שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אלכסנדרה ג'ייקובס, ניו יורק טיימס
אלכסנדרה ג'ייקובס, ניו יורק טיימס

"אני לא חזקה במלים", אומרת גרייס קודינגטון. המנהלת הקריאטיבית זה שנים רבות של "ווג" יושבת במשרדה בקומה ה–12 של בניין קונדה נאסט ומנקרת בסלט שלה. היא מדברת על חרדתה מפני מסע יחסי הציבור המתוכנן לספר הזיכרונות החדש שלה, "גרייס". על פי השמועות, הוצאת רנדום האוס שילמה 1.2 מיליון דולר תמורת הספר, ומובן שהמו"ל מעוניין להגן על ההשקעה.

"הם העבירו אותי קורס בתקשורת", אומרת קודינגטון, "ונכשלתי כישלון חרוץ. הם אמרו לי, 'אוי, את לא יכולה להגיד את זה, זה לא פוליטיקלי קורקט לומר את זה, ואל תקללי'. אבל אני מקללת כמו חייל". היא שולפת חתיכת תרד בהבעה מתנצלת מבין שיניה, בזמן שהעוזרת האישית שלה מצחקקת משולחנה, הניצב מול שולחנה של קודינגטון ‏(אצל אנה וינטור, עורכת "ווג", האסיסטנטים יושבים מחוץ למשרד‏).

קודינגטון ברחובות ניו יורק. לברוח מהתחכום האורבניצילום: ניו יורק טיימס

הכנות וניבולי הפה של קודינגטון, וההבדלים בינה לבין הבוסית שלה, הם ששבו את הקהל לפני שלוש שנים, כשנהפכה לכוכבת הלא צפויה של הסרט התיעודי על "ווג", "גיליון ספטמבר", בבימוי אר־ג'יי קאטלר. בסרט רואים אותה מדברת בזכותם של בגדים משונים, כמו סוודר עם אפליקציה של ידיים, מתנגדת לעיבוד בפוטושופ שנועד למחוק את בטנו הבולטת לתוך התצלום של הצלם, ומעזה להתווכח עם וינטור כפי שמעטים יעזו. היא הצטיירה בסרט כנושאת דגל היושרה האסתטית בתחום שנעשה הפכפך יותר ויותר, וכמתנגדת נחרצת לתרבות הסלבס.

נשארה עם החתול

"החיים אירוניים", אומרת קודינגטון. בספרה היא כותבת שחשה קרבה פתאומית ומבלבלת לביטלס ולפאריס הילטון אחרי ש"גיליון ספטמבר" יצא, כשהסתובבה בדאונטאון מנהטן עם ניקולא גסקייר, המעצב שעזב לאחרונה את בלנסיאגה וחבר קרוב, ועשתה פוזות למצלמות של טלפונים ניידים.

לאחרונה, היא מספרת, גסקייר הזמין אותה לתפוס מחסה במלון "קרלייל" בעקבות הוריקן "סנדי" שגרם להפסקת חשמל בדירתה בדאונטאון מנהטן, שם היא מתגוררת עם בן זוגה, מעצב השיער דידייה מאליז' ‏(ששהה באותו זמן באירופה‏) ושני החתולים שלהם, בארט ופאמפקין. "כל הסצינה היתה שם: כל מי שבתעשיית האופנה, כל הוואנביז. אני יכולה לתת כמה שמות", אומרת קודינגטון, אבל נמנעת מלפרט ‏(אולי הקורס בתקשורת בכל זאת עזר‏). בכל מקרה, היא מוסיפה בזעזוע, היא לעולם לא היתה משאירה את החתולים לבד בלילה. "ישבתי אתו קצת, התקלחתי בחדר שלו, אכלנו צהריים, ודקה אחר כך אני קוראת ב'פוסט' שאני עוברת לגור בקרלייל. אז תשמעו, אני לא עד כדי כך עשירה".

לעתים קודינגטון מפנטזת על בריחה מכל התחכום האורבני הזה. "הלוואי שיכולתי לנחות בדבון או בקורנוול באנגליה, אני חושבת שזה יהיה נפלא. אבל בכפר, לא באמצע שדה או משהו, לא הייתי יכולה לחיות ככה".

עולם האופנה, שהיה לדבריה פעם כפר קטן וחמים, נהפך בשנים האחרונות למטרופוליס ענקית. כיום עיתונאים, צלמים וצופים רודפים אחריה בתצוגות אופנה, ודורשים חוות דעת מיידית על העיצובים. היא יושבת בשורה הראשונה ומאיירת בחריצות סקיצות של הבגדים, היחידה שדבקה עדיין בטכנולוגיות ותיקות בעולם של טוויטר ואינסטגרם. "הם חושבים שאני רכוש הציבור", אומרת קודינגטון, "בעיני זה דוחה".

קודינגטון עם אנה וינטורצילום: אי-פי

אנה וינטור, בשיחת טלפון כמה ימים לאחר מכן, לא התרגשה מההשלכות של הספר: "כולנו בתעשייה יודעים איזו כוכבת היא", אומרת וינטור על קודינגטון, "ועכשיו היא דמות ציבורית שמוכרת באמריקה ובכל העולם. לדעתי, זה נפלא שהיא זוכה להכרה והערכה כאלה, אבל היא מעולם לא חיפשה את זה".

האמביוולנטיות שחשה קודינגטון ביחס לפרסום מובנת: העבודה שלה, מעצם הגדרתה, היא מאחורי הקלעים. היא אחראית על הרעיונות, הסטיילינג והניהול של הפקות פרי מצלמתם של הצלמים הטובים ביותר בתחום, ובהם ארתור אלגורט, סטיוון מייזל, מריו טסטינו ואני לייבוביץ ‏(קודינגטון מכבדת מאוד את הצלמים שעמם היא עובדת; כשהוציאה ב–2002 אסופה רטרוספקטיווית של עבודותיה במהדורה מוגבלת - שנמכרת כיום באמזון בלא פחות מ–4,500 דולר - היא ערכה אותה לפי הצלם ולא כרונולוגית או לפי נושא‏). אבל זאת לא הפעם הראשונה שהיא נמצאת באור הזרקורים.

פמלה רוזלינג גרייס קודינגטון נולדה לפני 71 שנים באנגלסי, אי ליד החוף הצפוני של ויילס. להוריה היה מלון מט לנפול, והיא ואחותה גדלו בתקופת מלחמת העולם השנייה, שטו ותפרו את בגדיהן בעצמן. נדמה שהקור, הערפל והמלנכוליה של ילדותה נוכחים ברבות מהפקות האופנה שיצרה. ועם זאת, יש בהן לעתים קרובות גם משהו שובב וגחמני: סטלה טננט צוללת לתוך בריכה בבגדי טוויד ומגפי ולינגטון ‏(בהפקה שצילם אלגורט); נטליה וודיאנובה כאליס בארץ הפלאות ‏(בצילומיה של ליבוביץ מ–2003‏), וראקל צימרמן נבלעת בתוך צעיף עצום ממדים ‏(קרייג מקדין, 2007‏). "יש משהו חיובי מאוד בעבודות שלה", אומרת וינטור, "היא מעולם לא אהבה ליצור אווירה של חרדה בתצלומים שלה. בעיני יש בהם קלילות, תחושה של תקווה".

אמה של גרייס ציירה, ארגה שטיחי קיר ואספה חפצים. אביה מת כשהיתה בת 11 ‏(היא לא הורשתה להשתתף בהלווייתו‏). היא למדה בבית ספר מחמיר במנזר, אבל הנזירות מדי פעם החליקו על סקטים, למרות בגדי הנזירות המסורבלים.

היא כותבת בספרה שברחה מאנגלסי, שם "יכולת למצוא עבודה רק במפעל לשעונים או במזללה". כדי להימלט מהאי היא נרשמה לבית הספר לדוגמנות צ'רי מרשל בלונדון, בעקבות התצלומים שראתה בגליונות של "ווג" שהגיעו מדי פעם לסניף הדואר המקומי הקטן ושבו את לבה.

קודינגטון החיוורת ואדמונית השיער פרחה בשנות ה–60 העליזות. היא סחבה את האיפור והאקססוריז שלה עמה במזוודה, ומדי פעם התבקשה לדגמן בעירום על ידי צלמים חובבי סקס. "עולם הדוגמנות השתנה מאוד", היא אומרת, "הקצב שלו. אני משערת שהוא נעשה הרבה יותר מקצועני, אבל אין בו יותר נשמה, והוא יוצר המון בחורות שאין בהן משהו מיוחד. באותה תקופה, הבחורות היו יכולות להתפתח והיתה להן אישיות. אני חושבת שהיה אז יותר כיף".

היא זכתה לכינוי "קוד", דג בקלה, והיתה חלק מכל נקודות הציון של התקופה: התחרמנה עם מיק ג'אגר ‏(אבל זרקה אותו בשביל מי שהיה בן זוגה אז, אלברט קוסקי, סוכן צלמים‏); לבשה את אופנת המוד הכי עדכנית למועדונים בפאריס; וקיצצה את שיערה בסגנון "חמש הנקודות" של וידאל ששון - צעד שהזניק את הקריירה שלה והקדים את לינדה אוונגליסטה ב–20 שנה.

קודינגטון עם קארל לגרפלדצילום: אי-פי

"היא לא היתה דוגמנית גדולה, אבל תמיד היה לה הטעם הייחודי שלה", אומר הצלם דייוויד ביילי, שעבד עמה משני צדי המצלמה וזוכר בחיבה טיול פרוע לקורסיקה בחברת קודינגטון ומנולו בלניק.

אבל היא גם חוותה טראומות, הקשה מביניהן כאשר נפצעה בתאונת דרכים והעפעף השמאלי שלה נקטע. "למזלי הצליחו למצוא את הריסים שלי", היא כותבת ביובש, ומספרת שנאלצה לעבור חמישה ניתוחים פלסטיים ‏(אבל רוחה לא נשברה, והיא המציאה סגנון איפור עיניים מורכב שמאוחר יותר יוחס לטוויגי‏).

עוד מספרת קודינגטון בספרה על ההפלה שעברה בשלב מתקדם בהריון, יום לאחר שמכוניתה הותקפה על ידי אוהדי כדורגל בצ'לסי, וכיצד גילתה שקוסקי, שהיה אז ארוסה, מנהל רומן עם אחותה של קתרין דנב, פרנסואז דורליאק, שמתה בתאונת דרכים זמן קצר לאחר מכן. אחותה, רוזמרי, מתה גם היא בגיל צעיר יחסית לאחר תקופה ארוכה של שימוש בסמים. אבל קודינגטון היא לא אדם המתבוסס בדיכאון.

"הרבה אנשים אמרו לי, 'ספגת מכה ושמת את זה מאחורייך מהר", היא אומרת, "ואני אומרת להם שאני לא מתכוונת לשקוע בזה, לרחם על עצמי. זה משעמם!". היא היתה נשואה זמן קצר למסעדן מייקל צ'ואו ‏(בירח הדבש שלהם, אולי כסימן מבשר רע לבאות, היא נדבקה באבעבועות רוח‏), ויותר מאוחר לצלם וילי כריסטי ‏(היא גם עזרה לגדל את אחד מאחייניה, טריסטן‏).

כיום, היא כותבת, היא הגיעה ל"איזון עדין" עם מאליז'. השניים הוציאו יחד את הספר "The Catwalk Cats", אסופת איורים של חתוליהם. במשרדה תלויות תמונות ממוסגרות של חתולים, ניצבים מחזיקי ספרים המעוצבים כחתולים, ומאירה מנורה משנות ה–50 עם בסיס אדום בצורת חתול. "יש פה המון ג'אנק", היא אומרת, "פשוט בלגן איום ונורא, בגלל שאני עושה אלף דברים בבת אחת".

אחרי שעברה את גיל הדוגמנות התחילה קודינגטון לעבוד כסטייליסטית ב"ווג" הבריטי, שהיה אז מגזין הרבה יותר חובבני ולא פורמלי מאחיו האמריקאי. "כל דבר היה 'בלתי אפשרי' או 'לא נראה לי'", כותבת קודינגטון בספר, "והפתרון לרוב הבעיות היה, 'מממ, אולי נכין כוס תה טובה".

אבל שם פיתחה קודינגטון את שיטות העבודה האקלקטיות שנהפכו לסימן ההכר שלה: שיטוט בשוקי הפשפשים בקינגס רואד, התאהבות סדרתית במעצבים כמו איב סן לורן, קנזו ואזדין אליה, תשומת לב לפרטים ועקשנות שקטה. "היא אחד האנשים הכי עקשנים שפגשתי, אבל היא עושה את זה בסגנון הוולשי השקט שלה", אומר ביילי. תיק העבודות שלה, שהלך וגדל, כלל את נורמן פרקינסון, הלמוט ניוטון וברוס ובר.

עטיפת הספר

"היא היתה הליידי הגדולה של 'ווג' הבריטי", אומרת וינטור, שבאותה תקופה טיפסה בסולם הדרגות במגזין הבריטי "הארפרס אנד קווין", "אני הייתי עוזרת בתפקיד מאוד זוטר". ההיררכיה הזאת, כידוע, השתנה במהרה.

כאשר וינטור הגיעה ל"ווג" הבריטי כעורכת, קודינגטון לא חשה בנוח עם השינוי ועברה לקלווין קליין, מעצב שהאתוס המינימליסטי שלו נדמה מנוגד לחלוטין להעדפותיה ‏(ההפקה הזכורה ביותר שלה לקלווין קליין היא ככל הנראה הקמפיין לבושם "איטרניטי", שצילם ריצ'רד אוודון‏). "הרגשתי קצת מוגבלת", היא אומרת.

וכך, אחרי שווינטור טיפסה לראש הפירמידה ומונתה לעורכת "ווג" האמריקאי, קודינגטון היתה בשלה למצוא את מקומה בחצר המלוכה שכללה, בין היתר, את אנדרה לאון טאלי ‏("הוא קרוב אליה יותר מכל בעל", כותבת קודינגטון על היחסים בינו לבין וינטור‏), ואת היימיש בואלס.

קודינגטון אמנם טוענת בספרה ש"חשוב לי שכולם יאהבו אותי, מהדוור ועד לבעל המכבסה", אבל היא גם מרכלת בחדווה, מתארת את העלבון של מדונה כשהתבקשה ללבוש כובע שנראה כמו "עוגת קצפת", ואומרת על המעצבים ויקטור ורולף שהם "חסודים".

על ליבוביץ היא אומרת, "לא בדיוק טיפוס שמח וקליל גם בימים הטובים שלה". על השמלות שלבשו נשות העיתון בגאלה של המטרופוליטן: "במבט מאחור, המקום נראה כמו כינוס של זונות". ועל וינטור: "היא פתיינית מאוד עם גברים, אפילו אם הם הומואים ב–100 אחוז".

דוחפות לשיאים

במשך השנים, כפי שקאטלר הראה בסרטו, וינטור וקודינגטון פיתחו מעין דינמיקת ין־יאנג מתוחה אבל פרודוקטיווית, אפילו בסגנון הלבוש שלהן. קודינגטון נוטה כיום ללבוש שחור אנונימי, צבע שווינטור מתעבת ‏(ידוע שהאסיסטנטיות שלה מזהירות אורחים לא ללבוש שחור לאירועים החברתיים שהיא מארגנת‏). אבל "שחור הוא צבע מאוד סלחני", אומרת קודינגטון, שהיתה עטופה בשחור בראיון עמה. "אני גדולה מאוד" - גרינספן פולטת יללת מחאה קטנה - "והמשקל רק מטפס עוד ועוד. אני בטוחה שזה סטרס". וינטור, שנותרה רזה כתמיד, אוהבת פרוות ותכשיטים גדולים; קודינגטון סולדת מהם. אחת מהאסיסטנטיות לשעבר הרבות של וינטור כתבה את רב המכר "השטן לובשת פראדה"; אחת מהאסיסטנטיות של קודינגטון, ג'ולי קוואנה, כתבה שיר הלל משתפך לכבוד יום הולדתה ה–70 באתר More Intelligent Life. וינטור תמיד מעטרת את המגזין שלה במפורסמים. "היא מתאהבת כל פעם במישהו אחר - בן ‏(סטילר‏), פאף דדי, רוג'ר פדרר", כותבת קודינגטון, שנוטה לבוז לשחקנים הוליוודיים ולפמליות שלהם ‏(ולמרות זאת עונה בקלילות על השאלה מי תגלם אותה בסרט על חייה: "כולם אומרים קרן אלסון, וג'וליאן מור בגרסה המבוגרת שלי - הייתי מתה!"‏)

קאטלר דימה בעבר את הצוות הנוכחי ב"ווג" לקבוצת בייסבול גדושה כוכבים, ובשיחה טלפונית עמו הוא מחדד את המטאפורה. "אני לא רואה בהן יריבות בכלל, אבל כשאני חושב על היחסים בין אנה לגרייס אני נזכר במה שמקנרו אמר על בורג: שאם בורג לא היה פורש מוקדם, הוא היה שחקן טניס הרבה יותר טוב ואדם טוב יותר", אומר קאטלר, "אני מאמין ששתי הנשים האלה דוחפות זו את זו לשיאים חדשים". ולמי הוא משווה את קודינגטון? "למקנרו", אומר קאטלר.

קודינגטון לא רואה בעצמה גאונה, אלא במעצבים שליצירותיהם היא הקדישה את רוב חייה. היא אומרת שהמעצבים האהובים עליה הם מארק ג'ייקובס ומיוצ'ה פראדה, ומתאבלת על רבים אחרים שאינם ממשיכים לעצב בימים אלה: "ג'ון גליאנו, שהערצתי - הלך; הלמוט לאנג, כישרון ענק - הלך", היא אומרת, "אני מקווה שניקולא לא יוותר ויעזוב. הוא טוב מדי, חזק מדי, מבריק מדי, סוער מדי".

ומה בנוגע למעצבים החדשים והמבטיחים? "אני חושבת שהם זקוקים לזמן, ואני חושבת שיותר מדי מעצבים צעירים חושבים שהם באמת יכולים לסיים את הלימודים ולהצליח מיד, וזאת טעות", אומרת קודינגטון, "למשל, עברו שנים ארוכות עד שניקולא הגיע לאיפה שהוא היום. את מארק פיטרו 10 פעמים לפני שהצליח".

לא יזיק למעצבים צעירים, או לכל אחד אחר, "שכמה דברים לא יצליחו להם בחיים", אומרת קודינגטון, "לא נעים לי לומר, אבל לומדים מזה המון".

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ