שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הברקות של סוף

שחר אטואן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שחר אטואן

סיכום שבוע האופנה בניו יורק, קולקציות אביב-קיץ 2013, חלק שני

ניו יורק

שבוע אופנת הנשים לקראת אביב-קיץ 2013, שננעל בניו יורק בשבוע שעבר, היה מפוזר למדי וכלל מעט מדי קולקציות שהותירו רישומן. התצוגות נערכו ברחבי העיר וחייבו תנועה מהירה של הקהל - מתצוגה שהתקיימה במבואה האלגנטית של מלון יוקרה במעלה העיר לאחרת שנערכה בבניין נטוש בחלקה הדרומי, מהמשכן הרשמי בלינקולן סנטר למחסן בגדה המערבית, וחוזר חלילה. למתבונן מבחוץ היתה התזזית הזאת עשויה להיראות כמו רצף זוהר של תצוגות ומסיבות. המתבונן הזה היה מתקשה לדמיין את המחנק בחללים הלא ממוזגים, את הדוחק בכניסה וביציאה, או את האיחורים התכופים בלוחות הזמנים שגרמו גם לידועניות המנוסות ביותר לטופף ברגליהן בעצבנות בשורות הראשונות. לא פלא שגם עורכי אופנה ותיקים נראו מפהקים בשורות המובחרות האלו או תופסים תנומה קלה ברכבת התחתית.

התצוגה של מארק ג'ייקובס דווקא לא גרמה אי נחת לצופים. היא החלה בדיוק בשעה הנקובה, 20:00. ג'ייקובס נוהג להתחיל את התצוגות שלו בזמן, גם את אלו שהוא מעלה בפאריס בעבור לואי ויטון. אך הפעם היה לדיוק שלו ביטוי נוסף - קולקציה גרפית חדה על טהרת הפסים, בין שאלו היו אופקיים או אנכיים, עבים או דקים, ישרים או מתעקלים; בחלק מהפריטים התנגשו הפסים ויצרו משבצות.

כשהדוגמנית הסקוטית בת ה-18 רובי ג'ין יצאה אל המסלול בתחילת התצוגה, בשיער מחומצן וגבות שחורות, חולצת טי לבנה ומכנסונים שחורים, היה מראה המקום ברור: אדי סדג'וויק ותרבות הנעורים של שנות ה-60. אבל לא פחות מהזיקה לעשור ההוא, המהלך של ג'ייקובס התייחס גם לג'ייקובס עצמו. לאחר קולקציית החורף הרומנטית והמהורהרת שהציג בפברואר, עם המעילים הגדולים, העיטורים השופעים והכובעים הרכים, עשה המעצב תפנית חדה - לצלליות לינאריות ולצחות גרפית.

"ברוטליות היא המלה שלנו העונה", הוא סיפר מאחורי הקלעים, וכיוון כנראה לניגודיות האלימה של השחור והלבן, לנוקשות של הקווים החדים, וגם לאופן שבו חתך את החצאיות המתרחבות שנחו נמוך בקו המותניים, חלקן באלכסון מרושל במכוון. המחווה הזאת הוסיפה קלילות ומשובת נעורים למשמעת הכללית, ומעט סקס אפיל כמובן. גלי בד יציבים שנשזרו בחזית של חולצות או באמרותיהן של חצאיות, דשים מורמים יציבים שיצרו אפקט דומה, סרבל שחור ולבן או שמלות דומות שבהן הפסים התעקלו בכיוונים שונים - כל אלה עיצבו את הגוף מחדש בחסות האשליות החזותיות בנוסח האופ ארט.

אך מה שבלט היתה הפשטות המבריקה של ג'ייקובס. היכולת שלו להוציא כל כך הרבה מכל כך מעט, לחלץ מהות מסוימת משנות ה-60 ולהציגה באור עכשווי. ומובן שאי אפשר בלי קריצה מחוצפת. העמית שלצדי ייחס חשיבות מיוחדת לחשיפה הנדיבה של מרכז הגוף - זו שבין המכפלת הנמוכה של החצאיות לחלקים העליונים הקטנים - שאינה אופיינית לעבודתו של ג'ייקובס. לדבריו, זה היה חץ שכוון לנימוס הרפובליקני שנשקף מהקולקציות שהוצגו בעיר עד כה, לקראת הבחירות הקרובות לנשיאות ארה"ב.

בחלק אחר של העיר, בקומת הכניסה של בניין משרדים, התקיימה התצוגה של נרסיסו רודריגז בחלל צנוע יחסית. קירותיו כוסו בווילונות שחורים כבדים, ועל אף נוכחותן של עורכות חשובות וידועניות בשורות הראשונות, האווירה היתה רגועה. בדיעבד, זו התגלתה כבחירה מחושבת של המעצב שנועדה לשרת את הקולקציה היפהפייה והעדינה שהציג.

בעונה שבה נדמה כי הרצון להמציא את הגלגל מחדש, ובזוויות חדות ככל האפשר, הוא שהניע רבים מהמעצבים, המלתחה שעיצב רודריגז הציגה כישורים של מעצב מבוסס וסיפקה בדיוק את הריגוש שחסר כל כך במהלך השבוע. המסר שהעבירה לגבי סדר העדיפויות שלו היה נחרץ: סוגיות של לבישות, מציאת האיזון הנכון בין גודש של עיטורים לחלקים קולחים, מיזוג מפתה בין בדים עם נפילה ומרקמים שונים ושילובי גוונים מופלאים - כל אלה ניצבים הרבה לפני הצורך לעורר רושם בפעלולים או בהסחות דעת מיותרות.

המראות הראשונים הבהירו זאת מיד. חליפות מחויטות קלילות, בשחור ולבן, שמתוך מפתח הווי העמוק בחולצות הלבנות השקופות שלהן ביצבצה יריעה שחורה אלסטית, כמו גופייה ספורטיבית שנלבשת מתחת. המיקום של היריעות עשה את ההבדל: הן כיסו את עצמות הבריח אך הסתיימו ממש בקו החזה ויצרו חלוקה מאתגרת של הגוף.

מרתק היה לחזות בכוח שהעניקו היריעות הללו לדגמים. כיצד החלטה פשוטה ומדויקת גרמה לחליפות הקולחות בעלות הז'קטים הקלילים והמכנסיים הרחבים להיראות כאילו נתלו על גבי יריעה אחת. בהמשך הן הופיעו, צבעוניות, גם בשמלות; בחלקן הן הוגבהו מעט כדי לחשוף טפח מן החזה. חלק מהקסם האלגנטי של החליפות הללו טמון ברכות המרפרפת שלהן, ובעובדה שהמעצב חתך את בדי המשי באלכסון, בהשראת מעצבים כמו מדלן ויונה ובלנסיאגה. משום כך שידרו גם הגזרות המורכבות ביותר קלילות ונועם.

רודריגז הוכיח את ידו הקלה והבוטחת גם בשילובי הגוונים הנהדרים של תפוז דם, אדום לבנה (brick), ורוד פוקסיה, ירוק טחב או שנהב. וגם כשעימת שחור עם לבן הוא עשה זאת בדיוק במידה הנכונה. היו בקולקציה בגדי עבודה יפים, ובגדי ערב יפים עוד יותר, והשמלות הקלילות שצעדו בתום התצוגה היו ההתגשמות המפתה ביותר שנצפתה זה זמן מה של החזון המינימליסטי הקליל לאביב הקרוב.

מאחורי הקלעים רודריגז שמר על צניעות, והתוודה כי זו תקופה טובה בחייו, אבל אפשר היה לראות זאת גם בקולקציה שהציג. זו שידרה אופטימיות בגוונים החיים ובקלילותה, ויותר מכך - ברושם שהותירה כי לאופנה האמריקאית יש מחוזות יפים. זו היתה קולקציה שמפתה לכנותה "שירה בתנועה", אילולא היה המושג כה שחוק ונפוח ועמד בסתירה לענווה וליופי הרענן שבה. ובכל זאת היה בה כל מה שמרכיב שירה: פיוט, חרוזים וניסוחים קולעים.

הציר שמתחיל בכעור

ימים ספורים לפני פתיחת שבוע האופנה חנכו ג'ק מקולו ולזארו הרננדז בוטיק ראשון למותג פרואנזה סקולר בשדרות מדיסון בעיר. ואם מישהו נזקק לעדות נוספת לבשלותם של צמד המעצבים הצעירים, שסיימו את לימודיהם בפארסונס לפני עשור בדיוק, קולקציית האביב שלהם היתה עדות מוחצת כזאת. הפריט הראשון ששלחו אל המסלול היה אמנם בגזרת וסט דנים, אלא שהוא נחתך מפיסות צבעוניות של עור פיתון (ממייצגי היוקרה והשפע של ימינו). מנקודה זו ואילך התעצמה עבודת הטלאים, מעילים נחתכו מפיסות עור קשיחות בגוונים של כתום, אפור ושחור, ושמלות הדוקות בגזרות מחטבות הורכבו באופן דומה. תפרי קרושה שחורים שחיברו בין הטלאים, רעיון שהשניים שאבו מחצאית עור משנות ה-70 שאיתרו בחנות יד שנייה, הוסיפו לדגמים עדינות ושבירות מסוימות ויצרו רושם של שלמות.

"חשבנו על קולאז'", הם סיפרו מאחורי הקלעים, ושמלות פרחוניות, ובהן חתכים בתצורות חופשיות ששובצו באריגי תחרה, נראו כאילו נחתכו בסכין מנתחים ביד אמן משוחררת. שמלות הדוקות שנצפו לאחר מכן נוצרו מיריעות מלוכסנות של בדים, שעליהם הודפסו דימויים של התקהלות ברחוב או של ילדים בבריכה. וכאילו לא די בכך, בחלקן התחתון של השמלות שובצו טבעות מתכת כסופות, ואילו בחלקן העליון טיפסו עיגולי מתכת ורודים או כתומים שיצרו את הרושם כאילו מישהו השתעשע עם מדבקות משרדיות.

אך הצמד השתעשע בזמן העבודה באופן אחר: שיטוט ברשת ומפגש עם שטף המידע והדימויים שהיא מזמנת. טאמבלר, הפלטפורמה המאפשרת לחלוק דימויים ברשת, היתה אחד ממוקדי ההשראה בקולקציה' ושרירותיות, לטענתם, היתה אחד מהרעיונות שהנחו אותם. גם אם לפרקים השילובים הללו נראו משונים או גרוטסקיים, הרי המיומנות של צמד המעצבים ביצירת כיעור מפתה מוכרת כמו רוח הגראנג' המובילה את עבודתם.

ועם זאת היתה כאן בעיה מוסרית מסוימת - ואין הכוונה לדוגמניות הרזות מדי שהם מלהקים בכל עונה, אלא לבחירת החלל לתצוגה. אף שהשניים נחשבים למעצבים הקולים בזירה הניו יורקית, קומת כניסה של בניין נטוש בדרום העיר אינה הולמת תצוגה של בגדיהם היקרים. קירותיו המתקלפים של הבניין והצינורות החשופים היו אמנם רקע נאה לדגמים, אבל בסופו של דבר הבגדים הללו נועדו לנשים בעלות אמצעים, לרוב מבוגרות יותר, ולכן לא היה אפשר שלא לחוש בצרימה.

אסתטיקה שנעה על הציר שבין הכעור למגושם ולמעורר העניין מאפיינת גם את עבודתן של צמד האחיות קייט ולורה מאליווי מרודארטה, ובדומה לבנים מפרואנזה סקולר גם הן גיבשו שפת עיצוב מובחנת משלהן. אך בניגוד אליהם, הן בחרו לחזור לימי הילדות. "ימי הביניים ומשחקי תפקידים מעולמות הפנטסיה", הן הגדירו בתום התצוגה שלהן, שעוררה הרהור על המעמד שיש כיום לבגדים חריגים, כמו למשל המערכת שהורכבה מחלק עליון עשוי תחרה בשרנית ומחצאית שרשראות, או מחוך מסבכת עור שנלבש מעל שמלת משי ושיפון אסימטרית.

זה לא אומר שהקולקציה שעיצבו לא היתה שאפתנית. סדרת השמלות שפתחה את התצוגה שילבה דפוסים מתנגשים, שדחקו באלגנטיות את גבולות הטעם הטוב; מכנסי העור ההדוקים שנכרכו בשרוכים ובלולאות - הכלאה בין מחוך למכנסיים - היו רק דוגמה אחת לניסיונות לנסח צורות לבוש חדשות שיאתגרו לא רק את העין אלא גם את התפישה.

אבל היו גם מראות רבים שהזכירו שריון אבירים, או חולצות שכללו נטיפי בד בחזית, וצלליות או שילובי חומרים שרמזו על עתידנות אך השילוב של מלאכות יד מורכבות העניק להן מגע יד אדם, מרכיב מפתח בעבודת האחיות. הסגנון התקופתי של שמלות ערב מתבדרות עורר את התהייה אם הן עצמן נהנות לשחק ב"מבוכים ודרקונים". סביר להניח שלא. אך האיכות הפנטסטית שניתן לזהות בדרך כלל בעבודתן הפכה לחריפה יותר לקראת האביב - ומשמעות הדבר היא שהקולקציה הזאת תישא חן בעיני חובבות המותג, נערות או נשים ששמחות לקחת חלק במשחקי תפקידים אופנתיים.

מינימליזם שיצא משליטה

בתשע שנותיו כמנהל האמנותי של חטיבת הנשים בקלווין קליין הגדירה עבודתו של פרנסיסקו קוסטה יעדים חדשים למינימליזם האמריקאי. לקראת האביב הקרוב פנה המעצב הברזילאי לחקור את היסודות המיניים שהניח המעצב המייסד של המותג. הוא עשה את זה באמצעות חזיות חשופות, חלקן בצורת קונוס, מחוכים שנלבשו מתחת לחליפות יום, ולא מעט עור שנחשף מבעד לאריגים שקופים או אריגי סבכה. בתום התצוגה כינה קוסטה את הקולקציה ארוטית, אך ההגדרה היתה קולעת רק בחלקה: הקולקציה אמנם התמקדה בחזה (בין בעיגולים שהסתירו אותו או בחזיות הקוניות), אך היא הכחישה את הגוף ובמקרים מסוימים פעלה נגדו.

הדגם שפתח את התצוגה היה שמלה שחורה עם מחשוף עמוק בצורת U שממנו ביצבצו שני עיגולים שכיסו את החזה. הרפידות הללו, חזיות מרחפות לצורך העניין, המשיכו להופיע בדגמים נוספים בקולקציה. גם אם חלקן השתלבו יפה בקומפוזיציה הכללית, התזוזה שלהן על גוף הדוגמניות היתה חסרת חן כמו של דבר מה שהוסט ממקומו הטבעי. השפיצים במבנה החזייה של שמלות היו הערה מחוצפת על הלבשה תחתונה בשנות ה-40, אבל היתה בזה עדינות מרומזת שמקורה חקירה של צורות גיאומטריות יותר מאשר עניין במיניות או במבע של חושניות ארוטית. ונדמה כי זו הבעיה העיקרית בקולקציה: חלק מהדגמים היו מוצלחים מאוד כצורות ונפחים, אבל לא כבגדים שנועדו להילבש על הגוף ולהחמיא לו.

סיפור נוסף בקולקציה נקשר בקרולין בסט קנדי, הדוגמנית לשעבר שנהייתה למוזה של המעצב המייסד ולחלק מצוותו עד למותה בהתרסקות מטוס ב-1999, יחד עם בעלה ג'ון אף קנדי ג'וניור. לדברי קוסטה, רוחה מהווה עדיין חלק מהמותג, ובגדיה לא היו משעממים מעולם. אלא שהכשל בקולקציה הנוכחית שלו אינו טמון ביכולתה לעורר עניין אלא בכך שברובה היא אינה מפתה ללבישה.

העיסוק המואץ בצורות ובנפחים עורר חשד כי מסעו של קוסטה קצת יצא משליטה. הקולקציה שהציג בשם קלווין קליין ביום האחרון של התצוגות, מעט לפני זו רוויית הקלישאות של ראלף לורן, היתה מעין אות אזהרה בנוגע לעתידו של גל המינימליזם הנוכחי. אם במשך עונות ייצג קוסטה את חוד החנית של המינימליזם האמריקאי, עכשיו מתחילה דרכו להזכיר את המדרון בתמרור "ירידה תלולה".

צילום: רויטרס

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ