שבוע האופנה בניו יורק: ובקרוב נלבש פיג’מות - אופנה - הארץ

שבוע האופנה בניו יורק: ובקרוב נלבש פיג’מות

מארק ג’ייקובס מבין שצרכני האופנה רוצים עכשיו תחושת עונג פשוטה, אצל פרואנזה סקולר חייבים לגעת בבדים כדי להבין, ואילו ראלף לורן הוסיף למראה המוכר מערבולות של טאפטה בבורדו ושחור

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
קתי הורין, ניו יורק טיימס

הזוהר הצהבהב של השמש בקע מבעד לדלתות הראשיות של בניין הארמורי בשדרת לקסינגטון בניו יורק, שם התקיימה תצוגת האופנה של מארק ג’ייקובס. כמה דקות לאחר הכניסה לתצוגה הבחינו אורחיה שהם נראים אחרת ואולי אף מרגישים אחרת: האור החזק גזל מהם את צבעיהם הטבעיים – את צבעי העור, השיער והבגדים. כך גרם ג’ייקובס לכל חובבי האופנה להיראות אותו הדבר פחות או יותר, פרט להבדלים בצלליות ובמרקמי הבגדים. וכתמיד - הוא הניח לאנשים לפרש את האור בעצמם.

אחת האורחות אמרה שלדעתה השמש המלאכותית והמסלול המוגבה והמעוגל שעליו צעדו הדוגמניות מביעים את התפתחות החיים. אחרים חשבו שזה תכסיס מתעתע הקשור בדרך כלשהי לרשתות החברתיות ולמערכות העצבים העמוסות שלנו. לאחר שהדוגמניות השלימו סיבוב אחד על המסלול נדלקו האורות הרגילים ואפשר היה להבחין בצבעים נוספים בדגמים שלבשו. אני מודה שציפיתילצבעי הקשת. אבל לג’ייקובס היו תוכניות אחרות.

את הקונצפט שלו שאל המעצב ממיצב פופולרי שהוצג ב-2003 במוזיאון טייט מודרן בלונדון - “פרויקט מזג האוויר” של אולאפור אליאסון. כשני מיליון איש צפו בעבודה ההיא שמרכיביה היו בעיקר אורות, צג וקירות של מראות, ששיוו לשמש המלאכותית מראה גדול הרבה יותר. תפקיד המראות היה הכרחי, הסביר אליאסון, דני ואיסלנדי במוצאו, ל”ניו יורק טיימס” ב-2004; המבקרים לא הסתכלו בשמש אלא במראות, וכך למעשה הסתכלו בעצמם. זה היה מפגש – במובן הרחב של המלה – עם הזהות. “הייתי רוצה לחשוב שהצופה הוא המרכז ביצירה הזאת”, הוא אמר אז.

צילום: רויטרס
מתוך קולקציית סתיו-חורף 2013-2014 של מארק ג'ייקובסצילום: רויטרס

מאחר שהסיבוב הראשון של הדוגמניות הסתיים בתוך ארבע דקות, קשה להחיל את הרעיון הזה על התצוגה של ג’ייקובס, ואין טעם להתעכב עליו. מבחינה מסוימת אפשר לטעון שג’ייקובס ניצל את האהבה שרוחש עולם האופנה לפירוטכניקה כדי לספק אמת בסיסית על עצמנו: אנחנו אוהבים את מה שאנחנו אוהבים. אנחנו אוהבים את הפיג’מות שלנו. אנחנו אוהבים מעיל שנראה יפה ולפעמים שמלת משי זוהרת, שהיא גם נוחה כמו קומבינזון. ביסודו של דבר אנחנו רוצים לבלות במחיצת ידידינו בלי לחשוב יותר מדי על הבגדים שלנו.

“זו קולקציה שלא מצריכה חשיבה עמוקה במיוחד”, אמר ג’ייקובס על הקולקציה. ואכן, הוא הציג מערכות של סוודר וחצאית, ז’קטים מצמר בגזרת A, וסט עם חצאית משי שחורה, מעילי ערב עם פאייטים ופרווה. כל הדוגמניות עטו פאות זהות, קצרות וסתורות שיער. אבל ג’ייקובס לא אמר את דבריו ללא ביסוס. מה שהופך אותו למעצב דגול, בין השאר, הוא תחושת העיתוי שלו. האופנה משתעממת מעצמה עד מוות. אנשים שאוהבים את העולם הזה, שאוהבים עיצוב, יודעים שלא יתרגשו למראה עוד דברים מזויפים – כישרונות מזויפים, גאונות מזויפת. ההנאה צריכה לנבוע מתחושת עונג עמוקה יותר. הפגם היחיד שהיה אפשר למצוא בקולקציה של ג’ייקובס הוא שלא היתה מגוונת דיה; היו בה יותר מדי זוגות מכנסוני צמר משובצים בגזרת תחתונים. אבל שאר הקולקציה נתנה בסיס לתקווה שבסתיו הבא נלבש פיג’מות ונתעסק בדברים חשובים יותר.

צילום: אי-פי
מתוך הקולקציה של ג'ייקובסצילום: רויטרס

לגעת בעור

חלק ניכר מהאופנה כיום מעוצב, מופק וגם נצפה במחשב. כשלזארו הרננדז מפרואנזהסקולרהרים בידיו סוודר צמרירי שאמרת עור מחוברת אליו ללא תפרים לכאורה ואמר, “זה יוצר במחשב”, הוא התכוון לכך פשוטו כמשמעו. מכונה תוכנתה לנקב שערות דקות של צמר אל תוך העור עד שהמשטח הקשה שלו התמזג בהדרגה עם הסריג הרך.

בתוך כמה עונות נהפכו הרננדז ושותפו ג’ק מקולה לאמנים הטובים ביותר בתחום אחיזת העיניים באופנה האמריקאית. כמה מתכסיסיהם אינם מוצלחים, אבל הם מוכנים לקבל על עצמם את הסיכון. גם בשנות ה-30 הפרה־היסטוריות נאלצו מעצבים לנסות שיטות חדשות ובדים חדשים עד שהגיעו לתוצאה הרצויה.

צילום: אי-פי
מתוך הקולקציה של פרואנזה סקולרצילום: אי-פי

כיום הצרכן החזותי של האופנה – כלומר מרבית האנשים, לרבות חובבי אופנה “כבדים” – מחמיץ את החוויה המוחשית. גם התמונה הדיגיטלית הטובה ביותר אינה יכולה ללכוד את המרקם הגרעיני, דמוי קרום המתגבש על שלג, של חצאית טול ארוגה שהוצגה בתצוגה של פרואנזה, או את האיכות הדחוסה של סריג בוקלה שהמעצבים השתמשו בו במעילים ובז’קטים מוצלחים. אפילו לעין בלתי מזוינת, הבוקלה נראה כמו משהו תעשייתי ומבשר רעות. מוכרחים לגעת בו כדי להבין.

האופנה העילית היתה תמיד שמורת טבע של המעטים חסרי הפחד והעשירים המפונקים. אבל בתקופה שבה התצוגות זמינות לכל מי שיש לו סמרטפון – וכשמעצבים ומייצרי התדמית שלהם מיטיבים לסגנן קולקציה המספקת טלטלה חזותית – תחושת המגע היא חוויה שקשה לחלוק.

הדגמים החדשים של מקולה והרננדז הם גם הוכחה לערך ארוך הטווח של המחקר בבדים. לפני שנה־שנתיים הם הציגו כמה פריטי עור ארוגים שנראו מדהימים, אך בעצם היו נוקשים למגע. השניים חידדו את הרעיון והפעם יצרו מעילים ושמלות מזמש ועור ארוגים, בדוגמה שמזכירה טוויד. תחרה עשויה מקרפ - שהוא צדו האחורי של הסאטן, שחומם והתקשה למרקם של ביסקוויט - היתה מוצלחת פחות לדעתי. אבל אולי הרעיון הזה ייקח אותם למקומות אחרים.

בעונה הנוכחית יש גם הרמוניה גדולה יותר בין הבדים לגזרות, בייחוד בפריטים המיוצרים מבוקלה ומטול, וגם בכמה שמלות בגזרה רפויה מקרפ צמר לבן, הנרכסות בכפתורים בצדן האחד ומצוידות בצווארונים סרוגים (השמלות שיימכרו בחנויות יהיו ארוכות יותר, אמרו המעצבים). הדגמים האלה, לצד מעילים וז’קטים נקיים ועגולי כתפיים, מרמזים על תפירה עילית משנים עברו – לי הם הזכירו את ז’יוונשי המוקדם – אבל הם מקסימים. הבדים החדשים יותר פשוט גורמים להם להיות מפתיעים.

צילום: אי-פי
מתוך הקולקציה של פרואנזה סקולרצילום: אי-פי

ראלף לורןפנה אל צי הסוחר – בהעתקים מלאי שיק של מעילי צמר, מכנסי מלחים, עור וסריגי מלחים. לורן עלה אל המסלול לקוד קידה בסוף התצוגה לבוש אף הוא בסגנון זה, שמזמין כותרות כמו “הזקן והים”. אבל הוא הבוס. הקטעים הגבריים בתצוגה נראו מוכרים, אבל מערבולות של טאפטה בבורדו, בשחור ובירוק עמוק עם קפלים עדינים הצדיקו את ההמתנה – והיו ראויות לשטיח אדום מודרני.

מוגזם זה יפה

השמלות שמעצבת ג’ורג’ינה צ’פמן למרצ’סה בולטות באירועי השטיח האדום, והיא מסוגלת להוציא תחת ידיה דגמים קלילים ואווריריים, וגם מפוארים יותר. אדום־דם של גויה היה מקור ההשראה שלה הפעם, והיא טיפלה באזכורים ההיסטוריים בתבונה ובמרץ עדכני. למשל, בשילובים של מחוך רקום מזמש לבן וחולצת גזה לבנה, עם חצאית עיפרון מזמש, או טול במראה עירום עם בגד מחויט בסאטן אדום. הגבהת העיצוב של החולצה לערב היתה תוספת נחמדה, אבל חבל שלא הניחה לאווירה להתמשך עוד קצת לפני שנכנסו לתמונה החצאיות המהודרות.

קל לפקפק בסגנונו של מעצב כשהוא משתנה תדיר או כשהבגדים נראים יפים אך חסרה להם סמכותיות, כפי שקורה לעתים קרובות לדגמים של ריד קרקוףמאז הקים את המותג שלו. אבל נדמה שהוא נרגע, סוף סוף. הקולקציה הנוכחית שלו – המורכבת ברובה מתלבושת אחידה ועכשווית, ז’קטים ארוכים, חולצות בצווארון וי וקונכיות מסריג או מפרווה, חצאיות מעטפת קוליות ונצחיות עם מכפלות עמוקות – נראתה מגובשת ובוגרת יותר, ולא לכודה בתיאוריית מינימליזם.

הדוגמניות של קלווין קליין נראו מצוין במעילי הצמר הקודרים, רחבי החגורה, ובחצאיות הפעמון התואמות, למרות הגושיות הבולטת של צמר הכבשים והאלפקות. פרנצ’סקו קוסטה התכוון ללא ספק ליצור אמירה על עוצמה נשית – בחולצות הסרט בעלות החגורה שהצטלבו בגב, במגפיים השחורים שהיו שילוב של אופנוענים ותפירה עילית, באבזמי החגורה הענקיים. ובדיוק כשהגזרות הגדלות של הבגדים נראו מוגזמות, נעשה פתאום הגודל לנקודה החשובה. קוסטה עשה רבות בקולקציה הזאת. הוא יצר אפקטים של רשת בעזרת קפלים. הוא התפיח את הגזרות. והוא שיחזר כמה מהדגמים הגבריים שלו בגרסאות דקות יותר לערב, למשל בבלייזר שחור עם מכנסי סאטן רחבים. אבל באופן כללי הוא עיצב צללית סמכותית.

מאנגלית: אורלי מזור־יובל

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ