רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בגדים שחותרים תחת הסדר הקיים באופנה העילית

לא במקרה בחרו זואי בראוץ' ובריאן קירקבי לקרוא למותג שלהם על שם מלכה מורדת. לרגל תערוכה מעבודותיהם שתיפתח הערב בתל אביב, הם מסבירים מדוע חשוב להם לשמור על עצמאות

תגובות

בילדותו בלונדון הוקסם בריאן קירקבי מפסל ברונזה של המלכה בודיקה ושתי בנותיה שועטות על מרכבת מלחמה, שניצב מאז 1905 ליד בניין הפרלמנט הבריטי. כשפגש את זואי בראוץ' לקראת סוף שנות ה 90 והשניים החליטו לייסד מותג אופנה, הם העניקו לו את שמה של המלכה המיתולוגית שהנהיגה מרד נגד השלטון הרומאי באיים בשנת 60 לספירה והחריבה את לונדוניום הרומית בשריפה. "בודיקה היא דמות מיתית, ואנחנו אוהבים את הרעיון של מיתוס, של דבר מה פרום שנתון לפרשנויות שונות", מסביר קירקבי בשיחת טלפון מהסטודיו של הצמד בלונדון.

עניין אחד לא נתון לפרשנות: ההערכה שבודיקה זוכה לה בתעשיית האופנה. ב-2001, ארבע שנים אחרי הקמת המותג, הזמינה המועצה הבריטית לאופנה את קירקבי ובראוץ' להציג את הקולקציה שלהם בשבוע התצוגות של לונדון. שש שנים מאוחר יותר הם כבר היו למותג הבריטי העצמאי הראשון שהוזמן להציג קולקציה בשבוע אופנת התפירה העילית בפאריס. כבוד זה שמור רשמית רק ל 13 בתי אופנה, בהם שאנל, דיור וולנטינו.

ניר כפרי

אבל קירקבי ובראוץ' לא רק יוצרים בגדים הפותחים לפניהם את דלתותיו של קודש הקודשים של האופנה. הם גם מקדמים מיזמים בינתחומיים המשלבים סרטים, פסלים ועיצוב מוצר. השבוע הם הגיעו לארץ כדי להציג פרויקט חדש ברוח זו בתערוכה שתיפתח הערב במוזיאון "בית העיר" בתל אביב. התערוכה, "רגע בודד במעגל", היא הרביעית במספר ב"שנה של אופנה" ¬ תוכנית שנתית של תערוכות אמנות ואופנה שיזמו איילת ביתן שלונסקי, האוצרת הראשית של המוזיאון, וקלודט זורע, המנהלת האמנותית. צמד המעצבים הבריטים יציגו בה סרטים, צילומים ואובייקטים שונים שיצרו, דגמים נבחרים שעיצבו ב-15 השנים האחרונות - וגם מתקן צילום מיוחד.

לוכדים שברי רגעים

בראוץ' וקירקבי, מעצבים עצמאיים מצליחים, הם צמד יוצא דופן בהגדרתו. עורכת האופנה הוותיקה של "אינטרנשיונל הרלד טריביון", סוזי מנקס, כתבה עליהם בעבר כי הם מייצגים משהו נדיר באופנה: יושרה ותבונה. אבל יש מבקרים המפרשים את פעילותם כהפניית עורף לתעשיית האופנה ולמאפייניה או לדרכי פעולתה. 

הם עצמם רואים זאת אחרת. "אנחנו מחפשים דרכים מורכבות לפתח רעיונות ואפשרויות חדשות של תצוגה, אבל בו בזמן אנחנו מחפשים דרך פשוטה לבטא את עצמנו. מעל לכל אנחנו מתעניינים בפשטות", אומר קירקבי.

"אנחנו פשוט מעדיפים להביט פנימה, לשפה ולתהליכי עבודה משלנו. הגישה שלנו היא תמיד ביוגרפית מאוד. שנינו גדלנו והתוודענו לאופנה בשנות ה 80, עידן שבו לבוש שימש מפלט מהמציאות או ייצג כמיהה להתחבר לממד נוסף של עצמך או של המקום שהיית בו", משלימה בראוץ', מתייחסת כך להשפעות שספגו מיוצרים בולטים באותה תקופה, כמו מוריסי ודייוויד בואי, ולאופנים שבהם הביעו האמנים הללו ענייני זהות בהופעתם החיצונית.

טומוקו סואה

השפה הפרטית של בראוץ' וקירקבי מאתגרת, ועיקרה חייטות חדה כתער. שמלות מחטבות שנראות כאילו הן עשויות לקצר את נשימתה של הלובשת, שכבות של חתכים גיאומטריים, צווארונים מוקשחים בסגנון צבאי, רעלות גדולות דמויות ברדס ורצועות מתבדרות מעל לז'קטים קשוחים מעור.

הבגדים של "בודיקה" הם בה בעת גם נטולי אפיל מיני מובהק וגם ממוקדים מאוד בנשיות: הדקדקנות של צמד המעצבים מבליטה את ההיבט הטכני של הדגמים, ואילו הפרטים הקטנים מרמזים לחושניות מינית. בזכות המיומנות הטכנית של הצמד המראה הכללי הוא חסר מאמץ, למרות נוכחותם של מרכיבים כמו לוחות מתכת או קפלי פליסה חדים, הבולטים על רקע קשת גוונים חמורה למדי שבין שחור ללבן, עם הבלחות של כחול או זהב. היו מי שהגדירו זאת כצומת שבין ניסיוניות יפאנית לפרוורסיה ויקטוריאנית.

מאחורי התוצר הזה אכן עומדים תהליכי עבודה שונים, פנימיים - כהגדרת המעצבים. דוגמה מובהקת לאלו היא מתקן הצילום המוצג בתערוכה - תוצר של חקירה ממושכת שבמרכזה טכניקת צילום מוקדמת, שפיתח המדען הצרפתי הרב תחומי אטיין-ז'ול מארה בשנות ה-80 של המאה ה-19. מארה פיתח מצלמות שנועדו לפרק את המכניקה הנסתרת מעין של ההילוך האנושי. הוא שילב פלחי זמן עוקבים על לוחית צילום אחת ויצר תמונות מוכפלות. באמצעות "רובה פוטוגרפי" למשל, מצלמה שנעזרה בצמצם החוזר על פעולתו פעם אחרי פעם, הוא צילם תמונות של ציפורים במעופן. כמו עמיתו חלוץ הצילום אדוארד מייברידג', גם הוא הבין כי מרגע שתאפשר לו הטכנולוגיה לראות מהר יותר משרואה העין הבלתי מזוינת, יתגלו לפניו הסודות הצפונים של חיי היומיום. 

 

בהשראת הכרונופוטוגרפיה של מארה, יצרו בראוץ' וקירקבי מתקן מיוחד למצלמה. לאחר מכן יצרו חלק של בגד, קפלון בחצאית למשל, והצמידו אותו לגופה של דוגמנית לבושה בחליפת גוף שחורה. דרך עדשת המצלמה הם התחילו לבחון את התנועה של הפרט הזה, או את היצירה של צורות חדשות כמו במעין מראה מעוותת. כך ביקשו לבחון "את התנועה הפואטית של אור וצורות", כפי שמכנה זאת קירקבי. 

מה שעיניין את הצמד היה עקרון המחזוריות. "בשלב הראשון אתה מעצב פריט מסוים, ואז אתה מתעד את התנועה שלו בשברי רגעים שהעין האנושית לא יכולה ללכוד. ולבסוף, הרגע המסוים הזה, התנועה החד פעמית הזאת, מעצבת את הצורה של דגם חדש", מסבירה בראוץ'. "בתהליך מעורבים חישובים מתמטיים וטכניים מורכבים, אבל בין לבין מתרחשים רגעים יפים וקסומים. יש בזה משהו רוחני כמעט".

עם כל הקסם והרוחניות, ועל אף החלטתו של קירקבי "להניח למעוף ולרעיונות להפליג ללא גבולות" כהגדרתו, נשענים תהליכי העבודה שלהם גם על צורך ממשי. "תעשיית האופנה היא מנוע יצירתי במתח גבוה. בכל שישה חודשים אתה אמור לבוא עם אשכול של רעיונות חדשים, ואין לזה מקבילה בשום תחום יצירתי אחר. אבל זה גם יכול להיות מתיש מאוד, ואם אתה לא בוחן את הדרך שבה אתה מגיע לרעיונות שלך אתה עשוי לחזור על עצמך", אומרת ברואץ'.

אבל היא וקירקבי לא מסתפקים בבחינה של דרכי יצירה. גם דרכי התצוגה נבחנות ומתורגמות לשפתם הפנימית. את תצוגת המסלול האחרונה שלהם העלו ב-2006. מאז הם מעדיפים להתנסות במתכונות חדשות. ב-2008, למשל, חשפו את קולקציית התפירה העילית שלהם בפאריס באמצעות סרטון הנפשה. המהלך אמנם לא התקבל באהדה רבה בקרב מבקרי האופנה שפקדו את העיר, אך איפשר להם לגבור על מגבלות המציאות, הן בהיבט היצירתי והן בזה הכלכלי.

 

"הרגע הזה שבו מעצב דוחף את היצירתיות שלו אל הקצה, מתוך שאיפה לנסח תחביר חדש לעונה מסוימת, הוא רגע חזק", מסבירה ברואץ', "אבל הצורך לממן את כל המופעים האלו הפך לנטל כבד. הוא גם לא עלה בקנה אחד עם הרצון שלנו לפתח רעיונות שלא במסגרת הנתונה של שישה חודשים, או לחקור אופני תצוגה חדשים".

השאלה שהידהדה ללא הרף בראשם היתה "למי נועדה התצוגה בעצם?" התשובה, הם מעידים, היתה כי הוויתור על תצוגה מסורתית של דוגמניות על מסלול תקנה להם פנאי וחירות לחקור דרכי פעולה חדשות, בין שיתוף פעולה עם יוצרים מתחומים שונים ובין ייזום של פרויקטים מיוחדים.

"בשלב מסוים הבנו שעלינו לחלק את הקשב שלנו בצורה שווה בין שני התחומים", אומרת ברואץ'. "אחרי עשור של עבודה הבנו איך הבגדים שלנו מרגישים על הגוף של הנשים שקונות אותם, ולפי זה עיצבנו את סדר העדיפויות שלנו: הבד הוא מרכיב חשוב מאוד, וכך גם האופן שבו הוא נח על הגוף. אני מאמינה שאילו היינו נשלטים בידי תאגיד, למנהליו היו דרישות או ציפיות אחרות מהעבודה שלנו. בגלל זה חשוב לנו לשמור על עצמאות. חוץ מזה, ברגע שקיבלנו את ההחלטה הזאת התחלנו ליהנות יותר מהעבודה שלנו, ושטף הרעיונות החל לזרום בצורה מספקת יותר".

הבושם הכחול

כיום הם מציגים שתי קולקציות פרט-א-פורטה בשנה, לרוב בחדר התצוגה שלהם בפאריס, ובמקביל מקדמים את המיזמים הבינתחומיים שלהם. למעשה, התערוכה ב"בית העיר" רחוקה מלהיות הראשונה המארחת את המיזמים האלו, והזירה של מוזיאונים וגלריות כלל אינה זרה להם ולעיצוביהם.

בארבע השנים הראשונות לפעילות המותג ביססו שני המעצבים את שמו על ידי הצגת עבודתם אך ורק בחללי תצוגה המיועדים לאמנות. ומאז שהם פועלים בשני התחומים - אופנה ואמנות - התצוגה בחללים משתנים מובנת מאליה. ב-2009, למשל, הם בנו פסלי נייר בטכניקת הדפסה תלת ממדית לביאנלה לאופנה בארנהיים שבהולנד; אשתקד יצרו עבודה עם רקדני הבלט של בית האופרה המלכותי בלונדון; ארבעה פסלים עשויים פליז ומתכות נוספות שיצרו תלויים עדיין בארמון קנסינגטון בעיר. 

לאחרונה צורפה עבודתם לחלקה הראשון של התערוכה "The Greatest designers", שאצרה ואלרי סטיל במוזיאון של הF.I.T- בניו יורק אשתקד; ואילו במכון לאמנויות בשיקגו מוצגות עבודותיהם בתערוכה Fashioning the Object¬ לצד הצמד האוסטרי-גרמני דזירה הייס ואינז קאג מהמותג "בלס" וסנדרה באקלנד השוודית. בנובמבר הקרוב היא צפויה לנדוד למוזיאון תל אביב לאמנות.

"התערוכה מיוחדת לשלושה מעצבים שאינם בבעלותם של תאגידי המותרות האירופאיים, ולכן בהכרח מנהלים מאבק הישרדות תמידי", מסביר קירקבי. "וההישרדות הזאת, שמגדירה כל אחד מהמותגים שבתערוכה, נחשפת עם כל הליקויים והאפשרויות הטמונות בה".

ואולי, למרות כל אלו, הפרויקט הגדול שיזמו עד כה היתה דווקא השקתו של בקבוקון בושם. ב 2002, בעקבות פנייה של עורכי אלבומי האופנה והאמנות "Visionaire", הם התבקשו להציע את גרסתם לבושם ¬ Wode. זה כלל בין השאר תמציות של אופיום, טבק ועץ התה, וניחוחו היה עצי גברי במידה מסוימת, אף שיועד לנשים. ואולם, ייחודו האמיתי נקשר בחוש אחר: עם המגע של הנוזל על העור הוא התחמצן ושינה את צבעו לכחול. הצבע התפוגג כעבור שניות אחדות. 

המהדורה הראשונה של הבושם נוצרה ל-"Visionaire", ולצמד נדרשו שש שנים נוספות של פיתוח עד להשקתו המסחרית לקהל הרחב. הרעיון לצבע הכחול נשאב מהאגדה שלפיה בודיקה ולוחמיה יצאו אל הקרב בפנים צבועות בכחול, וברואץ' מספרת כי התגובות לצבע חלוקות. "יש כאלו שנרתעים ממנו, חלק מוקסמים מהאפקט, ויש שפשוט לא מבינים את זה בכלל".

לאחר עשור וחצי של פעילות מגוונת הם רגילים לתגובות האלו. "זה יכול להיות מבלבל. הם רוצים שתעשה להם חיים פשוטים: 'אתה מעצב אופנה, אז תציג בגדים ואל תתחכם יותר מדי'. אבל אנחנו אנשים יצירתיים ומחפשים דרכים לאתגר את עצמנו", אומרת בראוץ'. "היצירתיות הזאת היא הכוח המניע. בלעדיו התעשייה תחדל להתקיים".

"רגע בודד במעגל", מוזיאון "בית העיר", ביאליק 27 תל אביב. נעילה: 23.10



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#