סיכום תצוגות סתיו-חורף 2014-2013 לגברים בפאריס |

צייד פוגש מגלה ארצות

כמו בפאריס הקפואה שבחוץ, כך גם באולמות התצוגות של שבוע אופנת הגברים שלטה קדרות של שחור ואפור, ועל המסלולים לא נראו חידושים. ובכל זאת היו שם גם איסי מיאקי עם הצבעים הבוהקים, לואי ויטון עם מלאכת מחשבת עמוסת ברדלסים, לאנוון עם קולקציה חוצת הגדרות וסן לורן שהמשיך לשלוט ברמה

סהר שלו
פאריס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
סהר שלו
פאריס

הנרות הדולקים בתצוגה של זי'וונשי בשישי בלילה שירטטו זירה עגולה ודרמטית, ובאיחור מקובל של כחצי שעה התחילה התצוגה לקולו המרטיט של קלאוס נומי בשירו של פורסל, "The Cold Song" - "Let me freeze again to death", שר הזמר, שורה שהפליאה לתאר את התחושה שהתעוררה עם השלג שהחל להיערם על פאריס.

הקור ששרר לאורך שבוע אופנת הגברים בעיר בשבוע שעבר היה תפאורה מושלמת לתצוגות שפרשו את הבשורה של בתי האופנה הגדולים לחורף הבא. ציידים, מגלי ארצות, ספורטאים, דמויות ניאוקלאסיות, טייסים, סטודנטים, גיבורי מדע בדיוני, גברים עם כתפיים מודגשות, שרוולים רחבים ותחושה אפלה של חורף כבד, ערבובייה של שחור, אפור ולבן עם מעט כתמי צבע, ושימוש בעור, פרוות וצמרים יוקרתיים לכסות בהם את הגברים שמוכנים לשלם הרבה כסף כדי להתחמם במזג האוויר החורפי הקיצוני שנראה היה כי יימשך עד החורף הבא.

בעשרות התצוגות של השבוע כמעט שלא נצפה מראה חדש של ממש, אלא עוד ועוד אינטרפרטציות חדשות על קלאסיקות מוכרות, מתוך דגש על מעילים כבדים, מעילי טרנץ' וחליפות גבריות שזכו לשלל פרשנויות, חומרים חדשים ושילובים שלא נראו קודם לכן. הדגש על הצבעוניות החורפית האפלה כמעט מיסמס את המראות לשטף אחד ארוך של שחור ואפור ועורר את התחושה שהמצב הכלכלי הלא ברור, ואתו העתיד הפוליטי הלוט בערפל של היבשת, חייבו משנה זהירות והתמקדות בקלאסיקות, בלי לקחת סיכונים מיותרים.

אולי צדק ז'ן טוויטו, בעליה של החברה הצרפתית המצליחה A.P.C, כשאמר בפרזנטציה שלו במשרדי החברה שליד גני לוקסמבורג, הרחק ממסלולי התצוגה המושקעים והזוהרים, ש"קשה לעשות מהפכות באופנת הגברים כי לרוב היא אופנה מרהיבה פחות". הוא הציג כמה קבוצות בגדים, שנלוו לטיפוסי לובשים כמו שחקני גולף, בנקאים ועובדי צווארון כחול, ובעזרתן סימן את גבולותיה של הגבריות הצעירה החדשה, והמאוד לבישה, שתיראה ברחובות.

הפרזנטציה שלו היתה פשוטה ונהירה: מעילי קמופלאז' ממלחמת וייטנאם בעלי מראה צבאי, חולצות גבריות משובצות, מעילי מקינטוש קלאסיים עם בטנות צמר, מעילי ציד מודרניים, חליפות עם ז'קטים קצרים בעלי רכיסה כפולה, מעילי זמש וגם החולצות המודפסות הכה מוכרות של המותג, ועליהן כיתובי אוניברסיטאות. הערבוב הסגנוני בין המראה הצבאי, הלוק הסטודנטיאלי והפריטים המחויטים למחצה, גם אם לא היה מפתיע או שונה בהרבה מהקו המוכר של המותג, הצליח הודות להיצמדות הכללית לפריטי מפתח בארון הגברי ולתחושה שהשבוע הזה היה נטול מהפכות.

אבל הפרנזטציה של A.P.C היתה אתנחתה רגועה בשלל האירועים הגדולים והמסעירים של שבוע האופנה הזה. איסי מיאקה, שהציג במטה החברה ליד הכיכר היפהפייה פלאס דה ווז', בחר דווקא בטון מטאלי ומנצנץ להלביש בו את הדוגמנים שלו, שיצאו מחלון קטן שנפער ברצפתו של מסלול התצוגה. הוא, כמו רבים אחרים, הרגיש את מזג האוויר הקיצוני ששטף את בירות אירופה, והתצוגה שלו הוקדשה בחלקה לשילובים של סרטים מטאליים שנהוג לשלב בשמיכות לשעת חירום במטוסים ובצבא. התצוגה, שהיו חתומים עליה "איסי מיאקה ומעבדת המציאות", היתה מופת של כיוונים חדשים, צבעים בוהקים ושימוש בבגדים לשעת חורף קשה, ובין השאר נראו בה מעילים גדולים, מעילי גשם מפלסטיק צבעוני, מעילי פארקה מבדים כבדים ושילובים של חליפות עם עבודה יפאנית מסורתית וחומרים טכנולוגיים חדשים שתמיד עמדו בלב היצירה של מיאקה. הזהב, הכסף, הכחול המטאלי או הירוק הבוהק היו בדיעבד גם סימן לכך שהמעצב פועל בדרך שלו, הרחק מהקדרות שהשתלטה על בתי האופנה הגדולים, והעידו על אומץ עיצובי וחדווה סגנונית שבהקה גם ימים אחרי שאורות התצוגה כבו.

ריק אוונס, שהציג מיד אחר איסי מיאקה באולם אפל באיצטדיון בלב העיר, החזיר את הלובן והשחור למרכז העניינים. על רקע האולם השחור והתאורה האפלה שקיבלו את פני הבאים פסעו הדוגמנים בזה אחר זה לפני מסך אל.סי.די מסנוור, לצלילי פסקול טכנו, רקע מושלם ללבן ששטף את העיניים ולפאות הבלונדיניות הארוכות שחבשו לראשם. אוונס, שקנה את תהילתו בסגנון הקודר והגותי, עם עבודת עור מדוקדקת, נעליים מסיביות ומראה של גברים אפלים, רוקנרוליים, לא הכזיב גם הפעם. מעילים ארוכים בגזרת A, מעילים וז'קטים ללא דשים וללא צווארונים ועם חגורות מותן מודגשות (אחד מהטרנדים הבולטים בשבוע האופנה הזה), שילובי צמרים מגולחים, עורות ופרוות וצעיפים או רצועות בד ענקיות שנכרכו על כתבי מעילים וז’קטים והגבילו את תנועת הידיים.

התצוגה של לואי ויטון שהתקיימה בגראנד פאלה היתה אולי רחוקה מהבשורה הגותית והאפלה של אוונס, אבל אין ספק שגם קים ג'ונס, המעצב המוכשר של המותג היוקרתי, התכונן לחורף קשה במיוחד. על הקיר הוקרנה תמונה של פסגת הר מושלגת, והקולקציה נקראה "הר הקסמים", אזכור לספרו המונומנטלי של תומס מן, אף שהפעם הועתקה הזירה להרי ההימאליה ולממלכת בהוטן דווקא. "העונה הגברים מטיילים למטרות מחקר להימאליה, מקום שהוא גם פנטזיה וגם אמיתי", כתב המעצב בדפים שחולקו לעיתונאים, "המקום היחיד בעולם שבו נמרים וברדלסי שלג נפגשים". זו הסיבה שהברדלס - באימג' שיצרו האמנים הבריטיים האחים צ'אפמן - היה גם מוטיב חוזר בקולקציה, ונראה על עניבות, כיסים וסריגים, יחד עם שימוש מסיבי בפרוות, ז'קרדים עשירים, קשמיר ואביזרים מרהיבים כמו מזוודות ענקיות שהפכו לתיקי גב ותיקי יד בגדלים מפלצתיים.

לב הקולקציה, כמו אצל רבים בשבוע האופנה הזה, היה המעילים הכבדים ובגדים שנראו כאילו מגלי ארצות באמת ילבשו אותם בחורף הבא, בשילוב הדגשים היוקרתיים של המותג והשקעה מרובה לא רק בצלליות ובגזרות החדשות אלא גם בחומריות מורכבת. כך, בין השאר, נראה מעיל קשמיר שבטנת המינק שלו יצאה אל השכבה העליונה בעבודת מחטים מדוקדקת ויצרה כתמי חברבורות של ברדלס. זו היתה מסוג העבודות המטורפות שרק בדיעבד אפשר היה להבין איך המעצב יצר אותן, ואשר הצליחו להפוך את הקולקציה למלאכת מחשבת של עיצוב ולהקנות לה מראה יוקרתי וחכם שקשה להתחרות בו.

היו שם מעילי עור ופארקה, משולבים בפרוות לבנות בוהקות, מעילים מצמר מגולח בצבעי חמרה ובורדו, פונצ’ו בפסי חום וכחול (הד להשראה מבהוטן) – ולאלה נוספו חלוקי משי ז’קרד עם דוגמאות פרחים בארוקיות, שגם עליהן עבדו האחים צ’אפמן. “מדובר כאן ב‘גן גיהנום’, המושג שבו השתמשה עורכת ‘ווג’ המיתולוגית דיאנה ורילנד כדי לתאר את הדירה שלה”, כתב ג’ונס והציג דפוסי ז’קרד באדום וכחול יפהפיים, על חליפות טוקסידו, חלוקים וחליפות תפוחות - אחד מהמראות המרגשים של שבוע האופנה שחלף.

בעיניים עצומות

יוזי’ ימאמוטו, שהציג את הקולקציה שלו במטה המותג ברובע המארה, שירטט את הגברים שלו לחורף הבא בהשראת הצלם הגרמני המפורסם אוגוסט סנדר. לא ברור מאיזה מהצילומים הוא בחר לשאוב השראה, אבל לדוגמנים ששלח לתצוגה היה שיער פנים אקסצנטרי במיוחד: שפמים ארוכים שחרגו ממתווה הפנים, שפמים מסולסלים, זקנים מטופחים מוגזמים, פאות ארוכות ושלל שערות עיטרו את פני הדוגמנים שיצאו אל המסלול בחליפות בעלות ז’קטים ארוכים, חצאיות פליסה וחצאיות צמר בשילוב שירלינג, מעילים בעלי רכיסה כפולה, קרדיגנים ארוכים ומבחר בגדים עם מוטיבים של חיות, ובהם חברבורות, פסי זברה ופרוות מלאכותיות.

התצוגה של מרג’יאלה, שהתקיימה במוסך בוהק בלובנו לא הרחק ממשרדי ימאמוטו, העידה על המשבר שעובר המותג זה כמה שנים. לצד חליפות מחויטות ולא מסעירות (שחלקן התגלו כטרנינגים) הציג המותג פרשנויות מוכרות ועייפות לאחת מאבני הדרך הקלאסיות שלו - מחזור ובנייה מחדש של פריטים ישנים לכדי פריטים חדשים, בין השאר סוודרים שנתפרו מכובעי גרב, פונ’צו שהורכב ממעילי עור ישנים ומעילי צמר ופרווה שנתפרו משאריות מעילים ישנים.

אבל האכזבה הגדולה בשבוע נרשמה דווקא במותג הוותיק דיור, עם המעצב המוכשר כריס ון אש העומד בראש מחלקת הגברים שלו. גם תצוגה זו נערכה בחלל בוהק בלובנו, עם דוגמנים שהתהלכו על המסלול ואז פנו במדרגות נסתרות לאורך החלל, מותירים אחריהם בים הלובן רמזים ארכיטקטוניים שחורים שלא הצליחו להשאיר חותם אופנתי של ממש.

12 מתוך 12 |
צילום: אי-אף-פי
1 מתוך 12 |
*****צילום: AFP
2 מתוך 12 |
צילום: אי-אף-פי

התצוגה, שעמדה בסימן “אופנה למחר”, נראתה דווקא כביטוי חיוור של הקו המוכר של דיור, חליפות מחויטות שחורות וצרות ובגדים שנדמה כי נרקחו לשחקנים של סדרת הטלוויזיה “מסע בין כוכבים”: חליפות שחורות צמודות שבמקום כפתורים נרכסו ברוכסנים מוכספים, הרבה חליפות כרוכות בחגורות שנראו כמו חגורות ביטחון של מטוסים, ז’קטים עם צווארונים ודשים צרים במיוחד וגולפים, חולצות וז’קטים שעליהם לוגואי רטרו חלליים עם סימן של משולש בתוך עיגול. סוודרי הגולף הצמודים, שכיכבו מתחת לז’קטים ולחולצות מכופתרות, מעילי הפארקה והטרנץ’ הכחולים והמעילים המשולבים בלבן ושחור גיאומטריים הצילו את התצוגה הזאת, שהמראה המיושן מעט שלה עורר געגועים לימיו של הדי סלימן במותג ולרוח הנעורים שנדמה כי אבדה.

אל מול השחור, לבן, אפור ששטפו את מרבית התצוגות בשבוע האופנה ראוי לציין את התצוגה מלאת ההומור והצבע של וולטר ון בירנדורק, אחד מהאנשים שתמיד אפשר לסמוך עליהם שלא יניחו לחליפות מחויטות ומשעממות לככב בתצוגות שלהם. “עיצמו את העיניים כדי לראות” – זו היתה כותרת התצוגה שלו, שהתנוססה על הזמנה ורודה ומלאת נצנצים, רמז לבגדים עמוסי הקישוטים, החוטים המסתלסלים והלורקסים ששולבו במרבית דגמיו.

נראו שם חליפות שהורכבו ממכנסי קווילט תפוחים וז’קטים עם אלמנטים של בובות פיקאסואיות בעלות עין אחת, חליפות לורקס מטאליות ועליהן אלמנטים של ברק סבנטי (שנראו מצוין על רקע הפסקול של דייוויד בואי, אחד הזמרים היחידים שנשמעו יותר מפעם אחת לאורך מסלולי התצוגה השבוע), סריגים עמוסי צבע וחליפות יפהפיות שסרטים מטאליים הושתלו בהן ויצרו מראה מלהיב, שילוב של מחויטות מהוגנת עם הומור וקלות דעת שלרוב נעדרו ממסלולי התצוגה בשבוע הזה.

דמיר דומה, המעצב הקרואטי שהיה אורח שבוע העיצוב בחולון בשנה שעברה ומי שהקולקציות האחרונות שלו החלו למשוך יותר ויותר תשומת לב (ולראיה - עשרות האנשים שצבאו על הכניסה לתצוגה שלו ללא הזמנה, ולא נכנסו), הציג קולקציה מהפנטת ומסקרנת בבוזאר שבגדה השמאלית, על מסלול שכוסה בטפט עץ. למרות ההתחלה הצפויה של בגדים באפור הצליח דומה לנסח כיוון חדש ולשרטט גבריות הן פוטוריסטית הן רטרואית, משולבת ברקע המזרח אירופי שלו, בלי ליפול למלכודות הרגילות שנושאים כאלה טומנים למעצבים.

התצוגה שלו כללה השפעות בלקניות בהדפסים ובטקסטורות, גזרות של בגדים למטפסי הרים אלפיניים הזקוקים לאלגנטיות קרירה וחורפית באמצע הסקי, שילוב מרתק של קלאסיקות גבריות וגזרות חדשות, חומרים וצבעים חדשים בחליפות, בסריגים ובמעילים שהיו רחוקים מעט מהגוף והצליחו להאיר מחדש את הגבר של החורף הבא. “רציתי לעשות משהו פוטוריסטי, להגדיר מחדש פורמליות, להוסיף אתלטיות וחופש לגזרות קלאסיות קשוחות ומגבילות ולשחרר את הגבר שלי להתלבש בזרימה מודרנית יותר”, הוא אמר נרגש מאחורי הקלעים.

אפשר היה לראות בקולקציה החדשה שהציג קריאת כיווון חדשה ואכן משוחררת יותר, שילוב של הבגדים הרפויים והנוזלים שלו משנים עברו עם גזרות וצורות קלאסיות יותר, אפוף בדוק של נוסטלגיה מזרח אירופית; ספורטיביות חדשה של גבר מודרני ואורבניות מחשמלת שחרגה מהאפור-שחור של מסלולי התצוגה האחרים; הזרקות צבעים כמו ירוק זית מטאלי בבלוזונים מניילון במראה אלפיני וכחול עמוק ובורדו במעילים. והיו בקולקציה גם שלל משבצות צמריות שנראו כמו פרשנות חדשה לתמות נושנות - בעיקר בגלל הגזרות הבוקסיות של חלק מהבגדים - גזרות רבות שהשמיטו דשים וצווארונים, מכנסי ספורט מעור, סטים של מכנסיים וחולצה שנראו כמו אוברולים ספורטיביים, ז’קטים עם שרוולים מודגשים, חולצות מכופתרות ללא צווארון ומכנסיים עמוסי פנסים בשלל חומרים - שהיו לאחד מסימני ההיכר של דומה.

האיש שנותן את הטון

התצוגה של לאנוון, שהתקיימה יום אחר כך באותו מתחם (אם כי באולם גדול וגדוש בהרבה), היתה אולי אחת התצוגות הטובות בשבוע האופנה הזה. עגלות התה והעוגיות שחולקו לקהל היו רק המתאבן לתצוגה הנדיבה והשופעת הזאת, שכללה מכנסיים בגזרות רחבות, מעילי גשם אסימטריים בסגנון טרנץ’ בעלי שרוולים תפוחים וחגורות מותן מודגשות, ז’קטים ומעילים בעלי רכיסה כפולה (קלאסיקה גברית שמעמדה רק הולך ומתחזק בכל עונה), שילובי פרווה בסווטשירטים, חולצות בעלות חצי שרוול ללא צווארון, ז’קטים בגזרות רחבות ורחוקות מהגוף, חולצות בוקסיות עם רוכסנים בכתף, ז’קטים מחויטים מעור וצלליות רחבות עם כתפיים מודגשות.

היתה תחושה של מודרניות משוחררת בתצוגה של לאנוון. מעצב קו הגברים של המותג, לוקאס אוסינדריוור, והמנהל הקריאטיבי שלו, הישראלי אלבר אלבז, הציגו קולקציה שופעת ניגודים ושילובים, ספורטיבי ואלגנטי, משוחרר וצמוד, סגנון שנראה משוחרר מקטגוריות קשוחות והולם את הגבר החדש שלא נזקק לאלו כשהוא מתלבש בבוקר. הסניקרס שנעלו הדוגמנים במרבית התצוגה (בשילוב בגדים מחויטים יותר), העניבות הצרות והארוכות מאוד שהודקו לשולי המכנסיים, מעילי האופנוענים עם העניבות או המכנסיים בפסים ארוכים ובולטים, עניבות הקרוואט מעור ושלל הצבעים שנוספו לפאלטה השחורה-אפורה הצפויה בחורף - כל אלה הפכו את הקולקציה לנקודת אור בקצה האפלה.

גם פול סמית הציג (במרכז פומפידו) קולקציה מלאת צבע ועניין, עדיין בגבולות החייטות הבריטית שהוא כה מזוהה אתה. הפסקול של דייוויד בואי, שנשמע ברקע, רמז על מוטיבציות רוקנרוליות יותר, אבל המעצב אכן הצליח ליצור קולקציה מרשימה ומלאת צבעים מטאליים, טקסטורות בולטות והשפעות אמנותיות (ממונדריאן, דרך הפופ ארט, ועד ג’ספר ג’ונס) ששירטטו את האופן שבו הקלאסיקה הגברית השמרנית יוצאת מעט לחופשי, בין שמדובר במכנסי צמר בגזרה רחבה בצבעי ירוק יער או פוקסיה, או בז’קטים בגוונים לימוניים מטאליים, סריגים בטקסטורות פיה-דה-פול בצבעים חזקים, מעילי בומבר בצבעי אפרסק, חולצות גרפיות וסוודרי אנגורה שהזכירו את שנות ה-70, ז’קטים מעור פרה ומראה חכם וחופשי שהצליח לפרוץ את גבולות החורף הקרים.

התצוגה של ז’יוונשי, לאור הנרות, החזירה את שבוע האופנה לגרעין האפל והקשה שלה. ריקרדו טישי, המעצב הפופולרי שהפך בשנים האחרונות ליקיר הפשניסטות בעולם, הציג קולקציה שחורה ומורכבת, אך נעדרת כל זיק של קריאת כיוון חדשה. על הזירה העגולה הסתובבו הדוגמנים בבגדים מחויטים ואפלים, שקשה היה לראות את מורכבות העיצוב בהם והם נראו בעיקר כמו הימנון לאמריקה רחוקה, חלקם עם מוטיבים של דגל הפסים והכוכבים (בהשראת האמן הפרובוקטיבי רוברט מייפלתורפ) וחלקם עם אימג’ים של דמויות קלאסיות, עם גוף ופנים מוסתרות.

אפשר היה לראות שם את השילובים המתבקשים של גזרות ספורטיביות בחומרים מחויטים וחורפיים יותר, שימוש מסיבי ומתוחכם בעורות בז’קטים, במכנסיים ובמעילים, סריגים בעלי אלמנטים של דגלים אפלים ושורת חולצות ומעילי בייסבול בעלי שרוולים תפוחים ומודגשים. בניגוד לקולקציות קודמות, קשה היה להצביע על פריטים שמיד יצויצו ברחבי הרשת ויהפכו לפריטי חובה שחובבי אופנה יחשקו בהם. לעומת זאת, הפריטים המוצגים הפכו בשנים האחרונות למאניירות עיצוביות שהרחיקו מהמותג את חובבי האופנה המתוחכמת יותר, שביקשו בגדים שלא יצעקו את שמו (ואת מחירם היקר מאוד). נדמה שזו היתה עונה מהורהרת יותר לטישי, עדיין טבולה בתחושה הדתית והאפלה שעסק בה במהלך הקריירה שלו, ועם בגדים שנועדו לחורף קר וקשה ולגברים שזקוקים לכיסוי הולם כדי לצאת ולהילחם בעולם.

חתמה את שבוע האופנה התצוגה שכולם חיכו לה - תצוגת הגברים הראשונה של הדי סלימן למותג סן לורן, שלראשו הוא מונה לפני חודשים ספורים. סלימן, שרכש את עיקר תהילתו בשנים שבהן היה המעצב הראשי של דיור ולזכותו נזקפים המראה הצנום, חליפות הסקיני והסגנון הרוקנרולי שהכניס לאופנה העילית ב-2000, עזב את דיור ב-2007. מאז ועד למינוי החדש הוא פרש מעולם האופנה והקדיש את מרב מרצו לקריירת הצילום שלו. לא בכדי היתה אם כך התצוגה, שנערכה במוזיאון הגראנד פאלה בעיר, עמוסה במאות אנשים שציפו לקולקציה שלו, בהם אנה וינטור, העורכת של מגזין “ווג” האמריקאי, קרין רויטפלד, העורכת של “ווג” הצרפתי לשעבר, סלבריטאים ואנשי עסקים.

אבל התצוגה, שנפתחה בקרוסלת רמקולים מסתובבת ומוסיקת רוקנרול, לא סימנה בשורה חדשה. נערים כחושים בשיער בלונדיני ארוך, שהזכירו את קורט קוביין, לבשו מכנסי ג’ינס סקיניים מאוד עם רוכסנים, מעילי אופנוענים, חולצות פלאנל משובצות, צעיפים סרוגים צרים וארוכים ומראה גראנג’י בנוסח שנות ה-90, המשך ישיר לצילומיו המפורסמים של סלימן מהשנים האחרונות, שעלו ביומן המקוון שלו, ולעבודתו בבית דיור.

אל המראה הגראנג’י חיבר המעצב מערכות לבוש מחויטות יותר, חליפות צרות, מקטורנים ומעילים ארוכים וכן חליפות טוקסידו או מעילי אופנוענים שהיו בנויים משילובי בדים, עורות ופרוות. עוד היו שם סריגים בשילובי פרוות, שכמיות עור, ז’קטים מעור, מעילי שירלינג מחויטים ומעילי סטודנטים מצמר. הטון השולט בתצוגה היה שחור והצלליות צרות וארוכות, שני מאפיינים המזוהים עם סלימן יותר מכל.

במובנים מסוימים זו היתה אכזבה, שכן הכל ציפו לבשורה החדשה של האיש שעיצב לפני עשר שנים את המראה הגברי החדש. במובנים אחרים, זה היה המשך ישיר לאימג’ שאתו הוא מזוהה ולגבריות שהוא מאמין בה: רוח הנעורים, החופש, המוסיקה והחוף המערבי שמסמל את כל אלו. ובכלל, סלימן עדיין שולט בכיפה. אף על פי שאי אפשר לסמן טרנד אחד מובהק שעלה משבוע התצוגות הזה, החופש שהציג המעצב לפני יותר מעשור עדיין היה דומיננטי במרבית הקולקציות שהוצגו.

טרנד נוסף, אחר, שאפשר לזהות בכל זאת הוא העדר צווארונים ודשים ברבים מהבגדים, הכתפיים המודגשות והשרוולים התפוחים. כל אלה הזכירו שזמנים קשים עוד מצפים לגברים, ולא רק בחלק זה של העולם, ושמשא כבד עוד יוטל על כתפיהם.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ