מותגי אופנה פורצי דרך בתערוכה במוזיאון תל אביב

התערוכה "גוף הדברים" תציג שלושה בתי אופנה עצמאיים היוצאים נגד הזרם המרכזי: בלס, בודיקה וסנדרה בקלונד. האוצרת, זואי ריאן, מספרת על חוויה אינטלקטואלית אך נגישה לקהל

סהר שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סהר שלו

"אופנה מעניינת אותי במיוחד כי היא צורת האמנות האינטימית ביותר שקיימת", אומרת בראיון טלפוני מביתה בשיקאגו זואי ריאן, אוצרת התערוכה "גוף הדברים: שלוש סביבות אופנה - בלס, בודיקה, סנדרה בקלונד", שתיפתח ב 28 בנובמבר במוזיאון תל אביב. "זו אמנות שקשורה לגוף הפרטי מצד אחד אבל היא גם אוניברסלית. כולנו קמים בבוקר ולובשים משהו, ובמוקדם או במאוחר אנחנו חושבים על מה שאנחנו לובשים".

למי שמצפה לתערוכת אופנה מסורתית, עם בובות דיגום שעליהן מוצגים בגדים או למחקר היסטורי על נושאים שמעניינים חובבי אופנה בלבד, נכונה הפתעה. התערוכה מציגה שלושה מותגים אוונגרדיים ועכשוויים, מותגים פורצי דרך שפועלים בשולי עולם האופנה המיינסטרימי ומערערים על מושגי יסוד שלו, כמו ההיענות לטרנדים חולפים, מחזוריות העונות שעומדת במרכזו ואופני הייצוג, התצוגה וההפצה של הבגדים שהעולם הזה מעצב ומייצר.

"התערוכה היא חלק מהרצון שלי לפתוח בדיאלוג", אומרת ריאן, "חלק מהחיפוש שלי אחר אופני ייצוג של ארכיטקטורה, עיצוב ואופנה. איך הופכים את זה לנגיש ואיך גורמים לקהל להשתלב בתערוכה מבלי לאבד את האופי האינטלקטואלי שלה. ביקשתי לאצור תערוכה שהיא גם אינטלקטואלית וגם נגישה". התערוכה אכן מציגה חוויה חושית אלטרנטיבית, שלוש סביבות שונות זו מזו שבגדים ואביזרי אופנה הם רק חלק ממנה, והסביבות מזמינות את הצופים לדיאלוג אינטנסיבי ומסקרן.

מתוך התצוגה של סנדרה בקלונד שתיפתח במוזיאון ת"א ב-28 בנובמברצילום: דודו בכר

החדר הראשון של המותג בלס (Bless), למשל, הוא מעין חלל ביתי עמוס, עם קירות שעליהם טפטים מדמים דירה ברלינאית, עם קולאז' של חפצים, בגדים, רהיטים ומגזינים. במרכז החלל מסך העשוי מטבעות מתכת צבעוניות שמתפקד גם כקיר סאונד, שעליו תלויים אביזרים, אובייקטים מומצאים וחפצי יומיום הקשורים לגוף העבודות של המותג.

סביבה אחרת מציגה את עבודותיה השקטות של סנדרה בקלונד, מעצבת שוודית צעירה שעוסקת בסריגים מורכבים ומתוחכמים היוצרים צורות ארכיטקטוניות. עבודותיה עומדות לצד תצלומי תקריב של הסריגים שלה שצילם אולה ברגנגרן, החורגים מז'אנר צילום האופנה ומעניקים תשומת לב מיוחדת למבנה הסריגים ולחומרים מהם הם עשויים.

הסביבה השלישית קשורה במותג בודיקה (שהציג השנה גם בבית העיר בתל אביב) ובמרחב סרטוני הווידיאו שמשמשים כמעין סקץ'-בוק רווי אימג'ים נעים, דימויים המציפים את הצופה בעולמות פוטוריסטיים, מופעים דמויי מיצג, תצוגות אופנה אלטרנטיביות ושלל ייצוגים הקשורים לאופנת רחוב מכאן ולחייטות עלית מכאן, וגם למבנים חברתיים של כוח, שליטה והקצנה מינית.

הצד החברתי של הבגד

בחרתי לתערוכה אנשים שעובדים בעולם האופנה באופן היברידי", אומרת ריאן, "אלה מעצבים שמסתכלים על אופנה במובן הרחב ביותר, כחלק מתרבות ולא רק כתחום שעוסק בבגדים. בלס, למשל, לא עושים תצוגות אופנה מסורתיות אלא מציגים את הבגדים שלהם במסגרת מיצבי אמנות או בקטלוגים לא קונבנציונליים. בודיקה מציגים בתערוכה עבודות וידיאו שחושפות את התהליכים מאחורי העיצובים שלהם, דברים שאי אפשר להראות על בובות או בתצוגה רגילה, ולרוב הדברים שלהם מתייחסים למציאות הפוליטית והחברתית שבה הם פועלים. ואילו בקלונד מאתגרת את הגבולות המוכרים בעולם הסריגים, והאימג'ים שמלווים את האובייקטים שלה מאירים את הסריגים מכיוונים לא צפויים, כמו בעבודות סטיל-לייף. על ידי הרחקת הגוף מהצילומים אפשר לראות את האובייקט העיצובי עצמו, בין השאר בתקריבים שאי אפשר לראות בצורה אחרת".

בודיקה, סטילס מתוך הסרט "תפירה עלית 3: מסות", 2009

הדיאלוג שמבקשת ריאן לעורר מתייחס לתערוכה עצמה בכמה היבטים, ובעיקר לעובדה שהצגתה של אופנה במוזיאון מוציאה אותה מההקשרים הכלכליים ומהקונטקסט המוכר של עולם האופנה הדינמי. "אני מציגה מעצבים שעבודתם אינה מונעת רק מכוחות השוק", היא אומרת, "הם לא מתעניינים בטרנדים, ומה שמעניין בשלושתם הוא למשל שרעיונות מקולקציה אחת עוברים גם לקולקציה אחרת. אנחנו מראים את העבודה של בלס מ 10 15 השנים האחרונות, ומה שחשוב עבורי הוא לא התיארוך, מה שמעניין הוא שהם עוסקים באופנה במובן העמוק שלה, אופנה שהיא חלק מתרבות וממרקם סוציולוגי והיא עבורם פלטפורמה לדבר על כל מיני נושאים: חיי היומיום, מה זה להיות גבר או אשה, אמנות מול רדי מייד או ההיסטוריה של אופנה.

"כשמראים את זה במוזיאון, אפשר להתייחס לכל הדברים האלה שאינם קשורים לאספקט המסחרי של האופנה, למרות שאלה מותגים שעושים אופנה ומייצרים בגדים שנועדו להימכר. אפשר לראות במיצב של בלס, למשל, שלחלק מהמוצגים יש עדיין תגיות מחיר. אלה אובייקטים שאנשים יכולים לקנות בסוף".

אין לשכוח, מציינת ריאן, כי גם עולם האמנות בכללו פועל במסגרת כוחות השוק. "זה מיושן לחשוב שאמנות לא לוקחת בחשבון עניינים כלכליים. אבל בגלל שאופנה היא כל כך מהירה ומשתנה על פי העונות - הצגתה במוזיאון מאטה קצת את הקצב שלה וגורמת לאנשים להסתכל עליה מהיבטים אחרים. בכך הופכת האופנה לחלק מהאמנות ולא רק לאובייקט כלכלי מעיקרו".

למה בחרתם מתוך ההיצע הרחב דווקא בשלושת המותגים האלה?

"בארצות הברית שואלים אותי תמיד למה אני לא מציגה גם מעצבים אמריקאים. אבל רציתי אנשים שיש להם גוף עבודות רחב ופרקטיקות ששואלות שאלות על עיצוב ועל ייצוג כחלק אינטגרלי מהעבודה שלהם. השלושה שנבחרו עושים את זה להרגשתי, ובמובן הזה הם יותר עכשוויים. התעניינתי גם במי שהוא אקספרימנטלי: שלושתם מדברים על המאבק בעולם האופנה, על ההגדרה מחדש של כמה ממושגיו הבסיסיים. את שלושתם קשה לשים במגירות הרגילות, הם לא לגמרי מתאימים לעולם הזה ואינם מעצבי אופנה במובן המקובל. הם בפנים ובחוץ, ולשלושתם יש עבודה נראטיבית.

"בבודיקה נתקלתי לראשונה בשנות ה 90 כשהייתי סטודנטית. הייתי מאוד סקרנית לגביהם, התאהבתי באופן שבו הם עושים סרטים ועבודות וידיאו שהיו סקסיות, אפלות ושופעות מצבי רוח. התעניינתי באיך שהם מפרשים מחדש חייטות בריטית, אופנה עלית, ובאיך שהם מתייחסים במקביל לפאנק ולאופנת רחוב. בלס, מצד שני, עושים עוד דברים חוץ מאופנה ¬ כמו אובייקטים של עיצוב ¬ ואהבתי את האופן שבו הם מפיצים את הדברים שלהם כאלטרנטיבה. צריך גם לזכור שלמרות שכל זה זה נשמע רציני ומלא חשיבות עצמית, בעבודות שלהם יש הרבה הומור ושעשוע".

סירבו לכסף הגדול

גם העובדה שאלה מעצבים מחוץ למיינסטרים ריתקה את ריאן. "אני רוצה ליצור פלטפורמות לאנשים חדשים ומעניינים, כאלה שעושים עבודה ניסיונית. המעצבים האלה נאבקים, וכולם סירבו להצעות רכישה מחברות גדולות יותר כדי להישאר עצמאיים ולעשות את מה שהם אוהבים. אני מאוד מעריכה את זה. זה לא קל. והעבודה שלהם מדברת, היא קשורה לחברה ולחיי יומיום, ולכן זה אמנות".

האוצרת ריאן זואי. מתעניינת במעצבים אקספרימנטלייםצילום: קייל למר

אבל הדברים שלהם גם מאוד יקרים...

"זה נכון. אמנם בלס מעצבים אקססוריז שהם לא מאוד יקרים, כמו הטפטים שלהם, אבל הבגדים שלהם, כמו אלה של בודיקה, עשויים ברמת הוט-קוטור. הם לא מתפשרים על האיכות, החומרים שהם משתמשים בהם חייבים להיות הכי טובים, והדברים מיוצרים במהדורות מאוד מוגבלות. בקלונד, למשל, מפתחת אמנם גם קו של סריגים במכונה, אבל הדברים שהיא עושה ביד הם ממש תפורים לפי מידה. כשאתה קונה משהו כזה ממנה, אתה קונה בגד תפור למידותיך שנועד לך במיוחד.

מה הכי עניין אותך בעבודות האלה?

"העבודות הכי מעניינות הן אלה שיש בהן מן המוכר, כאלה שקל להתחבר אליהן מצד אחד ועם זאת הן מפתות אותך להיכנס לעולם רדיקלי וחדש. אני תמיד מחפשת את זה ברהיטים שאני מציגה, בארכיטקטורה או בנוף. וגם כשאני נתקלת באופנה. זה מזמן לאוצר בעיה לא קטנה, כי בניגוד לתערוכות ציור למשל, תערוכות עיצוב המנותקות מההקשר יכולות בקלות להפוך לסטריליות מדי. לרוב אתה עובד עם ייצוגים של הדברים, כמו בארכיטקטורה, או עם דברים שאי אפשר להשתמש בהם, והצופים תמיד חשים תסכול.

"אופנה תמיד היתה פופולרית במוזיאונים, אבל השאלה היא איך הופכים אותה למעניינת יותר ועמוקה יותר ואיך גורמים לקהל להיות יותר מעורב. למרות שהעבודה צריכה לדבר בעצמה, צריך גם ליצור סביבה שתעורר עניין, איזה קונטקסט הקשור ביחס של הדברים אחד לשני, הקצב ובנראטיב".

במובן הזה הצליחה ריאן ליצור תערוכה מרגשת ומסקרנת. "אתה חושב על החומר ועובר חוויה מעשירה", היא אומרת, "כמו בסביבה של בלס ¬ העבודה שלהם היא מאוד אינטלקטואלית אולי, אבל גם מאוד מצחיקה. אלה עבודות חושניות ומפתיעות, אתה יכול לבוא ולגעת בעבודה, אתה יכול לשמוע את הצלילים של קיר הרשת. זה הכל קשור בסקרנות, בחקירה ובגילוי. גם בודיקה מזמנים לצופה חוויה אפלה וקודרת, מין דפדוף בסקץ'-בוק שעשוי מאימג'ים של וידיאו, ואילו בקלונד מציגה דברים שמנסים להשיג צורות אחרות. סריג בטכניקת האוריגמי היה התחלה של רעיון מבחינתה, ורציתי להראות את הניסוי, להראות את הדרך שמתחילה בלא לדעת מה שאתה עושה, והמשכה קשור בלמידה דרך ניסוי ותעייה".

הבגד הנלבש כשריון

שם התערוכה באנגלית, "Fashioning the Object" קשור בדו-משמעות שאותה מדגישה ריאן: "רציתי לציין משהו מופשט: האובייקט הוא הבגד שהופך לאופנתי, אבל האובייקט יכול להיות גם העצם שאתה מעצב באמצעות בגד, צורה או קונטקסט. לכל המעצבים שמציגים בתערוכה יש נראטיב מלא ברפרנסים. כשאתה שם שמלה של בודיקה, זה מעלה מיד שאלות גדולות יותר והפרטי נהיה קונספטואלי. ושלושתם גם קשורים כאמור ליומיומי: בלס בוחרים אובייקטים יומיומיים, תיק, מברשות או כלי מטבח, וממציאים אותם מחדש. הם משתמשים בחפצים ומשנים את יעודם. הם למשל הופכים סכו"ם לתכשיטים ומברשות שיער לאביזרי אופנה. זה מאוד פואטי".

הווידיאו של בודיקה מעלה שאלות על מה זה אומר להיות סקסי, מה זה אומר להיות גבר או אשה, ואילו העבודות של בקלונד מסתכלות על מסורת, על בגדים שנלבשים כמו שיריון, על צורות מוגזמות שמעוותות את הגוף. הדברים שלה קשורים גם לעולם החיות - איך הבגדים מכסים את הגוף ומחקים צורות חייתיות. כשמסתכלים על זה אולי מבינים את זה מיד, אבל היא לוקחת את זה רחוק יותר. הדברים שלה מאוד עדינים, והתמונות המלוות אותם סוקרות את הפרטים, הצבע או הטקסטורה.

"מה שעניין אותי כאוצרת", היא צוחקת, "היה האפשרות שהזדמנה לי לרחרח בסטודיו של המעצבים, לראות מה הם עושים ולשאול שאלות - כי אתה האוצר ומותר לך. אני רוצה שגם הצופים ישאלו אותן שאלות ויהיו סקרנים, שיתערער הפחד שהם חשים לפעמים כשהם נכנסים למוזאון ועומדים מול משהו ואינם בטוחים מה בדיוק צריך לשאול. כשנותנים לאנשים כמה רמזים, הם כבר יכולים לפרש את העבודה מהפרספקטיבה שלהם, מתוך העולם שלהם: איך לובשים את זה? למה הדברים הם כאלה? ממה הם עשויים? למה בעצם לובשים חליפה? וכו'.

"התערוכה גם מעוררת שאלות על איך חפצים מכתיבים התנהגות: בין אם אלה הסוודרים המגושמים והגדולים של בלס, או הקולקציות של בודיקה שמונעות מתוך הקשרים פוליטיים וחברתיים, או בקלונד שהסריגים שלה מערבבים ישן וחדש ומכריחים אותנו לדמיין מחדש את הגוף בעזרת מבנים ישנים כמו אלה שאנחנו רואים לעתים בסרטים תקופתיים. כל אלה אלה הן גישות אישיות. אלה שלושה מעצבים אינטנסיביים שחיים ונושמים את הדברים, שהעבודה היא כל עולמם והעולם הוא חומר העבודה שלהם. התערוכה מזמינה את הצופים להיות חלק מהעולם הזה".

תפור לפי מידותינו

המותג בלס הוקם על ידי המעצבת האוסטרית דזירה הייס והמעצבת הגרמנייה אינֶס קאג ב 1997. הן מתגוררות במקומות שונים - הייס בפריז וקאג בברלין - ולשתיהן סדנאות נפרדות שמהן הן משתפות פעולה בעיצוב בגדים, מוצרי יופי, נעליים, אקססוריז ורהיטים. כמותג עצמאי שחותר כנגד הכללים הנוקשים של עולם האופנה המסחרי, הן כבר הציגו במוזיאונים כמו מרכז פומפידו בפריז, הביאנלה בברלין ומקומות אחרים.

בלס, מס' 43, מתוך "Know Howowow", סתיו-חורף 2011-12

הרעיון ביסוד בלס הוא חשיבה קונספטואלית על אופנה ועל התפר שבינה ובין אמנות ושדות עיצוב אחרים. המותג מציע תפישת עולם ייחודית שקשורה לחפצים מצויים, מיחזור ומלאכות יד מסורתיות, ומנסה לאתגר את הקהל שלו בפריטים המשמשים אותו בחיי היומיום.

צמד המעצבות פרצו לתודעה כשמרטין מרג'יאלה הציג דוגמניות בקולקצית חורף 98/97 כשהן עוטות פאות פרווה של בלס. הן הוכתרו כאחד המותגים החדשניים בעולם האופנה והחלו ליצור עבודות שחקרו את גבולות הסגנון ונעו מאופנה ליופי, לעיצוב פנים ולאמנות. הן עיצבו נעלי ספורט בהזמנה אישית, טי-שירטים חד פעמיים, טפטים ואקססוריז מכבלים.

בראיון מקוון סיפרו השתיים על המותג ועל הערכים המנחים אותו: "בלס הוא דיאלוג ופועל יוצא של החברות בינינו וסולידריות האינטרסים שלנו, שמוצרים הם רק אחד מהתוצאות שלו. השם שבחרנו למותג מיצג תפישת חיים רחבה של לייף סטייל, וממילא לא הצלחנו לחשוב על שם מקצועי אחר שיגדיר אותנו".

גם דרך העבודה של הייס וקאג חורגת מהמקובל. "אנחנו עובדות על דברים שיקרים לנו. נקודת המוצא יכולה להיות משהו פרגמטי, כמו בעיה יומיומית שמתעוררת אצל אחת מאתנו, וביחד או לחוד אנחנו מגיעות לפתרון ראשוני, מדברות עליו מחדש, בוחנות את אופן הייצור ואת האספקטים הכלכליים שלו, ומבררות עד כמה אנחנו אוהבות אותו ומאמינות בו. ככה נולד מוצר חדש.

מצד שני, זה יכול להתחיל גם ממשאלה, מרעיון שמגיע אלינו מהעולם ¬ מקליינט פרטי, מפיץ או בעל חנות, ואנחנו מתחילות לעבוד עליו. זה גם יכול להיות רעיון לתערוכה או לשיתוף פעולה עם מותגים אחרים שמתניע אותנו לפעול".

בלס ידוע כמותג שמחפש דרכי הפצה ייחודיות למוצרים שלו. "אנחנו מחפשות כרגע דרך פוסט-וירטואלית שתאפשר לאנשים לפגוש במותג באופן פרטי ובנינוחות. אנחנו גם ממשיכות להציג פריטים בסיטואציות מסחריות ופרטיות ובעירוב ביניהם ¬ מקום שמאפשר להראות את המוצרים שלנו בסביבה אמיתית שתיתן להם בית. לכן אנחנו קוראות לחנות שלנו בברלין 'Blesshome' והבחורה שמנהלת את החנות גרה שם, בין החפצים שלנו. מבקרים שאנחנו מכירות מקרוב מוזמנים גם הם להתארח בדירה".

על ההימנעות של בלס מהשתתפות במשחק הכוחות הרגיל של עולם האופנה, אומרות המעצבות: "אנחנו לא מודעות כל כך למה שקורה בעולם האופנה, וזה גם לא כל כך מעניין אותנו. אנחנו מנסות למצוא את הדרך שלנו, ובעינינו זה הסוד והמוטו ¬ העובדה שאנחנו מנסות למצוא את הדרך. המוצר האולטימטיבי מבחינתנו יהיה ליצור את הבלס, מוצר שאנשים ירפררו אליו כבלס, כמו שאנשים מבקשים קלינקס בחנות".

"עם בלס", הן מסכמות, "הגשמנו את החלום שלנו ליצור מקצוע התפור לפי מידותינו. משהו שהוא מעבר לקטגוריות המקובלות ושעליו אנחנו יכולות להגיד בכנות שהוא דבר שאנחנו אוהבות לעשות, שמשדרג את חיי היומיום שלנו. במובן הזה, 'אופנה' אינה מגדירה את הבגדים שאנחנו עושות. אין להם דבר עם טרנדים. אלה בגדים שאנחנו אוהבות ללבוש או כאלה שיכולים להפתיע אותנו בחיים היומיום שלנו".


תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ