שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הריגוש השקט של נרסיסו רודריגז

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

כשהמעלית נעצרת בקומה התשיעית של בניין משרדים טיפוסי בדרום מנהטן, והדלתות נפתחות לתוך הסטודיו של נרסיסו רודריגז, המראה שנשקף מבעדן תופס את העין בהפתעה: הקירות לבנים ועירומים, למעט תצלום בשחור-לבן של הדוגמנית כרמן כס שליווה את השקת הבושם לנשים של המעצב לפני עשור. מתחת לו, קובייה שחורה מבהיקה המתפקדת כשולחן קבלה, ולצדה ספה כהה כמו בחדר המתנה. דבר אינו מעיד על פעילות שוקקת. 

אפשר היה להניח כי לאחר שרודריגז הציג את קולקציית אביב-קיץ 2013 שלו בשבוע התצוגות בעיר, באמצע החודש שעבר, ולאחר שקהל עורכי האופנה והקניינים המשיך לשבועות התצוגות בלונדון, מילנו ופאריס, נהנה הסטודיו של המעצב מהפוגה זמנית. אבל רודריגז מבהיר שלא, שכך זה מתנהל לאורך השנה כולה. "למען האמת, אנשים שמגיעים לפה חושבים שמדובר בספא", הוא אומר. "לפני כמה ימים מישהו שאל אותי איפה הסטודיו שלי. הוא הניח שזה רק משרד קטן, ושחלל העבודה המרכזי נמצא במקום אחר. משום מה, אנשים מתקשים להאמין שלמעצב אופנה יכולה להיות סביבת עבודה נורמלית ובריאה".

בסוודר ובמכנסיים שחורים, המעצב בן ה‑51 אמנם נראה כמי שאימץ את המדים הלא רשמיים של מעצבי האופנה בניו יורק. אבל סיפורים על עבודה מאומצת מסביב לשעון ועל אסיסטנטים שמתרוצצים בעצבים מתוחים עד לרגע שלפני התצוגה אכן אינם חלק מההוויה במותג הנושא את שמו. הנינוחות הזאת הורגשה גם בתצוגה שהעלה בחודש שעבר: בחלל צנוע יחסית בקומת הכניסה של בניין משרדים אחר כוסו הקירות בווילונות שחורים כבדים, ואפילו נוכחותן של עורכות חשובות וידועניות בשורות הראשונות, ושל הצלמים שחגו מסביבן, לא הפרה את השלווה.

השלווה הזאת והנינוחות בלטו מאוד בשבוע התצוגות, שבו קשרה השאיפה להמציא את הגלגל מחדש בין רבים מהמעצבים בניו יורק. ובכל זאת, דווקא המלתחה שעיצב רודריגז היא שסיפקה את הריגוש שחסר כל כך במהלך השבוע ההוא. היא לא עשתה זאת באמצעות פעלולים חזותיים כאלו או אחרים, אלא במתן עדיפות לסוגיות של לבישױת, במציאת האיזון הנכון בין גודש עיטורים לחלקים קולחים בבגד, במיזוג מפתה בין בדים בעלי נפילה למרקמים משתנים, וגם בשילובי גוונים נהדרים של תפוז דם, אדום לבַנים, ורוד פוקסיה, ירוק טחב או שנהב.

נרסיסו רודריגז. צילום: אינז ואן למסוורד

המראות הראשונים שנצפו על המסלול הבהירו זאת מיד. מהחליפות בשחור-לבן שחויטו ביד קלה, ושמתוך מחשוף הווי העמוק של החולצות האווריריות שלהן ביצבצה יריעה אלסטית כאילו היתה גופייה ספורטיבית שנלבשה מתחת, אפשר היה ללמוד על סדר העדיפויות של רודריגז ­ שפת עיצוב מורכבת, ללא צורך לעורר רושם. המיקום של היריעות הוא שעשה את ההבדל: הן כיסו את עצמות הבריח אך הסתיימו ממש בקו החזה ויצרו חלוקה מעניינת של הגוף. העוצמה שהעניקו לדגמים היתה מאלפת: הן גרמו לחליפות הקולחות להיראות לפרקים כאילו נתלו מהן. רודריגז מסביר כי הן נולדו מתוך עניין במבנה ומתוך רצון לבנות מראה שכבות מחושב. "לא רק שכבות לשם שכבות, אלא שכבות שיוצרות מבנה מסוים שהצופה או הלובש נשארים תמיד מודעים אליו. המבנה כצורה בפני עצמה".

עכשיו הוא מציג דף נייר שקיפל לצורת בומרנג ומסביר כי עליו ביסס צורות רבות בקולקציה ­ מזו של יריעות הבד האלסטי, דרך גזרת המחשופים בשמלות ועד הצללית של תיקי היד. "אתה יודע איך היא נוצרה? עבדנו בסטודיו, ולקחתי פיסת נייר וקיפלתי וחתכתי אותה עד שנוצר הדגם הזה".

טהרנות בסטודיו

את ההנאה בעבודה עם הידיים הוא זוקף לזכות התקופה שבה עבד בבית האופנה של אן קליין בתחילת שנות ה‑80. דונה קארן, שהיתה אז מנהלת הסטודיו, היא שעודדה זאת. "תמיד ציירנו, עשינו מקרמה, או יצרנו תכשיטים מירקות. האווירה היתה יצירתית מאוד".

אבל בעצם, כבר בילדותו חי רודריגז, בן למהגרים מקובה, בסביבה שבה אנשים גזרו זה לזה את השיער, תפרו בגדים בעצמם ויצרו כמעט הכל מחפצים שמצאו מסביבם. ההוויה הזאת, הוא אומר, היתה מכוננת מבחינתו. הוא לוקח תיק קלאץ' באדום ושחור, שצלליתו מקומרת, ומקרב אותו לצד הגוף שלו. "לרוב הקלאצ'ים צללית מלבנית, אבל הצורה הזאת מדגישה את החושניות של החומר, והיא נוחה יותר לנשיאה. היא נותנת לגוף יותר מרחב".

רקמות חרוזי עץ צבעוניים ששילב בשמלות בדגמים מופשטים של פריחה הן דוגמה נוספת לתחכום שאינו מתחכם. לטכניקה עילית שלא נועדה לגרור מחמאות מעורכי אופנה. "עבדתי עם החרוזים האלו בעבר, ואני אוהב אותם במיוחד בגלל היכולת שלהם ליצור הצללות יפות של הגוף", הוא אומר ומדגים כיצד הם עושים זאת בצדי המותניים של חולצה בצללית רפויה או במחשוף של שמלת ערב לבנה. מפליא לא פחות הוא האפקט הצבעוני שהם יוצרים: חרוזים בגוון עכור של טורקיז שמשובצים על בד בגוון דומה, למשל, יוצרים הצללות בגוונים כהים ובהירים בדומה לשבירות האור בבד קטיפה. פרט לכך, החרוזים מעניקים לדגמים האווריריים שלו ממד נוסף.

מתוך קולקציית אביב-קיץ 2013 של נרסיסו רודריגזצילום: מריה ולנטינו
מתוך קולקציית אביב-קיץ 2013 של נרסיסו רודריגזצילום: מריה ולנטינו

המון קולגות של רודריגז בחרו בנתיב הגיאומטרי-מינימליסטי בקולקציות שיצרו לקראת האביב הבא, אך בסופו של דבר נראו בגדיהם מסובכים מדי. הקולקציה שלו בלטה בצניעות של הקו, ובהשפעה הרבה של צניעות זו. עורכת "ווג", אנה וינטור, אמרה על רודריגז כי איש מלבדו לא יכול לגרום לקו פשוט להיראות כה מרשים ומפתה. "אני חושב שהתמצית של הקולקציה היתה לעשות דברים בדרך מעמיקה ובלי להעמיד פנים שאתה משהו אחר. לא להיות קולני. להפגין ביטחון בטוהר של הקו, וביטחון באשה שלובשת את הבגדים שלי. ואני מאמין שלנשים נדרש ביטחון כדי שיהיה להן סטייל, כי כיום, כשהאופנה זולה כל כך, אפשר לשנות את הסגנון מדי יום. אבל סגנון טוב ואמיתי הוא טהור ופשוט".

זה נשמע כמו הצהרה אופיינית של מי שנחשב למינימליסט בסגנון עבודתו, אך רודריגז ממהר לתקן: "מעולם לא החשבתי את עצמי למינימליסט, אלא לפיוריסט. אני אוהב מבנה וחייטות, וצבע, ומרקמים, ומצד שני אני מעריך דברים כמו רקמות ופרטים קטנים שאולי לא מתיישבים עם ההגדרה של מינימליזם. במשך שנים הבגדים שעיצבתי נראו פשוטים בחזית וכל ההתרחשויות נותרו בגב, בפאייטים או ברקמה צבעונית למשל. אבל היום זו כבר נורמה, והמון אנשים עושים את זה, אז אני מתעניין בדברים אחרים. אולי כאלו שהם לא רק שלווים אלא עם מחשבה מאחוריהם".

בעונות האחרונות נדמה שיותר ויותר מעצבים מעמידים פני מינימליסטים ואינם מגבים את גינוניהם בתפישה מגובשת. "אלו מעצבים שהעונה הם יהיו בלנסיאגה, ובעונה הבאה הם יהיו אולי כמו סלין או לנוון. הם ילכו עם מה שקורה באותו הרגע, בדרך כלל מפני שהם לא יודעים מיהם עדיין, או שהם צעירים מדי ואין להם מה לומר. זה נפוץ במיוחד בקרב מעצבים צעירים בניו יורק, שיכולים לשלוח אל המסלול מראה המורכב מז'קט של אזדין אלאיה עם שמלה של לנוון ונעליים של סלין. ומצד שני יש אנשים שהולכים עם החזון שלהם, וזה תמיד נפלא ומעודד".

מנגד הוא מעריך מאוד את ראף סימונס, שאתו קשר קשרי חברות בשנים האחרונות. המעצב הבלגי שלח לו ברכת הצלחה לפני התצוגה וזה היה משמעותי מאוד בעבורו בשל ההערכה הרבה שהוא רוחש לו. הוא מספר גם על שיחות שניהל עם אלבר אלבז מלנוון, ידיד קרוב נוסף, על העבודה שלהם, ועל ההנאה שהוא מפיק מלמידה מקולגות. בשנות ה‑90, כשעבד כמעצב הראשי במותג צ'רוטי בפאריס, למד המון. "אני זוכר, למשל, שהיתה לנו בצוות בחורה שעבדה קודם לכן אצל איב סן לורן, והיתה לה מיומנות בעבודה עם רקמות עדינות. היא לימדה אותי להשחיל חרוזים בצורה טובה יותר בבד שנגזר באלכסון. היה לה ידע עצום שרכשה ישירות ממנו.

"וכשעיצבתי את שמלת הכלולות של קרולין בסט (שנישאה לג'ון אף קנדי הבן. ש"א) הראיתי אותה לאלאיה והוא הציע לי להזיז את התפר בגב למקום אחר. הוא אמר שזה יגרום לישבן שלה להיראות טוב יותר", הוא אומר בחיוך. "אני מניח שאלו הרגעים שאני הכי אוהב בעבודה שלי: השיחות עם קולגות כמו אזאדין או אלבר, או עם אנשים שרכשו מיומנויות או למדו מהניסיון של המאסטרים. אלו הדברים הפשוטים שעושים את העבודה שלנו למהנה".

האומץ של מישל אובמה

מאז שהשיק את קולקציית הנשים הראשונה תחת המותג הנושא את שמו, ב‑1997, קצר המותג הצלחות עוקבות. הקולקציות שלו נמכרו בבתי כלבו יוקרתיים ברחבי העולם, הבשמים ­ "For Her" ו"For Him" ­ נהנו מפופולריות רבה עוד יותר, וב‑2003 יצר תקדים כשמועצת המעצבים של אמריקה בחרה בו שנה שנייה ברציפות למעצב בגדי הנשים הטוב ביותר. "אנשים מכירים את השם שלי מהבושם בעיקר. הם לא זוכרים למשל שבמשך ארבע עונות עיצבנו גם בגדי גברים. כשלעצמי אהבתי את זה מאוד כי התהליך מתבסס על מבנה וחייטות, עקרונות יסודיים שאני אוהב בעיצוב האופנה".

היה זה ב‑2007 כשרודריגז נכנס לשותפות עם חברת ליז קלייבורן בע"מ כדי להגדיל את העסק שלו. אלא שזמן קצר אחר כך קרסה הכלכלה העולמית וקו בגדי הגברים הוקפא עד להודעה חדשה. "אחרי כן נאלצתי להפנות את כל המשאבים לפיתוח העסק מחדש. זה כאילו שפתחנו מחדש את העסק באמצע המשבר, בשנת 2008. היינו צריכים להתחיל כמעט מההתחלה".

למזלו, ההתחלה נפתחה ברגל ימין, ורודריגז הפך לחלק מההיסטוריה האמריקאית כאשר מישל אובמה לבשה שמלה שעיצב בערב ההכתרה של בעלה לנשיא, הנשיא השחור הראשון בתולדות ארצות הברית. "היא מקור השראה נפלא בשבילי, ואני אוהב את העובדה שהיה לה האומץ ללבוש את השמלה שלי עם סוודר של ג'יי קרו לערב ההכתרה", הוא אומר. "לא הרבה נשים היו חושבות על כך".

ועם זאת, ככל שהוא מוקיר הזדמנויות מסוג זה, רודריגז מגדיר הצלחה בצורה אחרת. בעיניו זו היכולת להמשיך לעבוד, ולזכות בהערכתם של אנשים שהוא עצמו מעריך. זה מה שמשמעותי בעיניו, הוא אומר, ואז, בסוף היום, הוא חוזר הביתה וחוגג את זה עם הפרטנר שלו ושלושת כלביהם. יש להם דירת גג בעיר ובית נוסף בכפר, שבו הוא מעדיף לבשל, לרשום סקיצות או לקרוא, במקום לבקר במסיבות או בארוחות ערב מקצועיות.

כשהוא מלווה אותי החוצה, הוא עוצר לרגע ואומר: "אתה יודע מה? לשמוע אותך מדבר על הקולקציה ועל כל התחושות והמחשבות שגיבשת עליה זה מעט מפתיע. עבדתי על הקולקציה הזאת במשך חודשים, ולאורך סופי שבוע רבים, אבל התהליך היה תמיד פשוט וקל. לאורך כל הדרך הרגשתי שאני עושה את מה שמתאים באותו הרגע, ושזה מתקדם בכיוון הנכון. ברגע שאני עושה מדידות לזוג מכנסיים בנוכחות הצוות שלי וכולם רוצים אותו, זה סימן טוב. וכשהם חושקים גם בנעליים או בתיקים שאתה מעצב, אתה יודע שאתה עושה משהו נכון".

כשאנחנו עוברים ליד הדיוקן הממוסגר של כס, שבו הדוגמנית האסטונית מותחת את צווארה כעופר, לראשה כרוכה צמה זהובה, רודריגז משתהה מעט ומביט בה בהתפעלות. "התצלום הזה בן יותר מעשור וכוחו עדיין אתו", הוא אומר. "אני מניח שכשאתה מדבר על יופי, יושרה וכנות, הדברים האלה נותרים גם בטווח הרחוק".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ