היו מנהלי בתי אופנה שאף סירבו למכור לג'ונסון בגדים. בפעמים שניאותו היתה לג'ונסון שיטת מיקוח ייחודית שנפתחה עם שליפת פנקס ההמחאות שלה. לעתים היתה רושמת את הסכום ואז עוצרת, מרימה את ראשה לעבר אשת המכירות ואומרת: "את יודעת? המחיר לא מוצא חן בעיני". ברגע זה היתה מקפלת את ההמחאה לחצי ועוזבת, ואשת המכירות צפתה בלב דואב איך ההמחאה שסכום של חמש ספרות רשום עליה מוצאת מהחדר.

את מסעות הרכישות של פריטי אופנה עילית היא החלה ללא הקצבה מסודרת, אך בעשור שבין 1970 ל-1980 הוציאה כמיליון דולר בשנה. בין לבין גם קנתה לאוסף הפרטי שלה עיצובים דרמטיים של פייר קרדן ואמיליו פוצ'י משנות ה-60 וה-70, דגם שעיצב אלכסנדר מקווין לז'יוונשי ב-1998, שתי מערכות לבוש של פאקו רבן המורכבות מדיסקיות פלסטיות מ-1993, שמלה מקולקציית התפירה העילית שיצר איב סן לורן ב-1979 במחווה לפיקסו.

המסר של בדים מנצנצים

בחזרה בארצות הברית התניעה ג'ונסון לא רק את היריד הנודד אלא גם את הקריירות של דוגמניות ומעצבים שחורים רבים. באמצעות יריד "אבוני" היא הסבה את תשומת הלב למעצב פטריק קלי ולאחרים, סייעה בקידום הקריירה של פט קליבלנד ושל אחרות, בולטות פחות. בתצוגות הללו צמח גם דור חדש של דוגמנים וכוכבים הוליוודיים שחורים. ריצ'רד ראונדטרי, למשל, הגדיר אותן כנקודת מפנה בחייו. השחקן, המוכר כבלש המשטרתי ג'ון שאפט מסדרת סרטי הפולחן "שאפט" משנות ה-70, עבד כדוגמן קטלוגים לפני שג'ונסון ליהקה אותו ב-1967 ליריד האופנה הנודד שלה.

שם, באחת התצוגות בהשתתפותו, הוא פגש את הקומיקאי ביל קוסבי, וזה עודד אותו להירשם ללימודי משחק בניו יורק. ראונדטרי סיפר בעבר כי העיצובים שהציג גם גרמו לו להבין שאלגנטיות נמצאת בהישג ידו כאפרו-אמריקאי. שינוי תפישה דומה התחולל בקרב אנשי הקהילה השחורה שפקדו את היריד: עצם ההצגה של הבגדים על דוגמנים שחורים עוררה הזדהות. תפקיד התצוגות לא הסתכם איפוא במפגן ראווה; זה היה תפקיד מחנך ומשנה תודעה באשר לאפשרויות הייצוג העצמי של חברי קהילה שלמה שהיתה נתונה בדיכוי.

"הרעיון שלנו הוא להתבונן בסיפור של ג'ונסון ובהיסטוריה של היריד שניהלה", מסבירה ביסינס ומוסיפה כי 67 מערכות הלבוש שנבחרו מגוללות את סיפורו של היריד מזוויות שונות: ההיסטוריה של האופנה, ההשפעות החברתיות והתרבותיות של היריד וכו'. הבחירות נעשו בהתאם לקטגוריות הלבוש שהיו נהוגות ביריד עצמו, כמו לבוש יום או לבוש ערב, בגדי כלולות ועוד.

"באוסף הפרטי שלה היו המון פריטים מרהיבים של תפירה עילית שיכלו להיות נהדרים להצגה לפני קהל. אבל העניין כאן הוא לא מסורת התפירה העילית הצרפתית אלא ג'ונסון והאינטראקציה שלה עם הזירה הזאת, ההתערבות שלה בבחירת הבגדים והצגתם של אלה באופן בידורי לקהל של נשים שחורות ברחבי ארצות הברית", אומרת וירג'יניה הבן, היסטוריונית אופנה המעורבת בתכנון התערוכה במוזיאון. "זה לא רק על אופנה: ביריד נוגנה גם מוסיקה, והיתה חשיבות גם לאנשים שנבחרו להציג את הבגדים. היתה תחושה של הנאה גדולה באירועים הללו. הדוגמניות לא עלו על המסלול וירדו ממנו כלעומת שבאו, כמו שנהוג כיום, וגם אלו דברים שחשוב לנו לשקף".

האם אפשר לגזור מהאוסף של ג'ונסון טעם או סגנון מסוימים שאפשר לייחס למוצאה?

ביסינס: "כמובן. יש פריטים שמשקפים אהבה לצבע, ולנשים שחורות שלובשות צבע. יש פריטים שמיועדים למבנה מסוים של גוף, ולנטייה להציג אותו בדרך מסוימת. זו מודעות מסוימת לגוף, שחוגגת אברים שונים מאלו הנמצאים במוקד של אופנת הזרם המרכזי. ויש חומרים שנבחרו לקהל אפרו-אמריקאי, בין שאלו עורות, משי או בדים זוהרים ומנצנצים המביאים לידי ביטוי תפישות של יוקרה ועושר".

באיזו מידה אפשר לקשור את החוש שלה לזוהר או יוקרה להתרסה נגד הדיכוי שראתה מסביבה?

"זו שאלה טובה שקשה לענות עליה, למען האמת. אני לא בטוחה ביחס לתחושות שלה עצמה לגבי דיכוי, מאחר שהיא גדלה במציאות אחרת מזו של רוב הציבור האפרו-אמריקאי באותן שנים, מבחינה כלכלית ותרבותית כאחת. מאותן נסיבות גם צמח מאוחר יותר הדימוי החריג שהציגה. אני גם לא חושבת שזה נעשה כתגובה לדיכוי שחוו רבים מסביבה, אלא יותר כתולדה של חייה ושל רצון לחגוג את הזכות הזאת ולהוקיר אותה, ושל רצון להפוך זאת למודל ולמקור השפעה לאחרים. היא השתמשה בנסיבות חייה כדי לחולל שינוי בקרב נשים רבות".

"החברה השחורה מעולם לא הוזמנה לקחת חלק בעולם האופנה, וג'ונסון יצרה חברה משל עצמה", אמרה לכתבת "וול סטריט ג'ורנל" פט קילבלנד, שהופיעה ביריד "אבוני" לראשונה ב-1965, כשהיתה בת 14, והיתה לאחת הדוגמניות האפרו-אמריקאיות המפורסמות של שנות ה-70 וה-80. "היתה לה יכולת לבטא מה זה אומר להיות אשה יוקרתית".

אבל גם אם התצוגות הללו שינו את התפישות של רבים בקרב הקהילה האפרו-אמריקאית, סיפורי המסע של קליבלנד ועמיתותיה הדוגמניות מבהירים כי כמו מסעותיה של ג'ונסון בין בתי האופנה העילית באירופה, גם כאן היה קשר רופף בין החזות הזוהרת שעל המסלול ובין ההתנהלות היומיומית. אנשי ההפקה של היריד נתקלו בסירוב של בעלי מסעדות להגיש להם אוכל ונאלצו לשלוח דוגמניות בהירות עור כדי לאסוף את ארוחות הצוות. בשנותיו הראשונות של היריד, כאשר זה הגיע לערים דרומיות, אירגנה ג'ונסון משלוח ארוחות לאוטובוס של אנשי הצוות, כדי לחמוק מהדרישה שייכנסו למסעדות דרך הדלתות האחוריות. בחלק ממדינות הדרום לא הורשו אנשי היריד להתאכסן במלונות ונאלצו להתארח בבתים פרטיים.

לנענע את האוטובוס

בשנת 1965, כאשר היריד עצר בליטל רוק בירת ארקנסו, אף התאספו אנשי הקו קלוקס קלן מחוץ למלון שבו השתכנו אחדות מהדוגמניות. אנשי הארגון לא יכלו שלא להבחין בשינוי המתחולל במעמד השחורים ומראה הדוגמניות הלבושות בבגדי אופנה עילית עורר את זעמם.

זו לא היתה התקרית האלימה היחידה. בסרטו החדש של טימותי גרינפילד-סנדרס, "About Face: Supermodels Then and Now", מספרת קליבלנד לבמאי האמריקאי על תקרית נוספת שבה היתה מעורבת במהלך ימי היריד. זו אירעה בתחילת שנות ה-70 באחת ממדינות הדרום. מקומיים הקיפו אז את האוטובוס שהסיע את הדוגמניות ויתר עובדי היריד וטילטלו אותו בחוזקה עד שכמעט התהפך על צדו. כשהיא מספרת זאת ניכר בקליבלנד כי זיכרון האירוע עדיין מטלטל אותה.

גילויי הגזענות לא הסתיימו כאן. ג'ונסון הקדימה מאוד את זמנה בכך שזיהתה כי על אופנה להיות יפה אבל לא בהכרח אליטיסטית, אך למרות הופעתה המרשימה והישגיה נפקד שמה מרשימות המתלבשים הטובים מאז ומעולם. אחת מאלו היתה רשימת המתלבשים הטובים הבינלאומית, שהרכיבה בכל שנה אלינור למברט, דמות בולטת בזירת יחסי הציבור בארצות הברית, מתוך מטרה להעצים את כוחה של תעשיית האופנה האמריקאית.

"זה הפתיע אותי מאוד, משום שהגברת למברט קידמה תמיד דוגמניות שחורות", אמר באחרונה ג'ון טיפאני, הביוגרף של למברט, לכתבת "ניו יורק טיימס". לאחר שהדף כך את ההנחה בדבר גזענות, העלה טיפאני את החשד כי למברט, שנמנתה עם המארגנות של תצוגות האופנה האמריקאיות הראשונות, ראתה בג'ונסון יריבה.

ועם זאת, ג'ונסון הפכה למעין סנדקית של שוק האופנה של הקהילה האפרו-אמריקאית, ומעצבים אירופיים שרצו להתרחב לשווקים חדשים חילו את פניה. אמיליו פוצ'י, למשל, ביקש ממנה שתסייע לו למצוא דוגמניות שחורות לתצוגות שלו בשנות ה-60.

ג'ונסון המשיכה להפעיל את היריד כמעט עד סוף חייה. פעילותו הופסקה רק בשנת 2009, בהיותה בת 92, בשל בריאותה הרופפת. כיום מתכננות בתה, לינדה ג'ונסון רייס, ודזירה רוג'רס, בעבר המזכירה החברתית של הבית הלבן וכעת המנהלת הבכירה של בית ההוצאה לאור ג'ונסון, להשיב אותו לפעילות שוטפת בשנה הבאה, עם עליית התערוכה.

אוצרות התערוכה תמימות דעים בנוגע לחשיבות הרבה שבהחזרתו של היריד. "בשנים האחרונות המצב השתנה מאוד במובנים מסוימים, אבל אני חושבת שיש עדיין היבטים שהשתנו במידה פחותה מכפי שאנחנו מוכנים להודות", אומרת ביסינס. "יש עדיין מקום ליצור הזדמנויות לדוגמניות ולמעצבים אפרו-אמריקאים או לקהל שיכול ליהנות מחגיגה לא מתנצלת של מי שהוא. ולכן היריד הזה רלוונטי גם בימינו, בעולם שבו הגישה נתונה לכולם והאתגר קטן מבעבר".

ערכה את העמודים: נועה מלמד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו