האמנית לן בוכמן מציירת את חייה על חולצות - אופנה - הארץ

האמנית לן בוכמן מציירת את חייה על חולצות

לן בוכמן מצאה דרך מקורית – ומסחרית – להציג את ציוריה לציבור

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שחר אטואן

כאשר לן בוכמן מתבקשת לשחזר את הרגע שבו ציירה לראשונה על בגדיה, היא שבה בראשה לגיל 14 ולחצאית שעיטרה אז בעיגולים; את קצתם יצרה בצבע, מאחרים גרעה צבע בנוזל מלבין. "לא מזמן מצאתי אותה בבית של ההורים שלי", אומרת האמנית, בת 30. אז, כנערה מתבגרת באסטרחן שברוסיה, היא עשתה זאת להנאתה בלבד ובזיקה לסגנון הגראנג' של התקופה. בשנתיים האחרונות היא עושה זאת באופן מסחרי, במקביל למלאכת הציור, ובמידה מסוימת חולצות הטי והמיזעים שהיא מציירת עליהם משמשים לה כמחברת סקיצות.

"זה נבע מכך שהרגשתי תקועה. לא בציור עצמו, כי אין לי מחסומים יצירתיים, אבל לא היתה לי תערוכה באופק והרגשתי שלא מתחשק לי לצייר למגירה", היא מסבירה. "הצורך לצייר קיים אצלי כל הזמן, אז פניתי למשהו שהוא מיידי יותר ומחייב פחות במידה מסוימת. משהו שאפשר לסיים ולצאת אתו מיד החוצה, ללא התלות בגורם נוסף".

לן בוכמןצילום: נועה יפה

תחילה עשתה זאת בעיקר בחברת בן זוגה אז וקומץ חברים קרובים. "בהתחלה פשוט השפרצתי צבעים ופרצופים על החולצות", היא אומרת, ומוסיפה כי אלו נשלפו בדרך כלל ממאגר שקיים בראשה. חלקם נבראו בהשראת המעצב הדני הנריק ויפסקו – הן בהשראת פניו שלו והן פני הדוגמנים שלו, שהוא נוהג לעצב מחדש באמצעות מחסומי פה, משקפיים או כובעים - וחלקם של חוג מכריה. יותר מאחת, למשל, היא ציירה את פניו המזוקנים של המוסיקאי אורי ליכטיק, שלדבריה הם ציוריים מאוד; פרצוף אחר, מזוקן, שציירה בנזילות של כחול וצהוב, היא מתארת כ"אחד החברים של פיקאסו". סדר האיברים שבהם מעוות מעט, ובוכמן מציינת שזה כמו בקומיקס איראני. זו הערה שהעיר לה בעבר אחד ממוריה בבצלאל, והיא אימצה אותה.

כבוגרת המחלקה לאמנות באקדמיה הירושלמית, היא רואה בציור על גבי חולצות אקט של שחרור, "בדיוק משום שעל האמנות אתה מטיל את כל כובד משקלך, ולעומת זאת בטי-שירטים יש משהו קליל יותר". אבל לא רק החלוקה שבין אופנה לאמנות מקלה עליה את מעשה הציור. "כל חריגה ממצע הציור הטבעי שלך מאפשרת את תחושת השחרור הזאת, אפילו אם זה על הקיר שליד. הציור יכול להימחק או ללכת ממך. זה כבר לא קודש הקודשים".

באופן טבעי, היא אומרת, ציוריה על חולצות הם פופיים, מהנים ונגישים יותר. "בטי-שירט אתה לא מפחד מהחלל הריק, וגם אם הוא נוצר, הוא לא אותו החלל שנוצר ברישום. שם זה עניין מחושב ומתמטי יותר". באופן כללי, הציורים שלה נוצרים בצורה אינטואיטיבית וללא תכנון מוקדם. "אני מציירת כמו ילדה. אני פשוט ניגשת לנייר או לבד ומציירת. לפעמים אני אוהבת לעשות את זה תוך כדי שיחה בטלפון".

לעתים היא עושה זאת גם תוך כדי בישול. "כשגרתי עם בן זוגי היה לנו שיש גדול במטבח והייתי מציבה מצד אחד של הכיריים את הכלים והמצרכים לבישול, ומהצד השני את החומרים לציור ואת החולצות. לפעמים החומרים והתבלינים של הבישול היו נכנסים פנימה לציור, והייתי צובעת בדים באבקת כורכום, למשל, או בתמציות של תה ובמיץ סלק". בדירתה הנוכחית, במרכז תל אביב, מופיעים עקבות לשרבוטי טוש שחור גם על המקרר, ועל שאריות הקפה שבתוך ספל היא אומרת: "הנה צבע מוכן לציור".

חולצה בעיצובה של לן בוכמןצילום: ליאה צ'סנוקוב

בחלק הפנימי בגב החולצות מופיע הכיתוב Laka Laskova, לרוב בטוש שחור. זה שם המותג שהמציאה כשהחליטה למכור את החולצות. “זה שם פיוטי עם מצלול מזרח אירופי, שהתגלגל לי טוב על הלשון”, היא אומרת. לכה זה כמו החומר המבריק לציפוי רהיטים וכלים, ולסקובה באה מהמלה לסקה, מגע עדין ברוסית.

אסופה של כל דגמי החולצות שיצרה בוכמן בשנתיים האחרונות תספק תיעוד למסע היצירתי שלה, מקביל לזה שהיא מנהלת בעשייתה האמנותית. והמסע הזה משקף את הווייתה האישית: אם בקיץ של 2011, לדוגמה, התאפיינו ציוריה בטפטופי צבעים זרחניים ובקווים מלאי תזזית, מאוחר יותר התחלפו אלה בהדרגה בכתמים מופשטים רכים ובצביעות טאי דאי נוגות.

בחורף הנוכחי הבשילו ציוריה לרישומים אפלים וקשוחים יותר, ובחלקם שילבה בוכמן חורים וטלאים. "אני מניחה שזה קשור למצב שלי באותו רגע. אז זו היתה העטיפה של הזוגיות, והיום כאשה עצמאית אני מרגישה שהדברים הקשוחים האלו מתאימים לי יותר. אולי להגן קצת על עצמי", היא אומרת. אבל גם רוח התקופה ותמורותיה האופנתיות נותנות כמובן את אותותיהן, ולדבריה הרישול של הגראנג' קוסם לה כרגע יותר מהעליצות של הגוונים הזרחניים.

בין שזו הנאיביות הכובשת של רישום פנים בסגנון ילדותי, ובין שזו ההוויה ההיפית המרומזת בכתמי צבע אקוורליים, קשה להישאר אדישים לציוריה של בוכמן. וכפי שממחישה חולצת טי לבנה - שמכוסה כליל במין דפוס אינטנסיבי של מלבנים צבעוניים אך נוצרה בעבודת קווקוו חופשית בטושים עבים - בוכמן מצליחה ללכוד בדרכה שלה את החיוניות של הדפוסים הדיגיטליים הסוערים כעת על מסלולי התצוגות. העובדה שהיא עושה זאת באמצעים מכניים זמינים רק מעצימה את התוצאה.

חולצה בעיצוב לן בוכמןצילום: ליאה צ'סנוקוב

ויש בכך גם מסר אידיאולוגי, שחורג מההחייאה של בגדים ישנים. הן מהצבעוניות של ציוריה הן מהחולצות שהיא יוצרת עולה מסר אופטימי ליוצרים צעירים בתחום האופנה – שאפשר לחולל פלאים באמצעים נגישים ובמלאכות יד ארציות למדי. בלי תלות בתקציבי ענק או באמצעים טכנולוגיים מתקדמים, כוחן של החולצות נובע מחדוות יצירה ומכישרונה של בוכמן כמובן. "אני מרגישה שיש רוויה מתוצרים תעשייתיים מלוטשים וצמא לאסתטיקה גולמית יותר, לכל מיני מחוות לא שלמות ולדברים שנולדו ביד המקרה. באמנות אין דבר כזה, טעויות. המקרה זה המתנה הכי גדולה שיש".

כמי שמאמינה בעשייה אינטואיטיבית, היא אינה מסוגלת להסביר מניין צמח למשל עיגול שריססה בספריי שחור על גבי מיזע אפרפר וכלאה בתוכו כתמים ירוקים, או כתם ורדרד בגב. במובן מסוים זה סוד קסמם של ציוריה: גם כשהם עצמם אינם ניתנים לפענוח במושגים קונקרטיים, נעים להתענג על השיקוף הזה של התודעה של מי שיצרה אותם. "זה לא זרם תודעתי. זו נזילה תודעתית", אומרת על כך בוכמן בחיוך.

טווח מחירים: 320-520 שקל. להשיג ב"סובניר", קלישר 25, רוני בר, ביאליק 2, ומאיה בש, ברזילי 13, תל אביב

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ