שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

תיק אפריקה: מעצבות-על מערביות משתפות פעולה עם אומניות קנייתיות

מיזם בינלאומי מקשר בין מותגי יוקרה לנשים אפריקאיות, המייצרות תיקים אותנטיים עם מסר אתי. סטלה מקרטני, ויוויאן וסטווד ופנדי כבר הצטרפו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

קבוצת הנשים ישבה על הקרקע ושרה. השיר הצטלצל כהימנון על פני גבעות נגונג, הידהד ברחבי העיירה הקטנה גילגיל שבקניה. ילדים קטנים נצמדו לאמותיהם והצטרפו למקהלה. בין פרצי הצחוק בלטו שתי מלים בזרותן: "סטלה!" "ויוויאן!"

סטלה היא סטלה מקרטני, ויוויאן היא ויוויאן וסטווד, והנשים הקנייתיות הופכות חולצות גברים ישנות לבטנות של תיקים שיישאו את שם המותג של שתי המעצבות. יש בזה משהו אירוני ¬ העניות שבעניות, נשות מסאי שנמלטו מגברים מרובי נשים או אמניות משכונות עוני של ניירובי, מייצרות תיקי יד למעצבים מערביים, שימכרו אותם לעשירים. אבל אירוניה היא כאן רק פן אחד ולא העיקרי שבהם.

מקרטני, וסטווד, ואתן אילריה ונטוריני פנדי וסאס אנד בייד האוסטרלית, הן ארבע מהחברות המעורבות במיזם אפריקאי של מרכז הסחר הבינלאומי (I.T.C), שהוא גוף המשותף לאו"ם ולארגון הסחר העולמי ומרכזו בז'נבה. והמיזם הזה של מרכז הסחר הבילאומי לא רק נחוץ לנשים הקנייתיות המשתתפות בו כמו אוויר לנשימה, הוא גם משקף חזון חדש של מוצרי מותרות, שיש בו היבטים של עבודת יד, כבוד לסביבה והגינות בתנאי ההעסקה.

נשות המסאי בקניה מעטרות תיקים

מאחורי פרויקט האופנה האפריקאי עומד סימון ציפריאני, תעשיין עור איטלקי. "אני נלהב, אני איטלקי, ואני שואג כמו אריה", צוחק ציפריאני תוך כדי שיחת טלפון עסקית ונהיגה מגילגיל לניירובי על רקע זברות דוהרות וקרנפים רועים. ציפריאני זיהה לראשונה את הפוטנציאל של אפריקה כספקית אופנה לפני 15 שנה, באתיופיה. בהתלהבותו הצליח לשכנע אז את האו"ם לממן עסק המחבר קהילות מרוחקות לתעשיית האופנה. "יצרנו מודל עסקי ¬ מערכת שמארגנת עבודה ונותנת לאנשים כבוד עצמי. תמצית הפעילות שלנו מסתכמת במשפט אחד: לא חסדים, רק עבודה", הוא אומר. "זו אופנה מסוג אחר, שיש בה רגישות לחברה ולסביבה".

במרכז עיצוב האופנה של I.T.C, באזור גו דאון שבניירובי, מוצגים ארנקי מעצבים, ובהם תיקים בני קיימא של קו "קרמינה קמפוס" של פנדי. החברה המשפחתית האיטלקית הידועה אף שלחה סרט וידיאו שבו מסבירים מומחי התיקים שלה איך מפתחים את הטכניקה לרמת מוצרי יוקרה. "אחת ממטרות התוכנית היא לספק לאנשים הזדמנות להפוך בעתיד ליזמים זעירים ועצמאיים. נהדר לחשוב שהרקע שלי באופנה מועיל לאנשים האלה", אומרת פנדי, שהצטרפה למיזם ב 2009 ועכשיו נוסעת לקניה לפחות פעם בעונה.

עם הגיעו למרכז שבניירובי בוחן ציפריאני תיקים עשויים משמיכות צבאיות ישנות ומרשתות נגד יתושים, ואחר כך מחבק את כל מי שבסביבתו. שניים מהמחובקים הם ג'יין מרי קאבורה צ'ג, הממונה על ניהול עובדי המרכז ¬ 70 עובדים, הרוקמים את הצורות, מגהצים חולצות ישנות ומעטרים את התיקים ¬ והמעצב והמפיק הבריטי ג'רמי בראון, המשמש איש קשר עם חברות האופנה וגם יוצר פריטים זולים לחנויות קמעונאיות.

תיק של ויויאן וסטווד

לציפריאני יש חלום: שביום מן הימים תשתמש חברת הרמס בעור הטבעי במאה אחוז של המרכז, שנצבע בעזרת קליפת גזע. בינתיים הוא גאה שהצליח לגייס שמות חשובים מתחום האופנה כמו וסטווד. "הכלכלה של שכונות העוני היא במידה רבה מיחזור", אומרת וסטווד. "הכל ממוחזר, מכל דבר עושים משהו אחר. צעצועים מיוצרים מסוליות נעלי אצבע, תכשיטים מעצמות של בעלי חיים.

"התיקים שלי מזכירים לי את התקופה שחייתי בניירובי, את קליידוסקופ החומרים והגימורים שמצאתי שם", היא ממשיכה ומספרת איך שאבה השראה מהגינות המפוארות של העשירים, מטורי האנשים הצועדים לעבודה בדרכי עפר, ממדי בית הספר של ילדים מתקופת הקולוניאליזם הבריטי, מהנופים הפוריים ומפיל הצועד בכבדות מתחת לעננים תפוחים.

היום נשות המסאי מעטרות ברקמה את 7,000 התיקים שווסטווד מייצרת בשנה במרכז. האומניות הקנייתיות עובדות בשכר הוגן ¬ הן מקבלות סכום שווה ערך ל 5 11 דולר ביום, תלוי בכישוריהן. תיק אופנתי המוגדר "אתי" נמכר באתר האינטרנט של וסטווד ב 100 עד 160 דולר.

תיק של סטלה מקרטני

תעסוקה ל 7,000 נשים

לייזה באראט, מנהלת הפרויקטים של המיזם בקניה, אומרת שיש לפעילות הזאת השפעה מתמשכת ומעצימה: במסורת הקהילות האפריקאיות אין ערך לכישורי האשה, המוקנים לה בילדותה, אך כשהנשים משתכרות כסף בעבודתן הן מחלצות את משפחותיהן מעוני. מניתוח השפעת המיזם עולה, היא אומרת, שהכנסה של אשה אחת מפרנסת שישה-שבעה בני משפחה לפחות, ובמקרים רבים מאפשרת לילדים לקבל חינוך לראשונה בחייהם.

המותג סטלה מקרטני מבוסס מאז ומתמיד על ערכים ¬ המעצבת אינה משתמשת בעור ובפרוות בתהליך הייצור של התיקים והנעליים שלה, וכיום היא שמחה לשתף פעולה עם המיזם. "בבית שלי שאפנו תמיד לייצר בעבודת יד", אומרת מקרטני, החולמת להביא את ארבעת ילדיה לקניה כדי שיראו את בעלי החיים בטבע. "אני מעריכה את הרעיון שאנשים באים במגע עם המוצר שלנו ומשקיעים נשמה ואהבה בכל פריט איכותי כזה. יש חשיבות לכך שהעבודה נעשית בקניה ¬ לא רק משום שכך היא מאפשרת לתמוך בנשים ולספק להן את ההכנסה שנחוצה להן כל כך, אלא גם משום שהיא מעודדת את תחום התעשייה הזה בקהילות קטנות".

מקרטני אומרת שהחוויה היא "דרך דו סטרית וכולם מרגישים מחוזקים". היא גם משבחת את התמיכה שהיא מקבלת מקבוצת היוקרה פי-פי-אר, החברה האם של החברה שלה, הפעילה בקרן שהקימה למען כבודן וזכויותיהן של נשים.

השחקניות החדשות בתחום ייצור התיקים הן המעצבות האוסטרליות שרה-ג'יין קלארק (סאס) והיידי מידלטון (בייד). "יותר מכל דבר אחר, הפרויקט מצא חן בעינינו בגלל היבט האחריות החברתית", אומרת מידלטון. "תמיד חשבתי שצריך לערבב בין עסקים לחמלה ונדיבות. על זה אנחנו בונות את העסק שלנו, ובעיני הקשר בין הדברים הוא ישיר. זה נראה מובן מאליו: נתינה טקטית, רגשית, כספית או רוחנית מועילה למקבל, הנותן מצדו מרגיש מאושר יותר, קל יותר, חיובי יותר, והתהליך כולו יוצר אפקט פרפר של טוב".

בבסיס הפרויקט של מרכז הסחר הבינלאומי עומדת השאלה: האם לבחור באיכות או בכמות? ציפריאני אומר שפיתוח מיומנויות גבוהות הוא מטרה רבת ערך ומתמשכת. אבל הוא גם מודע לחשיבותם של הנתונים המספריים. לכן במרכז בדגורטי שבמערב ניירובי נשים סורגות ארנקים בכחול-דיו המיועדים לחנויות אופנה זולות, והמנהל מחזר אחרי רשתות קמעונאות גדולות כמו מייסיס ניו יורק וטופ שופ בלונדון.

"יש לי חלום חדש", אומר ציפריאני. "בשבע השנים הבאות הייתי רוצה להגדיל את מספר האנשים שאנחנו מעסיקים פי שלושה ¬ מ 7,000 ליותר מ 20 אלף במערב אפריקה". באמצעות יצירת סחורות שהעולם יהיה מוכן לקנות ¬ ולא רק "קניות רחמים" של תיירים ¬ציפריאני עשוי להגיע למטרתו: צמיחה הוגנת ואחראית של מותגים.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ