בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המגירות הסודיות של בלנסיאגה

הארכיון של מוזיאון האופנה של פאריס מכיל פריטים מבית המלוכה, דרך נפוליאון ועד ברז'יט בארדו ואחרים. מנהלו אוליביה סייאר שלף ממנו את האוסף הפרטי של המעצב כריסטובל בלנסיאגה לתערוכת אופנה מסוג אחר. מהשבוע הבא במוזיאון תל אביב

3תגובות

את החורף הזה צפויים אוליביה סייאר וצוות העובדים של מוזיאון האופנה והתלבושות של פאריס (גליירה) לבלות בתוך מבנה ארעי מפלסטיק שהוקם בחצר המוזיאון, ברובע ה‑16 בעיר. הסיבה לכך היא שיפוץ מקיף במבנה המוזיאון, שעתיד להסתיים בסתיו הבא. אבל במה שנוגע לשגרת העבודה, סייאר, מנהל המוסד זה שנתיים, ממשיך כרגיל. בין השאר הוא מפתח תערוכה שתסקור את תולדות התפירה העילית בפאריס מהמאה ה‑19 ועד לימינו (ותעלה בבניין העירייה במארס הקרוב) ועוד אחת מקיפה שתוקדש לעבודתו של המעצב הצרפתי ממוצא תוניסאי אזאדין אלאייה ותחנוך את משכנו המשופץ של המוזיאון בספטמבר 2013. "כל הזמן והמרץ שלי מוקדשים לאלאייה בימים אלו", הוא אומר בשיחת טלפון ממשרדו המאולתר בפאריס ומוסיף מיד, "דווקא די נוח ונחמד לעבוד בתוך הקובייה הזאת... למען האמת, ברגעים אלו ממש, בעודי מדבר בטלפון, אני משקיף על מגדל האייפל שמתנשא באופק".

המשפט הזה עשוי להטעות. סייאר הוא הכל חוץ מאוצר שמרגיש נוח לחשוב בתוך הקופסה ולהסתפק במראה צפוי. בשנים האחרונות הוא מסתמן כאחד האוצרים המקוריים והרעננים שפועלים בזירת האופנה הבינלאומית, כזה שאינו חושש לנקוט גישות חדשות וניסיוניות בתערוכותיו. אחת מאלו, שאצר השנה בפאריס ואשר נהנתה הן מהיענות הקהל והן משבחי המבקרים, היא "כריסטובל בלנסיאגה: אוסף אופנה פרטי" שתיפתח באגף החדש של מוזיאון תל אביב ביום חמישי הבא, בתיווכו של המכון הצרפתי שליד שגרירות צרפת.

תערוכת אופנה בכלל, וכזו הנושאת כותרת מסקרנת, היא לא עניין שכיח במוזיאונים לאמנות בארץ. אבל מי שמצפה לניצוצות ולפעלולים חזותיים או מנגד לסודות מרעישים המתבקשים מהמלה "פרטי" יתבדה בהכרח. "כריסטובל בלנסיאגה: אוסף אופנה פרטי" היא תערוכה חריגה בזירת תערוכות האופנה, שנעשתה גועשת ורוויה במיוחד בעשור החולף. היא לא ראוותנית ואינה נשענת על הקסם והרהב המיידיים של התפירה העילית. במקום זאת היא מציעה את חשאיות הארכיב ודורשת מהצופה יכולת התבוננות, קשב, ונכונות לפענח בעצמו את הצפנים וההקשרים הטמונים באוסף החפצים האישי של אחד המעצבים הגדולים שפעלו בספרד ובצרפת במאה שעברה.

צילום דניאל בר און; עריכה גיא אייזנר

האוסף הזה, שנתרם למוזיאון על ידי משפחתו של המעצב ב‑1979, כולל תלבושות ובגדים היסטוריים, מפוארים ופשוטים, אתניים, עממיים ודתיים, רובם מהמאה ה‑19, חלקם מהמאה ה‑18. אלה סיפקו לבלנסיאגה השראה לעיצוביו ומעולם קודם לכן לא הוצגו יחד. עתה, בתערוכה, הם נחים בארונות תצוגה תעשייתיים לצד עיצוביו של בלנסיאגה מהשנים 1937‑1968. מתחת לארונות התצוגה יש מגירות, שפתיחתן חושפת לעין חפצים כמו פיסת תחרה, חגורה, ספר או תלבושת עממית ספרדית. המכלול כולו הוא עירוב של אופנה עילית פאריסאית ושל חייטות ספרדית מסורתית, בתוספת פריטים יוצאי דופן כמו למשל עיטורי ראש לחמורים.

סייאר התוודע לאוסף עם מינויו לפני שנתיים. הוא גילה אותו אז בארכיון המוזיאון, קודש קודשים הפתוח לפני מעצבים ואנשי מקצוע בלבד ומכיל 23 אלף פריטי לבוש ו‑32 אלף אביזרים, חלקם של בכירי המעצבים הצרפתים כדוגמת כריסטיאן דיור, ז'ן לאנוון ואיב סן לורן (וכולם מאופסנים בחדרים שנשמרים סביב השנה בטמפרטורה של 18 מעלות). כבר אז נבט בו הרעיון לארגן סביב האוסף תערוכה. באופן הזה הוא רצה לחשוף לקהל הרחב חלק מתודעתו של היוצר, הוא אומר, ו"לאפשר לציבור הרחב גישה מסוימת לארכיונים שלנו במוזיאון, שבימים כתיקונם חסומים בפניו".

אי-פי

אך לא זו הסיבה היחידה לצורת ההצגה הכמו ארכיונית של "כריסטובל בלנסיאגה: אוסף אופנה פרטי". גם לא העובדה שבלנסיאגה עצמו היה איש חשאי שהקפיד לשמור על חייו הפרטיים לעצמו ומיעט מאוד להתראיין: "בלנסיאגה השתייך לסוג המעצבים שגם מדלן ויונה בתקופתו או ריי קוואקובו מקום דה גרסון כיום משתייכים אליו, אלה שאינם מרבים לדבר על עצמם. הם מעדיפים לשקוע בעבודתם, וזו יכולה לגלות עליהם יותר מאשר הם עצמם", מגדיר סייאר.

הסיבה העיקרית היא שצורת ההצגה באופנה היא עניין מהותי במיוחד בעיני סייאר, שצמח על רקע השינויים שחלו בתחום הזה. שלושה עשורים חלפו מאז היה איב סן לורן למעצב הראשון שמוזיאון לאמנות הקדיש תערוכה מקיפה לעבודותיו בעודו בחיים ­ זה היה במטרופוליטן בשנת 1983. עשור וחצי אחר כך הקדיש מכון התלבושות של המוזיאון המכובד תערוכה מקיפה לעבודותיו של ג'אני ורסאצ'ה, עם הזוהר המוחצן והמיניות המתריסה שלהן. זו היתה מחווה לזכרו של המעצב האיטלקי, שנרצח חצי שנה קודם לכן, והיא חוללה סערה.

אלא שמה שקרה מאז להצגה של אופנה בחללים מוזיאליים רחוק מלהיות מכובד: ברגעיהן הטובים יחסית, תערוכות אופנה הן כלי למשיכת הקהל הרחב אל בין כותלי המוזיאון. ברגעים הטובים פחות הן כלי שיווקי בידי ראשי תאגידי מותרות, שזיהו את התיאבון של הציבור הרחב ליצירה נגישה, כזו שהאליטיזם המעמדי המובנה בה מרתיע פחות מזה האינטלקטואלי של האמנות הפלסטית. הגדילו לעשות מנהלי שאנל, שב‑2008 הזמינו את האדריכלית זאהה חדיד לתכנן מוזיאון נודד בצורת נאוטילוס שיוקדש כולו לתיק היד האיקוני של בית האופנה. אך הם לא היו היחידים.

אוליביה אמסלם

במובנים מסוימים, פעילותו של סייאר היא איפוא ניסיון לצקת משמעות חדשה במוסד השחוק מעט הזה שנקרא תערוכות אופנה. הפעילות הזאת  -­ שבכוחה הן להאיר מחדש את היבטיה הפיוטיים של היצירה האופנתית והן לעורר לחיים את ארכיון המוזיאון - ­ כוללת גם מיצבים חיים הממוקמים איפשהו באמצע על הציר שבין תערוכת אופנה ארעית לתצוגת אופנה אטית ומהורהרת. "כיום תצוגות אופנה נמשכות בממוצע בין שבע ל‑11 דקות. בשנות ה‑80 הן נמשכו 40 דקות ובשנות ה‑50 יותר משעה וחצי", הוא מגלה כי גם עם אופני הייצוג של תצוגות האופנה העילית יש לו יחסים מורכבים. "משמעות הדבר היא שזמן הצפייה הנדרש לתצוגות החיות זהה לזה שמוצג באינטרנט לאחר מכן. שלטון העריצות הזה של הדימוי הורג כל שאיפה לחושניות". 

את המיצג הראשון שלו ­ שהוא מכנה באירוניה "תפירה תחתית" ­ העלה סייאר לפני כשבע שנים יחד עם ידידתו ויולטה סאנצ'ז, דוגמנית עבר שהיתה מוזה של איב סן לורן ותיירי מוגלר. יחד הם הציגו בגדים קרועים ומפורקים, מלווים בטקסט מצחיק שכתב סייאר, ולדבריו הצופים לא יכלו להפסיק לצחוק. "זה לא קורה הרבה באופנה", הוא אומר.

מאז הוא מקפיד להעלות מיצגים בשבועות האופנה של התפירה העילית בפאריס, המושכים אליהם את אנשי התעשייה מהעולם כולו. "רצינו ליצור רגעים משונים ומבדרים ­ ולעתים גם נוגים או מעוררי הרהור ­ לאנשי האופנה. רגעים שבכוחם לעמת אותם עם המציאות הנוכחית בתעשייה הזאת. תחילה זה התרחש מול קהל מצומצם, אבל עם השנים גדל מאוד מספר האנשים שפוקדים את המיצגים וזה משונה משום שבעצם אין לנו דבר להציע להם פרט ליכולת לצחוק, להתרגש או ליהנות. אנחנו לא מוכרים שום דבר ולא מציגים קולקציות חדשות".

באוקטובר העלה סייאר בפאריס את המיצג הכי מצליח שלו עד כה, ­The Impossible, Wardrobe כותרת שביטאה את האיסור שמטילים חוקי השימור על לבישת פריטים עתיקים. במשך ארבעים דקות השחקנית טילדה סווינטון הפיחה חיים בעשרות פריטים ששלפה ממרתפי הארכיון ­ מאלו שהיו בבעלות מארי אנטואנט ונפוליאון ועד פריטים של אלזה סקיאפרלי, ברז'יט בארדו ואחרים ­ נושאת אותם בעדינות במורד מסלול, בידיים מכוסות בכפפות כותנה לבנות.

לשיטתו של סייאר, אין כל בעיה בתצוגה של בגדים שאינם ניתנים ללבישה. "אנחנו תמיד מחפשים, ונדרשים לחפש, דרכים חדשות להציג את האוספים שלנו, והופתענו לגלות שאנשים התרגשו מאוד מהרגע הטהור הזה", הוא אומר ומוסיף כי היה דבר מה דתי כמעט במחזה של סווינטון הנושאת את הפריטים ההיסטוריים בזרועותיה.

באדיבות מוזיאון תל אביב
באדיבות מוזיאון תל אביב

אפשר לחשוב על כמה סיבות מדוע בחר סייאר בשחקנית הבריטית להוביל את המיצג. בעשור האחרון הפכה סווינטון ליקירת תעשיית האופנה העילית. חזותה האנדרוגינית, והמתח שבין עורה השקוף לדמותה החידתית, סייעו להכשירה כמוזה אקסצנטרית ואנינה במיוחד בקרב מעצבים לא מעטים. גם את סייאר עצמו כבש מרא׃ הייחודי, אבל נקודת המבט שלו לגביו היא שונה. "בחרתי בה בגלל שהיא בז'", הוא אומר ומסביר מיד: "העור והשיער שלה, שניהם באותו גוון של בז'. אני רואה בה גם אשה וגם גבר, גם נער מהמאה ה‑18 וגם נערה משנות ה‑20 של המאה שעברה. היא משתייכת לכל מגדר או זהות, ובעיני היא היתה כמו כן תצוגה לבגדים".

לפני שהתבטאותו תתפרש כעלבון מדגיש סייאר מיד כי בערבים שבהם הועלו המיצגים, ייצגה בעיניו סווינטון את מוזיאון גליירה בכבודו ובעצמו. לדבריו, היא עצמה לא התרעמה מהשוואה למוזיאון. "היא פתוחה ומתקדמת מאוד בדרך המחשבה שלה". חוץ מזה, סווינטון לא היתה רק המציגנית. היא אצרה את אוסף התלבושות שהציגה באותו הערב, ולדעתו היתה אחת האוצרות המרתקות שהכיר.

את השורשים לאופי עבודתו של סייאר אפשר לאתר בביוגרפיה שלו. הוא נולד בפונטרלה, עיירה קטנה בקרבת הגבול עם שווייץ. את אוצרות האופנה הראשונים גילה בעליית הגג של בית משפחתו, שהיה מלא בבגדים ישנים. בעבר תיאר זאת כמיצב האופנה הראשון שחווה בחייו וסיפר כיצד נהג פשוט לשכב שם במשך שעות ולהתפלש בין הבגדים. כשמלאו לו 12 החל לבקר בפאריס יחד עם אחיו. האח נהג להפקידו במוזיאונים בבוקר, בדרך כלל בלובר או באורסה, ולאסוף אותו עם סגירתם בשעות הערב. שם התגבשה חיבתו לאופנה ולהיסטוריה.

לאחר שהשלים לימודי ארכיאולוגיה בבזאנסון, ולימודי אמנות עכשווית במונפלייה, המשיך לנדוד לפאריס אך נקרא לשירות צבאי כעבור זמן קצר. כסרבן מצפון הוא השלים את שירותו הצבאי במוזיאון לאמנויות דקורטיביות בפאריס, פגש שם את נאדין גאסק המנוחה, שחקנית לשעבר שעבדה במוזיאון כאוצרת טקסטיל, ובמחיצתה למד הכל על אופנה ואוצרות.

לאחר חמש שנים כאוצר במוזיאון האופנה במרסיי הוא שב לפאריס והצטרף למוזיאון לאמנויות דקורטיביות והעלה כמה תערוכות מצליחות שיוחדו ליוז'י יממוטו, כריסטיאן לקרואה, סוניה ריקל וז'ן פול גוטייה, בין השאר. בשנתיים האחרונות, מאז מונה לתפקידו במוזיאון גליירה, הוא מנהל צוות של 70 עובדים, מפקח על גיוס תרומות, על רכישה של פריטים חדשים לארכיון וכמובן על אצירת תערוכות והעלאת מיצגים.

"בהתחלה זה היה יותר מופשט ועכשיו זה קצת פחות", הוא אומר ומבהיר שהמיצגים שהוא מעלה אינם רק תגובות למערכת האופנה בכללותה, אלא גם ראי ליופי של אופנה. אחד הרעיונות המנחים שלהם, לדבריו, הוא לסייע לנו להשתחרר מהתפישה המסחרית או מהתלות הגדולה שלנו בכסף, אבל לא רק. "זה נועד לשחרר אותנו מכל הקיבעונות הקיימים ולעזור לנו לחשוב בצורה נלהבת ופתוחה יותר על עתיד האופנה".

בימים אלו הוא מפתח מיצג שמטרתו העיקרית תהיה להצחיק את הקהל. זה אמור להתקיים בחודש הבא בפאריס, במסגרת שבוע התצוגות של התפירה העילית. "אני זקוק לצחוק וחושב על משהו שיוכל לעורר צחוק גדול", הוא מוכן לומר. מה שהוא אינו זקוק לו זה תקציבים גדולים. "לעתים", אומר מנהל המוזיאון שאינו נח לרגע, "מספיקים לי מאה יורו לכך".   



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו