ג'ון קרון אוצרת את הזמן

כבר עשרים שנה שג’ון קרון היא הסמכות העליונה לענייני ניתוחים פלסטיים במגזין “אלור”, אבל רוב חייה נמתחו בין כתיבה על מגוון שדות עיצוב ובין קידום עבודתם של אמנים כמו רוי ליכטנשטיין ואנדי וורהול. שיחה על אמנות ואופנה עם צעירה בת 85

שחר אטואן
ניו יורק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

לפני כשבועיים, כשהעיתונאית והסופרת האמריקאית ג'ון קרון התכוננה למסיבת יום הולדתה ה-85, היא טיפסה בחדווה לנעלי הג'ימי צ'ו החביבות עליה. זמן קצר קודם לכן קרון עדיין החלימה מפציעה בירך, אבל עכשיו לא התכוונה לוותר לעצמה ובתוך זמן קצר אכן שייטה בקלילות בין עשרות המוזמנים שהתכנסו בדירתה שבאפר איסט סייד, מארחת למופת המשגיחה שכל אחד ישתה את המשקה המועדף עליו וישוחח עם האדם המתאים. בין לבין הקפידה קרון לברך באופן אישי כל אחד מהמוזמנים - קולגות מההווה והעבר, בין השאר מ"ניו יורק טיימס", "ניו יורק מגזין" ו"וול סטריט ג'ורנל" - וסידרה בתוך אגרטלים את זרי הפרחים שלא חדלו מלהגיע. "כשאתה מבוגר כולם חושבים שאתה הולך למות בכל רגע", היא העירה בחיוך על הזרים.

מי שהחל לקרוא עיתונים בשני העשורים האחרונים מכיר אולי את קרון כמומחית בתחום הניתוחים הקוסמטיים, הכותבת במגזין "אלור" מאז יצא לאור גיליונו הראשון, ב-1991. "אני העיתונאית המבוגרת ביותר שחיה כיום", היא אומרת, וסביר להניח שהיא צודקת, בתחום האופנה והטיפוח לכל הפחות. אבל לא תמיד היתה קרון כתבת אופנה. בפרק הקודם של חייה - כפי שמעיד גם ביתה, על רהיטיו המעוצבים וחפצי הנוי שלוקטו בשוקי פשפשים – היא התפרשה על פני תחומי עיצוב שונים. ועוד קודם לכן – ועל כך יעיד אוסף האמנות שמפוזר ברחבי הבית, רובו עבודות של אמנים שפעלו בארה"ב בשנות ה-60 וה70- - פעלה בתחום שמעצם הגדרתו מתייחס לייפוי המציאות באופן מורכב הרבה יותר מהקוסמטיקה: אמנות.

תזכורת לפרק ההוא התקבלה לא מזמן, כששמה של קרון עלה לכותרות סמוך לעלייתה של תערוכה חדשה במוזיאון ויטני - “Sinister Pop”, הסוקרת את אמנות הפופ מנקודת מבט חדשה. בטעות נטען אז כי קרון השאילה לתערוכה את אחד מציורי האוסף שלה - ציור מים של קלאס אולנדבורג, שבמרכזו כריך ירך חזיר. אבל הציור, שנרכש מהאמן ב-1962 במאה דולר ומוסגר אז במחיר גבוה יותר, עדיין תלוי לו ליד המטבח בדירתה של קרון, וזו מעדיפה לדבר על תערוכה אחרת שבה כן הוצג – התערוכה שאצרה היא עצמה לפני שפופ הפך למושג ולזרם מגובשים באמנות האמריקאית.

ג'ון קרון בביתה בניו יורקצילום: ניו יורק טיימס

את הולדת הפופ נהוג לייחס לסידני ג'ניס, יצרן בגדים ואספן אמנות שחנך גלריה על שמו בניו יורק ב-1948, ולתערוכה פורצת הדרך שהעלה בה בסתיו 1962. אבל קרון - אז חברה במועצת האמנות של מרכז התרבות Y.M.H.A (young mens and young womens hebrew association) שבפילדלפיה – פתחה את תערוכתה שבועיים לפני כן, ב-24 באוקטובר. השתתפו בה, מלבד אולנדבורג, אמנים כמו רוברט ראשונברג, ג'ים דיין ורוי ליכטנשטיין, וקרון ושותפתה אודרי סייבול העניקו לה את הכותרת “לקסיקון אמנות חדש - 1963”. השתיים רצו להצביע על כיוונים חדשים שאליהם מתפתחת שפת האמנות האמריקאית, "אבל בדיעבד", מצרה קרון, "זה שם נוראי משום שהתערוכה עצמה עלתה ב-1962, וכולם חושבים שהיא עלתה רק שנה אחר כך".

אז, היא אומרת, לא קראו לזה כלל פופ, והמבקרים שפקדו את ערב הפתיחה לא אהבו את מה שראו. "אתם קוראים לזה אמנות? זה נורא!” סיננו המבקרים מול הקולאז'ים של ראשונברג. "חלקם ביקשו לבטל לאלתר את חברותם במרכז", היא נזכרת. לימים התברר כי התערוכה בישרה על זרם חדש באמנות האמריקאית, וקרון קודמה לתפקיד יו"ר מועצת האמנות.

הפריחה לא ארכה. בשנת 1966 עוררה קרון שערוריה נוספת כשהזמינה את אנדי וורהול וחברי ה"וולווט אנדרגראונד" לערב מולטימדיה שכלל הקרנות סרטים ניסיוניים ומופעי מוסיקה חיה. הערב הוכתר כקטסטרופה, ובסופו היא הודחה מתפקידה. "אנשים עזבו את האולם בדמעות זעם. חלקם האמינו שהם מביאים את הילדים שלהם לדיסקוטק, וכשהגיעו לשם הם לא האמינו למה שראו. הם לא העלו בדעתם לרקוד לצלילי המוסיקה מחרישת האוזניים".

לפני פרישתה, ב-1967, הספיקה קרון להעלות תערוכה נוספת היקרה ללבה עד היום. זו נקראה "The Museum Of Merchandise” - או בקיצור MOM, פרפראזה על ה-MOMA, המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק - והרעיון שבבסיסה היה להפוך את חלל התצוגה לחנות ולשווק בה מוצרים שימושיים של אמנים במהדורות מוגבלות. למשל, טבעות זהב ששובצה בהן גרסה מוקטנת של הפסל LOVE של רוברט אינדיאנה.

שמלת כלולות על פי כריסטו. עבודה שהוצגה בתערוכה האחרונה שאצרה קרוןצילום: כריסטו

את רוי ליכטנשטיין שיכנעה קרון ליצור לתערוכה מערכת כלים של שישה חלקים, בהשראת כלי החרס ששנתיים קודם לכן צייר עליהם והרכיב מהם פסלי קרמיקה. "בהודעה לעיתונות הגדרנו אותה כמערכת הכלים הראשונה מאז שושלת מינג שמצוירת משני צדיה", היא נזכרת.

וכששאלה את אנדי וורהול מה ירצה לעשות לתערוכה הוא ענה: בושם. קרון מצאה אדם שירקח את הנוזל בריח לימוני, כבקשת האמן. וורהול מצדו הבטיח לעצב את הבקבוקון: בקבוק קוקה קולה מזכוכית מרוסס בספרי כסוף. "זה היה משעשע מאוד, משום שזכויות היוצרים של קוקה קולה לא איפשרו למכור את הבקבוקים הללו. אז מכרנו את הבושם בנפרד, והענקנו את בקבוק הזכוכית המוכסף כשי נלווה".

בערב הפתיחה של התערוכה שפכו היא וסייבול את הנוזל לתוך הבקבוקים, וקרון נזכרת שיומיים לאחר מכן הגיעה לקוחה והתלוננה שהצבע יורד מהבקבוק. "היא החזירה את הבושם וזיכינו אותה על עשרת הדולרים ששילמה תמורתו. אני בטוחה שמאוחר יותר היא הצטערה שלא שמרה אותו... לא מזמן מישהו סיפר לי שבקבוקון כזה נמכר ב-100 אלף דולר במכירה פומבית".

והיתה גם תצוגת אופנה בתערוכה ההיא, שהוצגו בה דגמים של אמנים צעירים, בהם האמן הסביבתי כריסטו. זה עיצב גרסה משלו לשמלת כלולות: חבילה גדולה ומסתורית, עטופה בבד כסוף, שאשה גוררת אחריה בחבלים, ואלו מתלפפים סביב החולצה והמכנסיים הקצרים והכסופים שלגופה. "נראה שכך הוא ראה אז את ברית הנישואין", אומרת קרון בחיוך. לאחרונה העניק לה האמן עותק מצולם של העבודה, עם הקדשה אישית. "זה ללא ספק הדגם שהותיר את החותם בתצוגה ההיא ושעמד במבחן השנים", היא מוסיפה.

*****צילום: כריסטו

בשנת 1968 חתמה קרון את הפרק הזה בחייה ונסעה עם בנה ובתה לבקר את בעלה הרופא, שעבד אז במה שכיום הוא סרי לנקה. בתם, שהיתה אז בת 16, לקתה בזיהום ומתה ימים ספורים אחר כך (ציור פרחים של וורהול התלוי בדירתה הוקדש לה על ידי האמן כאות ניחומים). זמן קצר לאחר הטרגדיה המשפחתית שבה המשפחה לניו יורק.

מאז התמקדה קרון בכתיבה ופירסמה לא מעט ספרים. אחד מהם, "Home Psych", שדן בפסיכולוגיה החברתית של הבית ועיצובו, יצא לאור ב-1983. עכשיו היא שולפת אותו מהמדף ומציגה את הדיוקן שלה המתנוסס על הכריכה האחורית. "היום אני נראית הרבה יותר טוב", היא פוסקת, ומתוודה מיד על שלושה ניתוחים למתיחת פנים שעשתה. "זה לא כל כך נורא כמו שזה נשמע... הראשון היה ניתוח רציני, ושני האחרונים היו בעיקר תיקונים קטנים".

מאז, זה שני עשורים, היא מלווה את תעשיית הניתוחים הפלסטיים, ובתוך כך היתה עדה לשינויים שחלו בה ולהתפתחותה מתעשייה זעירה לתעשיית ענק בהיקף של 10 מיליארד דולר (נכון לשנה שעברה). "אני לא רוצה לנקוט עמדה נחרצת ביחס לניתוחים פלסטיים", היא אומרת, אבל באותה נשימה מציינת כי היא מתנגדת לטענה שנשים צריכות לשמר את סימני הזמן שנחרצו בפניהן רק משום שהרוויחו אותם ביושר.

"זה מטופש. זה כמו לומר שאנחנו צריכות לשמור כל קילו שהעלינו מאכילת שוקולד כי הרווחנו אותו ביושר. זה תירוץ של נשים שפוחדות מניתוחים קוסמטיים וחושבות שדאגה למראה החיצוני היא הבל הבלים. אבל היא לא. כיום יש לכך היגיון חברתי וכלכלי בהיר. אם אתה נראה צעיר, ומרגיש צעיר, אנשים מתייחסים אליך בהתאם. זו התפישה האישית שלי כמובן, ולא כולם חייבים להסכים אתי".

לדבריה, מעולם לא שיקרה בנוגע לגילה. "כשאני פוגשת אנשים אני מספרת להם בת כמה אני, גם משום שזה מהנה: אני יודעת שאני לא נראית בגילי אז הם תמיד מופתעים, וזה מחמיא. אבל זה גם נועד לשמש דוגמה לנשים מבוגרות, להוכיח להן שאפשר להיות כנות לגבי גילן ולא להסתיר אותו. שיש סטריאוטיפ, ושלא כולם מתאימים לו".

לשמור על חזות צעירה קשור בעיקר בתפישה, בהלך רוח?

"כן, ובגנים טובים כמובן. כדאי שיהיה לך גם ספר טוב, כי זה עניין שדורש המון תחזוקה. למזלי אני עדיין עובדת, והיה לי בעל טוב שדאג שאוכל להמשיך להתקיים ברמת חיים מסוימת. תחשוב עלי כעל מי שעובדת במגזין כמו 'אלור', שכולן בו נשים צעירות שנראות נהדר. כשאני מגיעה לשם אני לא רוצה שיער אפור, אז אני בלונדינית, וסבתי ואמי היו בלונדיניות עד גיל 95".

לינדה וולס, העורכת הראשית של "אלור", הגדירה את קרון כאשה הצעירה ביותר שעובדת במגזין, בנאום שובה לב שנשאה במסיבת יום ההולדת שלה. ועם זאת, פרט שאינו קשור בהופעתה החיצונית עשוי להסגיר את גילה המתקדם: ההרגל לקרוא את עמוד ההספדים. "בכל בוקר אני קוראת את העמוד הזה בעיתון, זה הרגל שירשתי מאמי שמתה בגיל 106".

למה בעצם?

"בעיקר משום שאת רוצה לראות שהשם שלך לא מופיע שם", היא צוחקת, ואז מוסיפה כי היא קוראת כדי להתעדכן אם אחד מעמיתיה נפטר.

"בגילי זה מאוד שכיח לקרוא על אנשים שמתים. חלקם הלכו לעולמם בגיל 85 וזה נשמע לי מבוגר מאוד. אפילו 75 נשמע לי מבוגר, אבל אני עצמי לא מרגישה את זה. אני לא מרגישה בת 85, אני מרגישה בת 45. הדבר היחיד זה הירך שלי שנותחה באוגוסט - אני עדיין לא הולכת מהר כמו בעבר - והגב שלי שכואב קצת. כל מיני מכאובים קטנים כאלו שמזכירים לי את הגיל. אבל אפילו לצעירים יש בעיות פיסיות. השאלה היא איך מתמודדים אתן.

"בורכתי בגנים טובים, אמי היתה צלולה עד גיל 103. כשהיתה בת 100 היא עדיין נהגה לקחת קורסים באוניברסיטה. וכשהיתה עולה לאוטובוס בכל בוקר היא היתה מכריזה: 'הי, אני בת 100!' וכולם היו מוחאים לה כפיים. אני מתכננת לעשות כך כשאגיע לגילה".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ