בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ילדה בת 13 בג'ונגל האכזרי של עולם האופנה

סרט תיעודי שישודר מחר מציג את עולם האופנה כמקום קשה ומנוכר שבו ילדות הולכות לאיבוד בחיפוש אחרי תעתוע הזוהר

29תגובות

לפני כשנה חולל תצלום אחד מהומה בעולם האופנה. בתמונה נראתה דוגמנית מאופרת בכבדות ובשמלה חשופה, שוכבת בתנוחה פתיינית על מיטה עם כיסוי עור נמר ואוחזת בשני ארנבים. דוגמנית על מיטה, אפילו מכוסה בעור נמר, היא לא עניין חדש. הבעיה בתמונה היתה אחרת: הדוגמנית היתה כבת עשר, והתמונה הופיעה במגזין נחשב ומרכזי, "ווג" הצרפתי.

"אין דבר כזה צעיר מדי", אומרת אשלי ארבאו, ציידת דוגמניות, על גילן הצעיר של הדוגמניות שהיא צדה ברחבי רוסיה. אשלי היא אחת משתי גיבורותיו של סרט דוקומנטרי חדש בשם "דוגמנית ילדה", שביימו בני הזוג אשלי סאבין ודייוויד רדמון ואשר כל כולו יוצא נגד ההצהרה הזו. הסרט, שיוקרן ביום חמישי השבוע ביס דוקו, מתעד את מסעה ליפאן, שבו היא נלווית אל נדיה, תושבת סיביר בת 13 שנבחרה לדגמן לתעשיית האופנה היפאנית ונקלעה כך למלחמת קיום קשה.

"הרבה עיתונאים חושבים שעשינו סרט תיעודי שחוקר את נבכי התעשייה", אומרת בראיון בסקייפ הבמאית אשלי סאבין. "אבל אנחנו לא חושבים כך. בעולם האופנה רק מעטות ביותר מצליחות והיתר חיות מהציפייה והתקווה שיום אחד זה יקרה גם להן. אנחנו הצגנו מה קורה כשאת פותחת בקריירה כזאת בגיל צעיר מאוד, כשמוציאים אותך מבית הספר ומהסביבה שאת חיה בה. אם את לא מצליחה, אילו אלטרנטיבות יש לך? זה הסיפור של הסרט, והוא סיפור מורכב, כי מצד אחד עבודת הדוגמנות יכולה להוציא בנות ממעגל העוני או מסביבה מדכאת. מצד שני, להיות דוגמנית בת 13, רעבה, ובמקום זר כמו יפאן, זה קשה לא פחות. לצערי, עולם האופנה פרוץ, ואף אחד שם לא אוכף חוקים או מנסה להתוות כללי התנהגות בעניין זה".

הסרט, שהתחיל דווקא ביוזמתה של ציידת הדוגמניות אשלי, היה אמור להיות משהו אחר בכלל. "ב-2007 הציעה לנו אשלי לעשות סרט על עולם הדוגמנות, ובעיקר על הגבול הדק שמפריד בינה לזנות", מתארת סאבין את הולדתו של הרעיון. "אבל זה נהיה סרט אחר, בעיקר בגלל שיטת הבימוי שלנו, שדומה יותר ל'סינמה וריטה', ולפיה אנחנו מצלמים בלי לדעת לאן זה יוביל אותנו ונותנים לאירועים להכתיב את התסריט".

האירועים הובילו אותם ברחבי הגלובוס, מסין, דרך צרפת לרוסיה. "אשלי הביאה אותנו לסדנת יזע בסין, למקום שבו עושים בגדים לחברות כמו ויקטוריה סיקרט. היא רצתה שנעקוב אחרי התהליך שבו הרעיון נהפך לבגד שדוגמנית תלבש על המסלול. כשהתחלנו לעקוב אחריה הגענו לפאריס, ושם פגשנו סוכן דוגמניות שסיפר לנו על האודישנים שהוא עושה ברוסיה. אתו הגענו לסיביר ונכנסנו להלם למראה מאות הילדות שעמדו שם בתור לאודישנים. באותה נקודה ידענו כבר שאותנו מעניין לעקוב אחרי מי שתיבחר, לראות את המשפחה שלה, להתוודע לתקוות ולציפיות שתולה בה המשפחה, ולראות לאן הגורל ייקח אותה".

הילדה הנבחרת היתה נדיה בת ה-13, ולאחר המתנה של חודשים לקבלת אישורים מהחברות היפאניות חזרו זוג הבמאים לסיביר לעקוב אחרי מסעה ליפאן. הסיטואציות שמתעד סרטם קשות, והניכור היפאני המוכר נהפך בהן לג'ונגל אכזרי שבמרכזו ילדות בנות 13. נדיה עצמה, שאינה דוברת אנגלית, מגיעה לשדה התעופה ונדרשת להגיע ממנו בכוחות עצמה לסוכנות הדוגמניות.

בסצינות אחרות היא נראית משוטטת ברחובות טוקיו, רעבה ובלי כסף, או נכנסת לחנויות עיתונים ומנסה למצוא תצלום שלה בין מאות המגזינים המוצעים (כי בסוכנות לא מספרים לדוגמניות אם תמונותיהן פורסמו). היא חולקת עם דוגמנית צעירה אחרת דירה קטנה ועלובה, והסרט מתעד את שיחות הטלפון קורעות הלב שהיא מנהלת עם המשפחה בבית ואת הפחד הגדול לחזור לרוסיה בלי עבודה ועם חוב של אלפי דולרים לסוכנות הדוגמנות.

הסצינות האלה הופכות את הסרט לקשה לצפייה ומעוררות שאלות מוסריות לא רק על עולם האופנה, אלא גם על הבימאים ועל הסרט עצמו, המגלה לכאורה שוויון נפש כלפי הילדה וגורלה. "המונח הנכון לתיאור התהליך שהיינו עדים לו הוא ‘אי נוחות'", מתארת סאבין את תחושותיה שלה, "לא ידענו למה לצפות, וכשאתה מצלם ילדה בת 13 צצות כל הזמן דילמות אתיות: מה לצלם, מתי לעזור. מצד אחד עומדת מולך ילדה שלא יודעת מלה באנגלית ומתקשה להגיע משדה התעופה לסוכנות הדוגמנות, מצד שני רצינו שהצופים יחושו אותו הדבר ויבינו את הסיטואציה שבה נמצאת נדיה, ובנות רבות אחרות כמותה".

ולא חשתם צורך אינסטינקטיבי להתערב?

"היו הרבה סיטואציות שבהן התערבנו כי לא רצינו לאבד את האמון שלה בנו ולהישאר מהצד. עזרנו לנדיה להגיע לסוכנות למשל, אבל לא הכנסנו את זה לסרט כי אז היינו נהפכים לחלק מהנרטיב, ולא רצינו בכך. גם בסיטואציות אחרות, כאלה שבהן היא היתה רעבה, רחוקה מהבית, בסביבה זרה, עזרנו לה. לאורך כל הצילומים פיתחנו מעין מילון ביתי עם מלים נפוצות כדי נוכל לתקשר אתה, אבל היתה לנו גם תקשורת לא ורבלית. בכוונה לא היה לנו מתורגמן, כי לא רצינו שנדיה תפתח תלות באיש כזה וכך לא תחוש רגשות אותנטיים לסיטואציה שבה היא נמצאת. זה היה קשה, אבל אתה מוצא דרכים לתקשר אתה באופן הכי טוב".

מול נדיה עומדת בסרט אשלי, ציידת הדוגמניות שעברה מסלול דומה לשלה ונהפכה מקורבן השיטה לאחת המחוללות שלה. "אשלי היא מקרה מעניין", אומרת סאבין, "הסיבה שפנתה אלינו היתה מסובכת, היא רצתה לספר את הסיפור דרכנו, אבל ככל שהסרט התקדם היא החלה לדחות את הכל ונבלעה בתעשייה שממנה ניסתה להתנער. זה התחיל בכוונות טובות אבל לקראת אמצע הסרט היא הרגישה שהיא כבר לא יכולה לשלוט באימג' שלה, ומאחר שלא רצינו לעשות לה סרט תדמית, זה נהפך לסרט אחר".

סאבין ורדמון לא הגיעו מעולם האופנה וזה להם סרט ראשון העוסק בתעשייה זו. "אני תוהה עדיין למה ילדות מדגמנות בגדים שנועדו לנשים בוגרות", היא אומרת כשהיא נשאלת מה דעתה על העולם שהציגו בסרט, "אני לא מבינה את זה. הראינו את הסרט לאנשים בלונדון ובניו יורק והם לא חשבו שעצם העניין מפתיע. מבחינתם זה היה נורמלי. אנחנו רצינו שאנשים יתבוננו מעבר לאימג' הזוהר של התעשייה: מה עומד מאחוריו, איזו עבודה מושקעת בכל הזוהר הזה, איזה מחיר משלמות הדוגמניות ששותפות לאימג' הזה ומה גילן. אלו הן שאלות שלפני שעשיתי את הסרט לא הייתי מודעת אליהן בכלל".

אם בלונדון וניו יורק לא הופתעו, כשהסרט הוקרן במארס השנה בפסטיבל "South by Southwest" באוסטין שבטקסס, הוא גרר תגובות חזקות. "אנשים הופתעו מאוד לגלות שדברים כאלה קורים בעולם", אומרת סאבין, "והם לא הבינו למה. הרבה אנשים רוצים לעשות משהו ולשנות את זה, לא רק במישור האישי אלא גם הציבורי. למרות זאת, אנחנו לא עושים סרטים כדי לשנות את העולם. זה אולי נשמע מוזר, אבל אנחנו מספרים סיפור. אם זה גורם לאנשים להתרגש, זה מספיק מבחינתנו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו