המנהיגה הכי צבעונית באירופה

אנגלה מרקל לא משנה תסרוקת כבר שנים, קונה תכשיטים מאותו מעצב, החליפות שלה הן מדים בגזרה אחידה, ורק דבר אחד היא מחליפה בלי הפסק: הצבעים. מה יכולות המתמודדות הפוליטיות בישראל ללמוד מהקנצלרית על השימוש האסטרטגי באופנה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

הקיץ נחשף ברשת קטלוג אופנה ייחודי בכיכובה של קנצלרית גרמניה זה שבע שנים, אנגלה מרקל. זו היתה טבלה צבעונית שתיעדה את המקטורנים שלבשה הקנצלרית בשנים האחרונות ­ 90 מקטורנים, כולם זהים בגזרתם עד לאחרון הפרטים, מקוטלגים על פי גוונים, מירוק ליים ועד לשחור וביניהם מעברי גוונים וטונים מעודנים. המעצבת הגרפית ההולנדית שיצרה את הטבלה עלתה על משהו שאיש לא הבחין בו לפני כן בבהירות כזו: הקנצלרית היא לוח צבעים מהלך. לא בכדי זכתה הטבלה במהירות לכינוי "טבלת הפאנטונים של מרקל", על שמה של החברה האמריקאית ליצור גוונים פאנטון, הידועה בכללים הנוקשים ובשיטות המדויקות שלה להתאמת צבעים.

הטבלה הזאת שבה ועלתה במחשבה לאחרונה, במהלכה של מערכת הבחירות בארץ, המאופיינת בנוכחות חסרת תקדים של נשים בעמדות מפתח. כמו מרקל, גם אלו מפגינות ברובן את מה שמכונה "הופעה ייצוגית מהוגנת", אותו דגם מיושן שהנחילו להן עמיתיהן הגברים. אבל שלא כמותה, למראן קשה להתרשם כי הן מתעניינות במיוחד בדרך שבה הן מציגות עצמן לציבור הרחב. ובהקשר הזה, הטבלה עשויה לספק להן שיעור אופנתי מאלף.


מרקל ואופנה? לכאורה זה נשמע אוקסימורוני. הקנצלרית הרי לא שינתה את חוקי המשחק, וכל ניסיון להגדיר אותה כאופנתית יחטא למציאות. גם במולדתה לא נתפשה מרקל מעולם כמובילת דעת קהל בכל הנוגע להופעה חיצונית. "באופן כללי, אופנה היא לא משהו שמעסיק את העם הגרמני", אומר בשיחת טלפון מהמבורג מרקוס לופט, עורך האופנה במגזין הגדול בגרמניה, "גאלה". "אנחנו לא כמו הצרפתים או האיטלקים, למשל, וזה לא הדבר הכי חשוב בתרבות שלנו. בגלל זה אני לא חושב שאזרחי גרמניה שצופים בה בטלוויזיה מנענעים את הראש בזעזוע וממלמלים לעצמם, 'מה לעזאזל היא לובשת?' במובן הזה היא מייצגת מאוד את גרמניה".

גישתה הפרקטית של מרקל לאופנה משמחת ומנחמת את ציבור בוחריה, אומר לופט. ועל אחת כמה וכמה לאחר קודמה בתפקיד, גרהארד שרדר, שנהג להצטלם לכתבות אופנה מצולמות, לבוש בחליפות מחויטות של מותג היוקרה האיטלקי בריוני. כשמרקל נבחרה, מעיד עורך האופנה, הציבור הגרמני חש הקלה מעצם העובדה שהיא אינה חוגגת את עצמה בצורה כזו. "הדבר העיקרי שמעניין אותה הוא לעשות את העבודה שלה, וכל השאר הוא משני. זו כשלעצמה גישה גרמנית מאוד".

אז למה בכל זאת טבלת הצבעים של הקנצלרית? כי כמו האלומה הססגונית שנראית באטמוספרה כשקרני השמש משתברות בטיפות מים, גם הטבלה הזאת היא תעתוע אופטי. יותר משהיא מצביעה על העדר חוש אופנתי או חוגגת חיבה נטולת עכבות לצבע, היא מבהירה שמרקל מודעת היטב לכוחם של בגדים, או ליכולתם לסייע לה בקידום מטרותיה. ברוב המקרים לפחות.

עצם הבחירה בספקטרום הרחב של צבעים חיים היא לא עניין מובן מאליו. גם אם לאחד ממותגי היוקרה הגרמניים, אסקדה, יש מורשת ברורה של גוונים כאלה, אי אפשר לטעון שהם נמנים עם היסודות המאפיינים את הלבוש הגרמני. זה משהו שמרקל פיתחה כדי להשיג יתרון יחסי בקרב עמיתיה.

"מאחר שהיא מהנשים היחידות בפוליטיקה הגרמנית, ובכלל, ברוב הופעותיה הציבוריות היא מתועדת לצד חבורות של גברים לובשי חליפות כהות. המקטורנים הצבעוניים מעניקים לה בולטות מיידית בסביבה כזאת", אומר לופט, ומציין כי זו אחת ההנאות היחידות שיש לה במלתחתה. לדבריו, מרקל נוהגת לשמור דרך קבע במשרדה ז'קט בצבע שחור ליום שבו, בשל התרחשות טראגית או מצערת, הופעה בחליפה צבעונית לא תתקבל בעין יפה.

הצבעוניות הזאת היא התו המשתנה היחיד בהופעתה של מרקל. בין שהיא מופיעה בחליפת צמר שחור לפני חברי הבונדסטאג או לובשת קטיפה סגולה לפגישה עם נשיא צרפת בפאריס ­ בכל חליפותיה יש אותו מקטורן בעל שני כיסים בצדדים ורכיסה של שלושה כפתורים ואותם זוגות מכנסיים הדוקים. אבל גם באחידות הזאת ­ או דווקא בה ­ יש היבט מעניין. למעשה, נדרשות כמה דקות כדי להבין כי דווקא גזרתן האחידה של החליפות, כולן מעוצבות על ידי המעצבת הגרמנייה בטינה שונבאך, היא הגורם שמסייע להבליט את העושר הצבעוני הזה.

5 מתוך 5 |
צילום: רויטרס
1 מתוך 5 |
צילום: אי-פי
2 מתוך 5 |
צילום: אי-פי

הוכחה מוחצת לשימוש המובחן שהיא עושה בצבע סיפקה מרקל באוקטובר שעבר, בביקור רשמי ביוון. הז'קט שלבשה אז הקנצלרית, בגוון רך של ירוק זית, היה יכול להיות בחירה הולמת שמשדרת נועם, אילולא לבשה אותו זמן קצר קודם לכן לרגל הניצחון של גרמניה על יוון בתחרות הכדורגל יורו 2012. הפרשנים הפוליטיים שניתחו את ביקורה הבחינו בכך, ובכלי התקשורת הצליבו צילומים שלה, מניפה את ידיה באוויר ברגע הניצחון, לבושה באותו הז'קט, עם אלו שתיעדו את ביקורה ביוון. יד המקרה? סביר יותר להניח שמרקל פשוט החליטה להיצמד לפריט מנצח. הרי היה לה מנעד רחב של גוונים לבחור מתוכו, גם אם רצתה ללבוש באותו יום ירוק.

"אני חושב שזה היה מכוון מאוד", אומר לופט. "אירוני היא אולי המלה הנכונה לתאר את המקרה הזה, אבל מרקל היא אסטרטגית מאוד. היא יודעת להשתמש במלתחה שלה לקידום מטרותיה".

לופט לא סבור שמרקל נעזרת ביועץ בענייני לבוש. "יש לה המעצבת המועדפת עליה, שחתומה על כל החליפות שלה, והיא תמיד עונדת מחרוזות של אותו המותג (צמד המעצבים אולריקה והאנס-פיטר ואייריך, ש"א)".

חשיפה פוליטית

יש שיאמרו שהדבקות הזאת בחליפות האחידות משקפת ביטחון עצמי של אשה שיודעת מה היא אוהבת, ויש שיפרשו זאת כנקודת התורפה של אשה שאוהבת את המוכר לה. כך או כך, החליפות הן רק אחת משלוש חטיבות המרכיבות את הסגנון של מרקל. השנייה היא לבוש נינוח יותר לשעות הפנאי, שעיתונאית עמיתה מברלין מגדירה כ"לבוש אופייני למטפסי הרים גרמנים"; השלישית מאגדת את השמלות המהודרות שהיא נוהגת ללבוש בביקוריה באופרה. אז היא מציגה אנגלה קצת אחרת, נשית וחושנית.

בערב הפתיחה החגיגי של בית האופרה המשופץ של אוסלו ב‑2008, למשל, היא הפתיעה את הנוכחים בשמלה שחורה בעלת מחשוף נדיב במיוחד. נציגי התקשורת מיהרו להגיב, כמובן, ואנה פון גריסהיים, שעיצבה את השמלה, הגדירה את מרקל כ"לובשת חליפות כוח ביום, נסיכה בלילה". מרקל עצמה תלתה את העיסוק בהופעתה החיצונית בעצם היותה אשה. אילו הייתי גבר, היא אמרה, איש לא היה מייחס לכך חשיבות. 

גם אם יש בכך מן האמת, הצגה של מחשוף היא אמירה. היא מרמזת על ביטחון ונינוחות פיסיים ומלמדת כי ללובשת אין בעיה להיתפש כישות מינית לצד היותה אינטליגנטית, שנונה, סמכותית, או כל אפיון אחר שמגדיר את אישיותה. ויותר מכך ­ היא אינה חוששת שזה יאפיל על התווים האחרים באישיותה. בהעדר הביטחון הזה, תעורר כל הפגנה של אמביוולנטיות מצד הלובשת אי נחת אצל הנוכחים.

במקרה של מרקל, היו שראו בהופעתה הנשית המובהקת בחירה אסטרטגית לא פחות מהשימוש שהיא עושה בצבע. מעין כלי שבאמצעותו היא נהנית להביך קולגות שלה, גברים מאצ'ואיסטים במיוחד. פרדריק סטודמן, עורך ב"פייננשל טיימס", אמר על מרקל שהיא "אכזרית הרבה יותר משמסגירה התדמית שלה", הערה סקסיסטית כשלעצמה. אך האשה שעשתה את הכשרתה המקצועית כפיסיקאית היא כנראה בעיקר בעלת הומור עצמי: בפגישה עם הילארי קלינטון ב‑2011 היא הגישה למזכירת המדינה האמריקאית צילום ממוסגר שנגזר מהעמוד הראשון של העיתון הגרמני "פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג". בצילום נראו שתי נשים בפלג הגוף התחתון שלהן, לבושות במכנסיים, ומתחת לו נכתב: "מי מהן היא מרקל ומיהי קלינטון?"

המעצב הגרמני וולפגנג יופ, שהקדיש את קולקציית סתיו-חורף 2006 לקנצלרית, ראה בה תו אופי אחר. "חזק וללא חת", הוא תימצת את הסגנון של המלתחה שעיצב. את מקור ההשראה הוא תיאר באוזניה של כתבת המגזין "בילד" כ"עוצמת הפלדה הבהירה של עינה החדשה של מרקל". לצורך העניין, קשה להעלות על הדעת שמעצב מקומי ימצא השראה במתמודדת כזו או אחרת במערכת הבחירות הנוכחית.

ובינתיים בארץ: לפי החוקים של הגברים

זהבה גלאון לא האמינה שזה קורה לה. בטקס הנישואין האזרחי שערך חבר הכנסת ניצן הורוביץ לזוגות חד מיניים בתחילת החודש בתל אביב, היא פגשה בצמד הומואים קולני במיוחד שלא התרשם, בלשון המעטה, מהיוזמה או מבחירות הלבוש החגיגי של יושבת ראש המפלגה. הנה חלק מהדיאלוג שהתקיים ביניהם: "הפעם זו חתונה מאוד מיוחדת וחשובה", אמרה גלאון לאחד מהם, שהביע את מורת רוחו מעיצוב האירוע בכללותו. "באמת? אז מתי את עולה על האאוטפיט של האירוע?" הוא הוסיף לאתגר. "האמת? דווקא חשבתי שהשקעתי..." השיבה לו גלאון, נבוכה ומבולבלת מעט. "כפרה, ככה זה שהשקעת? אז איך יצא לך ככה?" העיר חברו. "אה, זה בגלל הכיבוש", היא סיכמה. בשלב זה השניים איבדו את סבלנותם, והחליטו לחולל מהפך חיובי בהופעתה החיצונית.

זה לא באמת קרה לגלאון. הדו שיח הזה לא התנהל במציאות, אלא במערכון בתוכנית "ארץ נהדרת", ששודר זמן קצר לאחר האירוע הממשי. אבל גם אם כותביו הקצינו מעט את הקטבים, הנקודה הובהרה: לעיסוק בהופעה החיצונית אין מקום בפוליטיקה הישראלית, וכל תביעה כזו היא בבחינת פגיעה בסדר הטוב.

ואכן, סקירה חטופה של יריבותיה הפוליטיות של גלאון אינה מציירת תמונה מעודדת. בין האלגנטיות המחניקה של ציפי לבני לחליפותיהן המנומסות של שלי יחימוביץ' או לאלו שמאלתרת מירי רגב ­ המבליטות בעיקר את הפער שבין חזות יובשנית לאישיות תוססת ­ יש קו מחבר אחד: גישה אנכרוניסטית, הרואה בעיסוק בהופעה החיצונית עניין שטחי, וחוסר הבנה באשר לכלי הביטוי העצמי שמעניקה האופנה.

למעט ציפי לבני, שהופעתה מסגירה ניסיון לגבש סגנון לבוש מובחן, אצל כל היתר הרושם הוא שהריבונות היא מהן והלאה. השילוב החביב על יחימוביץ' ­ ז'קט שחור, חולצה לבנה ומכנסיים שחורים ­ נראה כקוד לבוש שנוסח למענה בימיה כעיתונאית שהופיעה בטלוויזיה, ופחות כבחירה אישית. ואילו רגב, כך נדמה, מקבלת על עצמה דגם לבוש שזיהתה בשלב מוקדם של חייה כמכובד ומקרין סמכות, בלי להפעיל שיקול דעת לגבי המעמד שלו כיום או מידת התאמתו לאישיותה.

אצל מירב מיכאלי המצב שונה במקצת. כמי שמעורה בחוגי התקשורת התל אביבית, ושנתיבה המקצועי עבר בצמתים רבים בטלוויזיה המקומית, היא מודעת היטב לכוחו של הדימוי המצולם. היא גם בטח יודעת, למשל, שתמונה אחת שווה אלף הטיות לשון מתקנות. בניגוד לעמיתותיה, אופנה או טיפוח תדמית ציבורית אינן מעמסה עבורה, ובכל זאת יחסה אליהן נותר מסויג מטעמיה שלה. לרוב היא תעדיף להרצין בשירותה של גישה פמיניסטית חריפה, שכל ביטוי של נשיות עשוי לסתור אותה מהותית.

כל זה אינו אומר שעל הנשים האלו להפגין בקיאות ברזי האופנה העכשווית. גם לא להקפיד להנעים את העין בהופעתן החיצונית. אבל ממי שממילא פועלות בשדה שבו החוקים מנוסחים על ידי גברים, אפשר היה לצפות שיעשו שימוש יעיל יותר בכלים העומדים לרשותן.

בכללותה, היכולת להיעזר באמצעים כמו בדי כותנה, צמר או משי כדי לשוות למתמודד חזות של אדם נבון, שקול דעת אך גמיש ואמיץ דיו ליטול סיכונים בשעת הצורך, סמכותי אך לא כוחני, היא עניין מורכב שדורש ידע מוקדם וניסיון. לכן לא מפתיע אולי שבקרב נשות הפוליטיקה המקומית סוגיות מורכבות יותר -­ כמו חידוד רגישויות או שימוש בגזרה ובצבע -­ הן בגדר תעלומה.  

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ