להתראות נעורים

הפרידה מהכוח, מהנעורים ומהיופי היא הגיונית וטבעית. זה לא אומר שהיא לא מפתיעה, מעציבה ומפחידה

חלי גולדנברג
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חלי גולדנברג

בהרצאה בחודש שעבר, "רודנית היופי הפנימית, איך לא לאפשר לה לשלוט", נשאלתי למה הייתי משווה את הפרידה מיופי נעורים/דוגמנות/ מחיאות כפיים/לטיפות ומחמאות אגו אינסופיות.

למה הייתי משווה פרידה משריון המקיף אותי ואת חיי מאז ומעולם, שריון היופי. הבטתי בגבר שישב בשורה השנייה, חייכתי ושאלתי: מה עשית בצבא?

הוא הביט בי בתימהון: מה?

מה עשית בצבא?

הוא חייך במבוכה.

אני יכולה לספר? שאלתי.

לא שאני מבין, אבל לכי על זה.

אני מכירה אותו. שנים. שירתנו באותו בסיס, היינו חברים טובים ושמרנו על קשר לא רציף אבל קרוב.

גולדנברג. כמו שריון שנסדקצילום: יעל אנגלהרט

זוכר שהתקבלת לקורס? זוכר את מסדר הכנפיים? את ההליכה עם המדים? 

זקיפות הכתפיים והביטחון ששריון המדים, הכנפיים, כובע המצחייה על הראש העניק לך?

את הידיעה שמי שרואה אותך עכשיו יודע מי אתה, מתייג אותך במקום חיובי וחזק בגלל המדים ומה שהם אומרים (חיל האוויר היה אז בלתי נגיש לשיפוט וביקורת)?

זוכר את ההבנה הפנימית, שיש לכל מי שבחר בקריירה צבאית כדרך חיים, שהעיסוק שלך, המקצוע, המדים, ההצלחה שלך במקום העבודה הם הדברים שמגדירים אותך, מול העולם ולפעמים גם מול עצמך? הוא הינהן וזקף גבה (גבר מורכב ומוכשר, כבר אמרתי?).

אני לא משווה, הוספתי מיד, שיהיה ברור מעל לכל ספק, לא משווה בין החשיבות, הקושי, המאמץ והבחירה של קריירה צבאית מוצלחת לקריירת דוגמנות, מוצלחת ככל שתהיה, מה פתאום, גם לא מנסה להשוות בין השריונים, רק להזכיר את קיומם, ולספר ששלי – כמו של הרבה ילדות שהיו הכי-יפות-בגן-בבית הספר ובכלל ובוודאי כמו של אלה שעיסוקן/ עבודתן מגדירות/מודדות אותן בעיקר, לא רק, אבל בעיקר דרך יופיין, גופן, וגילן ­ התחיל להיסדק בדיוק בגיל שזה קורה בקריירות הבנויות על כוח, נעורים ויופי, וזה בכל זאת הפתיע, קצת.

אף על פי ששריונות כאלה דינם אחד, ראיתי את עיניו, והפרידה מהם, הגיונית וטבעית ובלתי נמנעת ככל שתהיה, תמיד מפתיעה, מעציבה, מפחידה מעט ומעוררת הרבה רגש ושאלות. נשארנו אנחנו, עם עקבות שנטבעו בנו, עקבות טובים הבנויים מהצלחה, וביטחון וניסיון, ועם תהייה חדשה ומרגשת, מה עושים עם זה (אתי) עכשיו, בלי השריון. וחוץ מזה, אמרתי, שתדע שגם אני שמחה כשקוראים לי מדי פעם למילואים.

גולדנברג בתקופת הדוגמנותצילום: האנק לונדונר/סוכנות הדוגמנות מרי ווב דיוויס

חלי גולדנברג, דוגמנית סופרת ושחקנית בעבר, כותבת בלוג בשם "תקריב", מצלמת ועורכת טקסי נישואין

עוד בפרויקט: איך נשים מת

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ