בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שבועות האופנה: משחק הכיסאות

איך מושיבים את כל המכובדים בשורה הראשונה בתצוגות האופנה בלי לפגוע באיש? הביקוש הגובר למושב בשורה, ובעיקר מריבה אלימה בין יחצנית אמריקאית לנשות אופנה צרפתיות, אילצו את מארגני שבוע האופנה בניו יורק למצוא מסלולי תצוגה מקוריים

2תגובות

מושב בשורה הראשונה בשבוע האופנה בניו יורק מספק ליושביו הזדמנות לככב בצילומי הפפראצי המבזיקים לפני תחילת התצוגה, לראות את הבגדים מקרוב על הדוגמניות ולהחליף מבט של גאווה עם אנה וינטור (גם אם המבט הזה אינו זוכה לתגובה מצד העורכת המפורסמת של “ווג”). לעומת זאת, לא ברור אם מושב כזה מצדיק קטטה.

אבל זה מה שקרה בספטמבר שעבר, באולם אייברי פישר. זמן קצר לפני תחילת התצוגה של קולקציית אביב 2013 של המעצב זאק פוזן הודיעה יחצניתו כי אנשי הכיבוי פקדו לסלק יותר מ-60 כיסאות מהחלל, כאמצעי בטיחות. היא החלה להעביר אפוא כמה מהאורחים ממקומותיהם שבשורה הראשונה.

כמה מהם רטנו על שינוי המקום בעוד הם עוברים למושבים החדשים, היוקרתיים פחות. אבל בכירה מהוצאת ספרים צרפתית ושתי נשים שהתלוו אליה לא היו בין מקבלי הגזירה. השלוש סירבו לוותר על מקומותיהן, ואחת מהן, כך דווח, סטרה ליחצנית. עד מהרה התפרסמה התקרית בטוויטר והכתה גלים באתר Women’s Wear Daily) WWD). על פי הדיווחים באתר, היו השלוש מארי-ז’וזה סוסקינד-ז’אלו, נשיאת ההוצאה לאור ז’אלו, ובנותיה, ג’ניפר אמר, מהמגזין “ז’אלוז”, וואנסה בלוז’ון. אלו סברו כי ההנחיה של היחצנית – לין טסורו שמה - העידה על זלזול.

אי-אף-פי

“אמרתי: ‘אל תדברי ככה אל אמא שלי. את צריכה להפסיק לדבר ככה... תיזהרי, אני אתן לך סטירה’”, אמרה אמר ל-WWD. “היא לא הפסיקה, וזה פשוט קרה. זו היתה סטירה קטנה. היא לא היתה חזקה. לא הכאבתי לה, זה היה רק כדי להשפיל אותה. היא השפילה את אמא שלי, ואני השפלתי אותה לעיני העובדים שלה”.

התקרית הזאת והסטירה המצלצלת הובילו לבית המשפט: טסורו, שותפה בקבוצת HL, חברת היחצנות שטיפלה מטעם פוזן בסידורי הישיבה בשורה הראשונה, הגישה תביעה נגד האם ובנותיה ובה האשימה אותן בתקיפה, בחבלה, בדיבה ובלשון הרע ודרשה פיצויים בסך מיליון דולר. וכל זה קרה מפני שהמושבים בשורה השנייה לא היו טובים דיים.

בימים אלה מתקיים שבוע אופנה נוסף בניו יורק, וגם לקראתו ניסו המעצבים למצוא דרך להגדיל ככל האפשר את מספר המושבים בשורה הראשונה – בלי לפגוע בלקוחות ובלי לעבור על החוק. יחצנים ומפיקים רבים אמנם מצדדים בטסורו (“מקומם שדבר כזה היה יכול לקרות”, אומרת גייל דיזון, המפיקה את תצוגות המסלול של פרואנזה שולר, תארון ו-Creatures of the Wind). אך רבים סבורים שהלחץ למצוא מושבים רבים ככל האפשר בשורה הראשונה הולך וגדל מעונה לעונה.

“הכל גלובלי כל כך עכשיו, עיתונאים מכל העולם באים לתצוגות”, אומר פול וילמוט, שותף ומנהל בחברה הנושאת את שמו. “ולמרבה הצער, במקרים רבים יש יחס ישר בין הסקירה שכותב עיתונאי למושב שקיבל”.

כמה מהמוזמנים מתנים את בואם לתצוגה בקבלת מושב בשורה הראשונה. “זה כמו לשחק מונופול”, אומרת עליזה ליכט, סמנכ”לית בכירה לתקשורת בבית דונה קארן, על תכנון סדר הישיבה. “אבל במקרה זה אתה משחק באגו של האורחים”.

וככל שגדל הביקוש למושבים בשורה הראשונה, כך נעשית תצורת התצוגה המסורתית – מסלול ארוך וישר החוצה את הקהל, ושורות של כיסאות הניצבים משני צדיו – לתופעה אנכרוניסטית. בשנים האחרונות גדלה הפופולריות של מסלול תצוגה המכונה “נחשי”. בעונה שעברה השתמשו כמה מעצבים בולטים, ובהם דונה קארן ורודארטה, במסלול הזה, בתצורת S. הנתיב הוליך את הדוגמניות בדרך מתפתלת בתוך הקהל, ומספר השורות לא עלה על שתיים או שלוש.

מסלול הנחש הוא גרסה קרובה למסלול הפרסה הפופולרי, המשמש בתצוגות של דיאן פון פירסטנברג בלינקולן סנטר. תצורה זו מאפשרת הצבת כיסאות במרכז הפרסה, ובכך מוכפל מספר המושבים בשורה הראשונה.

יש גרסאות נוספות. לתצוגת הסתיו של המעצב בילי רייד עיצבה היחצנית ומפיקת התצוגות מייגן מגווייר-סטיל מסלול בצורת W, שיתאים למרכז Eyebeam לאמנות ולטכנולוגיה בווסט צ’לסי. “בילי רצה לנסות משהו אחר, אפקט בימתי”, אומרת סטיל. “צורת ה-W שומרת על מספר המקומות בשורה הראשונה שהפרסה היתה מאפשרת לנו, אין בה תוספת של מקומות”.

התצורות החדשות נראות כמו פתרון מחוכם לבעיה ישנה, אך יש להן גם חסרונות. לפעמים הבגדים, בייחוד אלה שבהם הצד האחורי הוא החשוב, מקבלים תשומת לב פחותה בשל מבנה המסלול.

“מסלולי הנחש מפיקים את המרב מהחלל, אבל כך הדוגמניות עוברות לפניך רק פעם אחת ואתה רואה את הבגדים רק פעם אחת”, אומרת יחצנית האופנה ליבי האן, מייסדת “האן פרוג’קטס”, שעובדת בין השאר על תצוגות של תאקון ו- Creatures of the Wind. “צריך שלבגדים יהיה מרחב לתנועה, יש מעצבים שזה חשוב להם מאוד”.

שיין גביאה וכריס פיטרס מ-Creatures of the wind, היא ממחישה, השקיעו מחשבה רבה במסלול חדשני, דמוי קופסה, ב”מילק סטודיוס”. זו היתה תצוגת המסלול הראשונה שלהם בשבוע האופנה בניו יורק, והמעצבים רצו אווירה של מרחב פתוח וגם שיהיה די זמן לראות את הבגדים. המבנה איפשר בסופו של דבר להציב מאה מושבים בשורה הראשונה, 95 בשנייה ו-26 בשורה השלישית, אבל לכמה מקומות נחסם שדה הראייה בשל עמודי הבניין.

“אני מחכה ליום שבו יהיה אולם גדול כל כך, שיהיה אפשר להציב בו 800 מקומות במעגל”, אומרת האן. “במעגל יש האלגנטיות והמרחב הפתוח, שמעניקים לבגדים נינוחות, וכולם יכולים לראות”.

האולמות בניו יורק הם במקרים רבים המגבלה האמיתית. כמה מהיחצניות מדברות בגעגועים על אולמות באירופה שבהם אפשר להפיק תצוגות בקנה מידה גדול. “באירופה יש מקומות שבהם אפשר להציב מסלול ארוך ומתפתל, ואז אפשר להושיב הרבה מאוד אורחים בשתי שורות בלבד”, אומרת סטיל. “כאן יש יותר מגבלות. יש הרבה מקומות שיכולים להכיל 250 איש, אבל לא 500”.

אבל באולמות גדולים החיסרון הוא הקושי ליצור אינטימיות וגם המרחק הגדול. “יש מעצבים שמשתמשים כיום באולמות ענקיים, אבל צריך ללכת בהם בלי סוף”, אומר וילמוט על מסלולים שאורכם כמעט כמגרש פוטבול. “הדוגמניות צריכות ללכת הרבה ולחזור בפינאלה. הן לא צריכות לעשות אימוני כושר אם הן עושות את המסלול הזה”.

דיזון אומרת שחקרה את תצורות הישיבה ברמה של מדע מדויק כמעט. “העניין הוא שכיסאות זולים יותר, אבל על ספסלים אפשר להושיב יותר אנשים; תמיד אפשר לדחוס בהם עוד אורח ברגע האחרון, אם יש צורך”, היא אומרת. “אנחנו בודקים את המרחב בסנטימטרים ועושים את חישוב העלות-תועלת”, היא מוסיפה (רוחבם של הכיסאות המשמשים בתצוגות אופנה הוא בדרך כלל 43-45 סנטימטרים, וזו אולי הסיבה לכך שכל האורחות נראות בדיאטה).

כדי לחסוך חלק מכאבי הראש מקפידים בלינקולן סנטר, הבית הרשמי של שבוע האופנה מרסדס-בנץ בניו יורק, על תקנות מחמירות ולא מאפשרים להתגמש. “יש שם צוות הפקה של המקום וככה אין שום תקלות”, אומרת ללינה לובה, סמנכ”לית התקשורת בקבוצת BCBH מקס אזריה, המפיקה את מסלולי הפרסה לתצוגות הקבוצה. “עומדות לרשותנו רק שלוש שעות לבנות את המסלול, ולכן אין לנו ברירה אלא להשתמש במתכונת הפרסה או במסלול הישר”, היא אומרת. “אבל לפחות אנחנו יודעים מה אנחנו מקבלים, בניגוד למקומות אחרים”.

ריצ’רד שאי, מלקוחותיה של סטיל, מציג גם בסטודיו שלו - ומשתמש במסלול ישר. צ’אי מעדיף לסלק שורה אחת מכל צד של המסלול, משום שהוא אוהב לתת לבגדים “אפקט סוחף”, כדברי סטיל. מסלול רחב יותר מאפשר גם צילומים טובים יותר, היא מעירה. גם רים אקרה, לקוחה של וילמוט, המציגה בלינקולן סנטר, דבקה במסלולים ישרים ופשוטים, עם כמאה מושבים בשורה הראשונה. “לא צריך לעשות עניין”, אומר על כך וילמוט. “כולם צריכים להבין שגם אם הם יושבים בשורה השנייה או השלישית, אין צורך להיעלב. אנחנו מסתכלים במגזינים ובפרסומים ומנסים לעבוד על פי ההיררכיה שלהם. אנחנו יודעים שלדרג הבכיר יש פריווילגיות”.

ובינתיים, איש מהמעורבים בפרשת התצוגה של פוזן ופרקליטיהם אינו מוכן להגיב בנושא. בתביעה האזרחית שהגישה לבית המשפט הגבוה במדינת ניו יורק, ובתלונה שהגישה ב-8 בנובמבר, אמרה טסורו שניסתה למצוא לשלוש העורכות מקומות חדשים אך הללו “סירבו להקשיב לקול ההיגיון”. בתלונה נאמר גם שסוסקינד-ז’אלו, ולא בתה, היא שסטרה לה, וכי “זו לא היתה סטירה קטנה, אלא סטירה חזקה”.

וילמוט עצמו פיתח תיאוריה על התצוגה ההיא. לדעתו, מאחר שהיא התקיימה בסיומו של סוף שבוע ארוך שבמהלכו נערכו כמעט מאה תצוגות בזו אחר זו, ומאחר שבכל ערב אף נערכה מסיבה עד השעות הקטנות של הלילה – “אולי זה קרה בגלל שילוב של יותר מדי קפה וחמרמורת”.

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו