בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיכום שבוע האופנה בפאריס - חלק א'

כבוד לגוף הנשי

ראף סימונס זכה לשאגות התפעלות כשהציג מודרניזם בסגנון המאה ה–21, הדי סלימן איכזב עם שמלות בסגנון היפי דה לוקס, ואלבר אלבז הציג דגמים חושניים ידידותיים לנשים

תגובות

עונת התצוגות הנוכחית בפריס התקיימה בצלה של תחרות בין שני בתי אופנה: כריסטיאן דיור ואיב סן לורן. או ליתר דיוק, בין שני מעצבים חדשים מהשורה הראשונה - ראף סימונס מדיור והדי סלימן מסן לורן פאריס ‏(סלימן הוריד את “איב” משם המותג‏). שני המעצבים, שניהם בני 44, הצטרפו למותגים בוגרים בעלי היסטוריה ארוכה, והעובדה ששני בתי האופנה נמצאים בבעלות תאגידים מתחרים - דיור בידי LVMH, איב סן לורן בידי - PPR תורמת לתחושה שמתנהל ביניהם מאבק אדירים.

ההיבט המשמעותי ביותר של קרב הענקים הזה הוא העובדה ששני המעצבים גיבשו את הסגנון שלהם בעיצוב אופנת גברים. הסגנון של ראף סימונס הבלגי צמח בהדרגה במותג שלו, שהוקם באנטוורפן ב–1995. סלימן התחיל את דרכו בסן לורן. פייר ברז’ה, שותפו ובן זוגו של המעצב האגדי, בחר בו לעיצוב קו הגברים ב–1996, ואז גם פיתח סלימן לראשונה את צללית העיפרון הצרה החולשת על אופנת הגברים במילניום החדש. בחמש השנים האחרונות, מאז עזב את קו הגברים, הוא הפסיק לעצב והתמקד באהבתו לצילום. אז מי מהשניים גבר?

רנסנס ייחודי

לאחר התצוגה של דיור בא רוברט דה נירו לברך, דוגמנית העל נטליה וודיאנובה חייכה חיוך רחב, אבל השאגה שעלתה מאחורי הקלעים כהד למחיאות הכפיים באולמות היפים היא שהוכיחה כי המעצב ראף סיימונס עלה על כל הציפיות.

התצוגה שעיצב סימונס לעונת קיץ 2013 בבית דיור היתה כולה מודרניזם בסגנון המאה ה–21, קריאת תיגר על כל הקודים של הטוהר והפשטות. קווים נוקשים שנמסו לצורות מעוגלות, מעילים מחויטים שפורקו לקפלים ובדים מבריקים - בידיו של המעצב שיקפו כל אלה שינוי אווירה ממשי.

אי-אף-פי

“אני בוחן מחדש את רעיון המינימליזם, ומגלה שהוא יכול להיות חושני ומיני, כיפי וחופשי”, אמר סימונס. “חזרתי לדיור של אחרי מלחמת העולם השנייה, וגם לרעיון החופש והשחרור הפסיכולוגי והמיני בשנות ה–60 וה–70”. הבגדים שלבש המעצב הבלגי עצמו היו רחוקים ככל האפשר מהתלבושות האקסצנטריות של קודמו ג’ון גליאנו. הוא לבש, למרבה הסמליות, ז’קט ג’ינס של הלמוט לאנג, האב המייסד של אופנת המינימליזם. הז’קט עוצב ב–1996, השנה שבה ייסד סימונס את מותג הגברים שלו.

בתצוגה של יולי חלק המעצב כבוד לארכיוני דיור במחווה נוקשה אך מלאת הערצה. כעת, בספטמבר, הוא שלף משם רעיונות שהולמים את האשה העכשווית. ההצלחה הראשונה שלו היתה הפיכתו של ז’קט הבר המעוגל המפורסם מ–1947, שגזרתו החושנית בישרה את קץ תקופת הסגפנות של ימי המלחמה, לבגד המתאים בדיוק לימינו: חליפת מכנסיים אנדרוגינית כבשנות ה–80, אך בעלת קווים מעוגלים ולא מרובעים.

הקווים הקמורים הופיעו בשמלות מעיל או כפנטסיה של אורגנזה המכסה את הגו כמו קצפת. רבים מהבדים הקלים כמשי מצנחים עברו עיבוד וקיבלו אפקט מבריק ומשקף, שהופיע גם בצורת רצועה ססגונית החוצה את הבגדים המחויטים. האווירה העתידנית שיוותה גם לקלאסית שבתלבושות הקוטור - הסוודר השחור עם חצאית הנשף - מראה היפר־מודרני: הוורדים האהובים כל כך על כריסטיאן דיור זהרו עתה בברק אינטר־גלקטי. סימונס כבר השתעשע בחצאית הנשף בתקופה שבה עבד בבית ג’יל סנדר, אבל מאחורי הקלעים הוא הודה ששם הרגיש מוגבל בשל הקווים הספציפיים מאוד המבוססים על “החולצה הלבנה”.

מלבד המצוינות של הקונצפטים השונים והאופן שבו הם חלקו כבוד לגוף האשה ולגישות עצמאיות, זו היתה אחת הדוגמאות הטובות ביותר לרנסנס של מותג שנראתה על המסלול מאז הציג קארל לגרפלד את פרשנותו החדשה לשאנל לפני כמעט 30 שנה.

אי-אף-פי

הציפיות היו גבוהות גם מתצוגת הביכורים של הדי סלימן בסן לורן פאריס. במוזיאון הגראן פאלה, שהלוגו המפורסם YSL הופיע מואר על חזיתו, היתה תחושה של מתח באוויר בנוגע לחזרתו של סלימן לעולם האופנה. ואז נפתחו קפלים בתקרה בזה אחר זה, אור שטף את החדר האפל וצלילים ראשונים של בלוז מיסיסיפי נשמעו. ברגע זה הופיעו על המסלול כובע שחור מעל ז’קט בצללית צרה ומכנסי סקיני. סרט פרפר גדול ורך כמרשמלו ריכך את המראה.

לאורחות השורה הראשונה זו היתה עת לתשואות ואף לדמעות. “הכל! אני אוהבת הכל, אבל אולי אצטרך להפחית כמה קילוגרמים במשקל כדי להיכנס לבגדים”, אמרה ולרי טריירוויילר, בת זוגו של הנשיא פרנסואה הולנד. קייט מוס היתה נלהבת עוד יותר. “את מכירה אותי”, היא אמרה. “זה בדיוק הטעם שלי”. לפייר ברז’ה זה היה רגע מרגש. “סוף סוף”, הוא חזר ואמר ארבע פעמים ושיבח את בן טיפוחיו לשעבר על הזוהר הגברי־נשי הכהה, הרומנטי, שהציג על המסלול.

האומנם? מורשתו של סלימן ניכרה במכנסי הסקיני שנלבשו עם ז’קטים קטומים. שמלות שטיאטאו את הרצפה נראו קצת פחות מתאימות למורשת הזאת - פרט לשמלת ערב מושלמת אחת, מעוטרת באשד של גדילים - ושיוו לקולקציה נופך של היפי דה לוקס ‏(אבל לא יוקרתי דיו‏). סלימן הציע חלופות מסורבלות־משהו למכנסיים, למשל שמלת מעיל המתקמרת בירכיים מלפנים ומטאטאת את הרצפה מאחור. המעצב, כך נדמה, בחר כנקודת התייחסות את קולקציית “פורגי ובס” של איב סן לורן מ–1975, אבל הפך את “Summertime”, ימי הקיץ, למשהו אפל יותר, אפילו גותי.

כמו במסע בזמן לאורך הקריירה של איב סן לורן, לבשו הדוגמניות ז’קטים מזמש בצבע חול, עם גדילים בסגנון בוקרים. על המסלול נראה גם ז’קט שחזיתו סגורה בשרוכים, כחזרה למראה “ורושקה בספארי” של איב סן לורן. על בסיס סרט הפרפר הגדול יצר סלימן בגד לפלג־הגוף העליון, באווירה רומנטית אפלה. חולצת הכפתורים השחורה, שפעם נחשבה לשערורייתית, הניבה גרסאות אחרות, חלקן מתחרה שחורה.

אשר לצבעים - ידוע שהשיק הצרפתי מבוסס על חמישים גוונים של שחור. אבל זו היתה אמורה להיות קולקציית קיץ. פרוות אניצים בדוגמת זיגזג מעל חולצת כפתורים אדומה החדירה פרץ צבע מטלטל. ואז נסגרו קפלי התקרה וכאשר שבו ונפתחו הם חשפו שמלות ארוכות וצבעוניות. אך גם בהן לא היה די ליצור סיום מנצח לתצוגה.

אולי מוטב שסלימן ישתמש בעונה הבאה בקודים של YSL, יזנח את המחוות ויתקדם למשהו דינמי יותר.

ואילו המעצב אלבר אלבז הפגין בלנוון אווירה חושנית ואף מינית בדגמיו הידידותיים לנשים. התצוגה של בית האופנה התקיימה בראשונה באקול דה בוזאר, בית הספר המפורסם לאמנות, וליד פסלי השיש הקלאסיים שהוארו בתאורה מיוחדת הציג אלבז את דגמיו בדרך מקורית ביותר: גוף מפוסל בהשראת הפסלים. המעצב הלביש - ואולי נכון יותר לומר הפשיט - את הדוגמניות שמתחת לפסלים באופן שעורן נגלה לעין: מפתחי הצווארון היו גדולים, הגב חשוף לחלוטין, לחולצה שהתגלתה כבגד ים נלוו מכנסיים רק לפעמים.

אי-אף-פי

פן מקורי ומרגש של הרעיון הזה התגלה כשהפסלים הופיעו בהדפס דיגיטלי על השמלות. הקווים התפתלו על פני הגוף בדרך משעשעת ומקורית וסיפרו סיפור של חושניות מתוחכמת. בשאר הדגמים נראה היה שאלבז מתאר את האשה המודרנית החזקה ברוחו של המאסטרו שהיה בעבר מעסיקו: איב סן לורן. חליפות מכנסיים פתחו את התצוגה והדוגמניות ירדו במתקן מתכתי גבוה אל מול ספסלי הקהל.

הגזרות הגבריות הזכירו את תצלומיו של הלמוט ניוטון בסקסיות שלהן: ז’קט נסגר בעניבת פרפר ברוח התפירה העילית, דש יחיד הופיע בצורת פס לבן מסאטן חלקלק. אך עניין הגבר־אשה לא התגבש לקונצפט של ממש. על היעדר הצבע בעונת קיץ 2013 בלנוון חיפו בסוף התצוגה שמלות רכות, שבמקרים רבים הופיעו בגוונים שונים בחזית ובגב והדגישו את הפן הנשי, המקסים והנינוח של הבגדים של לנוון. ואלבז תמיד מוסיף נגיעה של הרהור משועשע נונשלנטי על הנשיות, למשל בתיק יד בצורת בקבוק בושם: אלה יוונית של המאה ה–21.

חלף עם הרוח

אצל שאנל הסתובבו כנפיהן הגדולות של 13 טורבינות רוח מעל המסלול ויצרו אווירת חג, כאילו התכנסנו פה לחגוג את פתיחת החנות הראשונה של קוקו שאנל בעיר החוף הצרפתית דוביל, לפני מאה שנה, ואת החירות המתמשכת שהעניקה המעצבת לאופנה.
לגרפלד קלע למטרה זו בנימה הספורטיבית שלו - שמלות רשת, ז’קטים קטומים זעירים המסתיימים מתחת לחזה, שלא לדבר על בגד הים ועליו לוגו ה”C” הכפול, בלוויית תיק עגול ענקי. גם פנינים הוצגו על המסלול. המעצב השתמש בהן בקולקציית קיץ 2012 והן היו מרגשות, אבל הפעם הן היו עיטור כדורי ומבהיק שהתאים לכובעי הפלסטיק המעוגלים והשקופים שהדוגמניות נשאו בידיהן.

התצוגה נכנסה לקצב על המסלול הארוך במיוחד וחלפה על פני היושבות בשורה הראשונה, ג’ניפר לופז, בתחרת שאנל לבנה, ובתה אמה, יפה בוורוד. ופתאום היה נדמה שהבגדים הם כלי משחק קטנים מדי בשביל לוח השחמט. אולי הגזרות המרובעות הקצרות, שנלבשו במקרים רבים עם שמלות ילדותיות במותניים צרים, הן שיצרו את התחושה שהסטייל אבד בדרך. רק במקרים נדירים זוג מכנסיים צרים או שמלת סטרץ’ צמודה נראו טוב מתחת לז’קט הקטום.

השימוש בבדי “טכנו” שיווה לתצוגה דינמיות. אבל המסלול הענקי עימעם את השפעתה של עבודת היד המופלאה, שעליה גאוות בית שאנל. גם הבסיס הלוגי בתצוגה הלך לאיבוד: צבעי השחור והלבן ששלטו במסלול הופיעו בדוגמאות גיאומטריות פונקציונליות. אבל שטף צבע פתאומי יצר תחושה שזו תצוגה שמנסה להשביע את רצון כולם. כל רגש, דחף אופנתי או אנרגיה חלפו עם הרוח.

לעומת שאנל, בית ולנטינו העלה תצוגה חיננית, שלווה ועשויה היטב וקלע למטרה בנקודת ההצטלבות שבין מורשת לעכשוויות. בתצוגה של ולנטינו ניכרה אבולוציה שקטה. אבל בפרספקטיבה רחבה יותר נדמה שלכהונתם הממושכת של המעצבים פיירפאולו פיצ’ולי ומריה גרציה קיורי יש השפעה רבה ומפתיעה על עולם האופנה.

אי-אף-פי

השמלות המהוגנות שעיצבו, בעלות הצוואר הגבוה, השרוולים הארוכים והקווים הארוכים, צצות גם על מסלולים אחרים. גם הזוהר הרומאי נעשה אופנתי: גוצ’י הציג בעונה הנוכחית בגדים המשדרים את אווירת החיים הטובים, הדולצ’ה ויטה, אלגנטיות ודקדנטיות אריסטוקרטית.

צמד המעצבים של ולנטינו הזכירו את השחקנית אנה מניאני ואת אשת החברה האלגנטית מארלה אניילי כנקודות התייחסות, וכן את רומא שלפני מלחמת העולם השנייה. אבל מלבד אווירה, השניים התמקדו בטכניקה של בית המלאכה המפורסם של ולנטינו. “חשוב לנו מאוד המרקם”, אמרה קיורי על הבגדים שהקלילות ממלאת בהם תפקיד חשוב, מרקמה רפויה שיוצרת פתחי הצצה אל הגוף ועד נעליים שקופות במראה סנדל הזכוכית של סינדרלה.

הטיפול שהעניקו המעצבים למיניות מילא תפקיד מפתח בלוק שיצרו. דגמיהם חפים מכל רמז לוולגריות, גם אם היה אפשר להבחין בצללית של בגד תחתון מתחת לשמלות שיפון דקיקות, וגם כשפיסות עור הופיעו מבעד לבד תחרה או מבעד לפתחים שנקרעו בשמלות ארוכות. התוצאה היתה קולקציה יפהפייה, מבוצעת היטב, שהציגה את תמצית המותג ולנטינו. אי אפשר לבקש יותר מחזון מודרני למותג היסטורי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו