המעצב שדחף את הנשים למעלה

הוא עיצב את נעלי ההכתרה של אליזבת מלכת אנגליה, חתם על הנעליים של ג'קי קנדי ומרלן דיטריך, והיה המעצב המועדף על בלנסיאגה, דיור ורבים אחרים. תערוכה חדשה בטורונטו מחזירה את הכבוד לרוז'ה ויווייה

שחר אטואן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שחר אטואן

לנעול לרגלינו חלומות, משמע להתחיל להגשים את החלומות שלנו". המשפט הזה, ציטוט של המעצב רוז'ה ויווייה המקדם את פני המבקרים בתערוכה המוקדשת לו בימים אלה במוזיאון הנעליים על שם באטה שבטורונטו, מכוון לקסום למבקר ולשלוח אותו אל עתיד של הגשמת חלומות, הרחק מהמציאות היומיומית. באותה מידה גם התצוגה שמתחת למשפט ­ שלושה זוגות נעליים בתוך תיבות זכוכית שקופות ­ עשויה להעלות בדעתו של המבקר את האגדה הידועה על נערה יפהפייה וטובת לב שנעל זכוכית קטנה חוללה תפנית חדה בחייה.

אבל מי שיחצה את המבואה ויצעד לאורך תיבות התצוגה בתערוכה -­ הקרויה Roger Vivier: process to perfection­ - ייווכח שמעצב הנעליים הצרפתי המנוח לא מיחזר אגדות. מראשית עבודתו, בשנות ה‑20 של המאה שעברה, ועד למותו בשנת 1998, בהיותו בן 90, הוא התווה פסיעה אחר פסיעה את הנתיב של עיצוב הנעליים, עושה בתוך כך ניסיונות חלוציים, תורם פיתוחים חדשניים.

כמספר הפסיעות שעשה ויווייה (Vivier) כך מספר העיצובים הנהדרים בתערוכה המוקדשת לו. אבל בין שזה זוג סנדלי עור צבועים ומודפסים שעיצב ב‑1934 לבית המלאכה הגרמני Heyl-Libenau, או מגפי ערב מהודרים מאריגי משי ותחרה תכולים משובצים בחרוזי זכוכית ופאייטים, שיצר לבית דיור ב‑1961 -­ הדגמים של המעצב מבטאים מעוף יוצא דופן וחריפות בעיבוד רעיונות אסתטיים למציאות. בו בזמן הם משקפים את יסודות עבודתו: שימוש חדשני במרקם ובצבע, משיכה לאסימטריה, נטייה להוד בארוקי.

ויווייה עם דגמים שעיצב לבית דיור, 1954צילום: רקס

למעשה, מתבונן מבחוץ עשוי להיות מופתע מהיקף עבודתו של המעצב הזה, שבית האופנה שלו עדיין פעיל וממשיך להתרחב, ומהחותם שהותירה. רבים מדגמי העקבים שנמצאים כיום בשימוש פותחו במקורם על ידי ויווייה. מן העקב בצורת פסיק, דרך עקב הטריז ועד הדגם המהפכני עם סוליית הפלטפורמה משעם, שעיצב ב‑1937 בהשראת נעלי השופין הוונציאניות מהמאה ה‑16 ושאומץ בחום על ידי אלזה סקיאפרלי ­- כל אלה נולדו במוחו של המעצב הפורה.

אבל יותר מכל אלה בולט, ללא ספק, כוכב אחר: עקב הסיכה המחודד שיצר ויווייה ב‑1954 ושגובהו, שמונה סנטימטרים, נחשב אז ליוצא דופן. עקב הסיכה הוא כמובן המקור של עקב הסטילטו, אותו עקב שזכה לאינספור פרשנויות חברתיות. קשה אמנם לייחס לוויוויה בצורה חד משמעית את המצאת הסטילטו, אבל עקב הסיכה שלו מילא תפקיד חיוני בניסוח הרעיון. "הוא עצמו מעולם לא השתמש במושג הזה. הוא קרא להם עקבי מחט", אומרת אוצרת התערוכה, אליזבת סמלהאק. "אבל הרעיון של עקבים דקים ומחודדים היה ללא ספק שלו, והוא שהוסיף לדחוף את העקבים גבוה ככל האפשר בעיצוביו".

המגפיים של ורילנד

לא רק העקבים נסקו. גם הקריירה של יוצרם. מרגע שהחל להתנסות בעיצוב נעליים ­ בשנת 1925, בהיותו סטודנט באקול דה בוזאר בפאריס ­ משכה אליה עבודתו של ויווייה את תשומת לבם של אנשי תעשיית האופנה בעיר. תחילה עבד כחזאי מגמות בתחום ההנעלה בשירותו של ספק עורות צרפתי, לאחר מכן עיצב דגמים למפעלים ברחבי אירופה. עשור אחר כך פקדו את הסטודיו הקטן שלו ברובע השמיני בפאריס דמויות בולטות בחיי הלילה של העיר, אחת מהן ג'וזפין בייקר.

סנדל של ויווייה, 1957צילום: מוזיאון מטרופוליטן, ניו יורק

ב‑1940, לאחר שירות קצר בצבא צרפת, הוא עבר לניו יורק והתנסה שם, בין השאר, בצילום אופנה ובעיצוב כובעים. בתום מלחמת העולם השנייה שב לפאריס ולעיצוב נעליים. ב‑1947 פגש לראשונה את כריסטיאן דיור ומ‑1953, במשך עשור, עיצב לבית האופנה שלו נעליים שהעלו את "המראה החדש" של המעצב לשיאים חדשים. בהמשך עיצב דגמים למיטב מעצבי האופנה העילית בפאריס, בהם פייר באלמן, כריסטובל בלנסיאגה, נינה ריצ'י, אנדרה קוראז' וגי לארוש.  

דגם משי סאטן שעיצב ויווייה לבית דיור, 1962צילום: מוזיאון מטרופוליטן, ניו יורק

מבקרי שנות ה‑50 כינו אותו פברז'ה של הנעליים או פרגונאר של עיצוב הנעליים. ולא בכדי. ויווייה לא חסך באמצעים לעיטור הדגמים שעיצב: אבני קריסטל, אלמוגים, נוצות של ציפורים אקזוטיות, פנינים ואבני חן לרוב. בזוג הנעליים שעיצב למלכה אליזבת השנייה, לטקס הכתרתה הרשמי ב‑1953, הוא שיבץ 3,000 אבני נופך זעירות. וכשהסגנון הנשי של שנות ה‑50 פינה את מקומו לשטף הסגנונות שיצרו הטלטלת התרבותיות של שנות ה‑60 הוא הרחיק לכת מזה: עיצוביו הפכו לעתידניים וכללו בין השאר "נעלי זכוכית" מפלסטיק שקוף או מגפיים כסופים מבהיקים (את שניהם יצר לעמנואל אונגרו).

ועם זאת, הדגם שזוהה אתו בעשור ההוא היה דווקא בעל סגנון עיצוב פשוט יחסית ­ זוג נעליים שטוחות עם אבזם מלבני בחזית ותיק יד תואם. כיום הן מכונות "נעלי צליינים", אבל בשנות ה‑60 נקראו "יפהפיית היום" על שם סרטו של לואיס בונואל, שגיבורתו, קתרין דנב, נעלה זוג דומה. ההופעה של דנב בסרט ההוא הריצה אל ויווייה נשים מרחבי העולם, ובהן ג'קי קנדי ומרלן דיטריך. 

גם דיאנה ורילנד, העורכת האגדית של "ווג" בשנות ה‑60, היתה לקוחה. בתערוכה מוצג זוג מגפיים צרים וארוכים מעור חום מבהיק שהיה בבעלותה. הדגם הזה, של מגפיים המטפסים במעלה הירכיים, שב והיכה גלים כשכיכב על מסלולי התצוגות לפני שנים אחדות. ולכן מדהים לחזות כיצד המקור מתעלה באיכות עיצובו על שלל העיבודים העדכניים שנוצרו לו.

והוא לא היחיד שנותר עדכני עד היום. הדגמים בתערוכה מרשימים בעיצובם ובאופן שבו הורכבו, אבל לא פחות מכך מפעימה העובדה שהתצוגה שלהם יכולה להיקרא גם כאינדקס של הסגנונות השונים של הנעליים שנצפו באופנה העילית בעשור האחרון. "מה שמדהים במיוחד הוא שחלק מעיצוביו נחשבים עדיין לנועזים. כאוצרת אני נוטה שלא להימשך לרעיון של יוצר גאון, אלא מתעניינת יותר בתפקיד שממלאות נעליים בהבניה של תפישה מגדרית או חברתית, בנושאים תרבותיים נרחבים יותר. לכן, במובנים מסוימים, התערוכה הזאת היתה אתגר בשבילי", אומרת סמלהאק. "אבל במקרה הזה ההתמקדות בעבודה של מעצב יחיד הצדיקה את עצמה, ולו משום שהמון נשים כיום נועלות נעליים שעוצבו במקור על ידי ויווייה".

את התערוכה שאצרה חילקה סמלהאק לשני חלקים עיקריים, האחד מוקדש להליכי העבודה של המעצב, השני לתוצריהם ­ המוצגים כולם בתוך תיבות זכוכית, שלא ברצף כרונולוגי או על פי נושאים. מכאן גם שמה של התערוכה, אך אין זה אומר שנכללים בה כלי עבודה, חומרי גלם או אבות טיפוס לדגמים. אף על פי שמלאכות יד מורכבות ופיתוחים טכנולוגיים חדישים היו נדבך חשוב בעבודתו של ויווייה, סמלהאק בחרה לייצג את הליכי החשיבה שלו באמצעות קולאז'ים מופשטים שיצר מניירות צבעוניים. לדעתה, אלו משקפים בצורה הטובה ביותר את צורת עבודתו ואת מהלך חייו, ולו משום שהם משלימים את הרצף בסיפור הדינמי שלו.

את הקולאז'ים האלו, ש"הידהדו את עיצוביו הנודעים לאורך השנים", יצר המעצב לקראת סוף חייו, לרגל תערוכה מקיפה שהקדיש מוזיאון האופנה של פאריס לעבודתו. ולדברי סמלהאק, בהזדמנות זו הוא גם עיצב נעליים כאילו היו יצירות אמנות, ללא המגבלה המסחרית ואף ללא הצורך לעצב זוג תואם.

"לדגמים היחידים שעיצב אז היה ערך אסתטי בלבד, לא שימושי, והדגש הושם על המבע האמנותי. אלה היו פסלי נעליים", אומרת האוצרת ומוסיפה כי ברגעים ההם חזר ופרח האמן שהתחנך באקול דה בוזאר. ויווייה, לעומתה, לא עשה הבחנה בין תוצרים אמנותיים למוצרים שימושיים, ובאחד הציטוטים המשולבים בתערוכה הוא מתוודה כי גם בזוגות הנעליים שעיצב במהלך חייו הוא רואה פסלים.

את התערוכה, שתוצג במוזיאון עד אפריל הקרוב, מלווה סמלהאק גם בהרצאות הנקשרות להיבטים שונים בעבודתו של המעצב ובעיצוב נעליים בכלל. באחת מהן, שנערכה לאחרונה והוקדשה לעקבי הסטילטו, התעורר דיון סוער בעקבות הערת אגב על השפעתם המדכאת או המעצימה של העקבים המחודדים. הנושא הזה, מתברר, נוגע במיוחד ללבה של האוצרת (ראו מסגרת), והיא אף הקדישה את העשור האחרון למחקר מעמיק שלו ופירסמה חלק ממחקרה בספר בשם "Heights of Fashion: A History of the Elevated Shoe" (2008).

"יש לי המון קשיים עם התפישה שעקבי סטילטו הם אמצעי להעצמה נשית", היא אומרת עכשיו. "אני חושבת שהעצמה צריכה להיות תקפה לשני המינים במקביל, והעובדה שאנשים חושבים שטיפשי שגברים יאמצו את העקבים הגבוהים מצביעה על כך שאין כאן העצמה אמיתית".

מה שמטריד אותה יותר מכל הוא שעקבי הסטילטו מזוהים עם עוצמה מינית. ולדעתה, עצם הרעיון של כוח בעל אופי מיני הוא שקרי. "ביסודו הוא אומר שאם את מתלבשת בצורה מסוימת את יכולה להשיג יותר, אבל מה בדיוק את משיגה: יותר קצף בקפה שלך בבוקר? את היכולת לעצור מונית מהר יותר? מה המשמעות של הכוח הזה שמדברים עליו? 

"ובכלל, באופן עקרוני, יש לך מעט מאוד כוח ושליטה אם אתה נסמך על כך שמישהו אחר יראה בך אדם מושך או מפתה. לשטר של דולר, למשל, יש כוח קנייה שווה ערך לדולר אחד ולא משנה מי אוחז בו. אבל משיכה מינית דורשת שהאדם השני ימצא ערך בדרך שבה אתה מציג את עצמך לציבור".

ויווייה עצמו דווקא גילה עניין רב במגוון האופנים שנשים מציגות עצמן בפומבי, ובעיצוביו העניק לנשים דרכים חדשות לעשות זאת. לעתים ההיבט המיני היה מובהק ­- ויעידו על כך מחשופי ה-Vהעמוקים ששאל מהשמלות או הלשונות הארוכות שנשקו בחושניות לקרסול. אלא שגם אז העוגן מעולם לא היה הריגוש המסחרר של הכוח. ואם בכמה מהדגמים המהודרים במיוחד שעיצב אפשר בכל זאת לאתר סמכות כלשהי, הרי זו ההרשאה להפליג בחלומות גדולים יותר. כי כפי שאמר בעצמו בהמשך הציטוט הפותח את התערוכה: "... ולהזין את התקווה שהם יולידו בתורם חלומות חדשים".

עכבות ועקבים

במאה ה‑17 גם גברים נעלו נעלי עקב. האם זה יוכל לקרות שוב?

אליזבת סמלהאק שמחה לדבר על נושא התערוכה שהיא אוצרת, אבל להט אמיתי מפיק ממנה נושא העקבים הגבוהים בהקשריו התרבותיים-חברתיים. במשך מאות שנים, היא אומרת, הוקסמו האירופאים מהאופנה של מדינות המזרח הקרוב, אבל רק ב‑1,590 הם החלו להביע עניין בנעליים בעלות עקבים גבוהים, בשל התפתחויות פוליטיות וסוציו-אקונומיות, בייחוד בין אנגליה לפרס. "לפרסים היה הצבא החזק ביותר בעולם והוא צעד על נעליים גבוהות עקבים".

ברחבי אירופה החלו גברים מהמעמד הגבוה לאמץ אז את העקבים הגבוהים הן בהיבט השימושי (לרכיבה על סוסים) והן כסמל מעמד. עד מהרה עשו זאת גם נשותיהם, ובמשך המאה ה‑17 העדיפו גברים, נשים וילדים מהמעמדות הגבוהים עקבים גבוהים. אלא שמאה שנה לאחר מכן החלו הגברים להתרחק מהעקבים הללו, עד שב‑1730 הם נותרו נחלתן הבלעדית של נשים.

החשיבה הנאורה שהתפתחה במאות ה‑17 וה‑18 הציבה את הגברים במעמד חדש, ללא קשר ישיר למוצאם החברתי. "ברגע שגבר היה מלומד, למוצאו כבר היתה חשיבות משנית והוא יכול היה להיות פעיל כאזרח. וכשהגישה הזאת התפתחה נוצרה חלוקה מובהקת ­ הגברים קוטלגו כהגיוניים ומלומדים, ואילו הנשים כרגשניות, נתונות לגחמות, ולא מלומדות כמובן.

הלבוש של כל אחד מהמינים הפך לביטוי של אופני ההתנהגות המגדרית: גברים החלו להתלבש בסגנון קודר יותר. הם ויתרו על איפור ועל הבגדים המעוטרים מדי, וגם על העקבים. אלו הפכו לסממנים נשיים מובהקים, משום שזו צורת לבוש לא הגיונית ­ אלא אם כן אתה רוכב על סוסים". 

אף שכיום העקבים הגבוהים מזוהים באופן בלעדי עם לבוש נשי ועם נחשקות נשית, סמלהאק אינה פוסלת על הסף את האפשרות שגברים ישובו לאמץ אותם. "למלך לואי ה‑14 היו עקבים אדומים שלא נחשבו נשיים. למעשה, הוא נחשב לאחד הגברים החזקים באירופה באותו זמן, והעקבים הגבוהים תרמו לדימוי הזה", היא אומרת ומדגישה כי רק כאשר ישובו גברים  לאמץ את העקבים הגבוהים, אפשר יהיה לראות בהם אמצעי לביטוי כוח ומעמד.

ואת באמת יכולה לראות את זה קורה בעתיד?

"אני חושבת שהמטען הארוטי של נעליים גבוהות עקבים הועצם כל כך עם המצאת הצילום, ושהמאה וחצי שחלפו מאז תרמו כל כך לארוטיזציה של העקבים הגבוהים, שכיום הקשר ביניהם מבוסס מכדי שגברים יוסיפו אותם למלתחה שלהם. אבל גם אם כיום זה נראה לא הגיוני, באמת שאי אפשר לדעת. הכל אפשרי. אופנה היא נזילה והפיכה לחלוטין".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ