ג'ון גליאנו: איש חסיד נהיה

התלבושת הכמו־חסידית שבה הונצח ג’ון גליאנו פתחה מחדש דיון סוער. אבל האם בחירות הלבוש של המעצב השנוי במחלוקת כה תלושות מההוויה האופנתית העכשווית? התשובה מתחילה דווקא בז’ן־פול גוטייה

שחר אטואן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שחר אטואן

ג'ון גליאנו עושה זאת שוב. שנתיים לאחר שהתבטאויותיו האנטישמיות הפכו אותו לאישיות בלתי רצויה בזירת האופנה בפאריס, שב ומצא את עצמו המעצב הבריטי בן ה-52 בעין הסערה - וגם הפעם זה קשור לעם היהודי. צילום פפראצי שגרתי שלו בניו יורק תיעד אותו בהופעה שבעיני רבים הסגירה דמיון מטריד לבגדי חסידים: מעיל שחור ארוך, מכנסיים כהים שהסתיימו מתחת לברכיים, מגבעת שחורה גבוהה, וככל הנראה הסימן המחשיד ביותר - קווצות שיער מסולסלות שהשתלשלו משני צדי הראש.

עורכי "ניו יורק פוסט" מיהרו לפרסם את הצילום על שער העיתון לצד כותרת מתלהמת -Shmuck! Jew-bash designer's costume mocks faithful ("שמוק! בגדיו של המעצב משמיץ־היהודים לועגים לקהל המאמינים") - והדיון הציבורי בהופעתו של המעצב התלקח בן רגע. התגובות נחלקו לשתיים: היו שראו בכך פגיעה ישירה ברגשותיו של הציבור היהודי, והיו שטענו, בצדק מסוים, שחוש הלבוש של גליאנו נטה מאז ומתמיד לתיאטרלי והופעתו זו אינה חורגת מכך. "מראה הפיראט החסידי", כך הוגדר סגנון לבושו הכולל של המעצב באחד מהדיונים שהתנהלו ברשת.

ליז רוזנברג, הדוברת של גליאנו, הדפה את ההאשמות בנוגע להופעה החסידית. "כידוע, ג'ון מופיע בציבור במעילים ארוכים ובכובעים גדולים זה שנים", היא אמרה לכתבת WWD. "יש לו שיער ארוך מתולתל ואני יכולה להבין מדוע אנשים פירשו את המראה הזה כחסידי־יהודי. אבל אני יכולה להבטיח שלא היתה לו כל כוונה, מודעת או לא, להציג עצמו כך במחווה לקהילה זו או באקט של לעג לתרבות היהודית. זה הדבר האחרון שג'ון ירצה לעשות כעת".

גליאנו בתלבושת מעוררת המחלוקת. אקסצנטרי כתמידצילום: א.ס.א.פ קריאטיב/ spla

כדי לאשש את טענתה, הבהירה רוזנברג שהמעצב לבש באותו היום את הפריטים הבאים: כובע בעיצוב סטיבן ג'ונס, מכנסיים של יוז'י יממוטו, חולצה מהמותג "ברוקס בראדרס", וסט של דולצ'ה וגבאנה. במלים אחרות, הדגש היה אופנתי. גליאנו, הוסיפה רוזנברג, בילה את השנתיים האחרונות בלימודי יהדות, "עבד עם דמויות מובילות בקהילה היהודית, שקע בספרות של פרימו לוי ואלי ויזל ולמד רבות על השואה". קשה שלא להיות חשדן כלפי הצהרה כה גורפת, ועם זאת – בהנחה שגליאנו אכן עידכן את ידיעותיו - לא מופרך להניח שמשהו מאורחות הלבוש המסורתיים של יהודים אורתודוקסים חילחל לתודעתו.

באותה מידה אפשר לשער כי המעצב לא היה בוחר מרצונו לצעוד שוב ללב הקלחת דווקא עכשיו, בשעה שהוא עושה צעדים ראשונים בחזרה לזירת האופנה – שהרי בניו יורק הוא שהה בסטודיו של אוסקר דה לה רנטה, מקום עבודתו הראשון מאז פיטוריו מבית דיור ומבית האופנה הנושא את שמו. על אחת כמה וכמה כשהוא יודע כי כלי התקשורת עוקבים אחר כל צעד שלו - ולמעשה מפגינים כלפיו חוסר סובלנות שאינו שונה באופן מהותי מזה שביטא הוא עצמו בדבריו החריפים.

אירוניה של הגורל – לפני 20 שנה בדיוק, לקראת סתיו־חורף 1993, עיצב מעצב אחר קולקציה בהשראת לבושם המסורתי של יהודים חרדים. זה היה ז'ן־פול גוטייה, והקולקציה שלו הוצגה בשבוע האופנה בפאריס, מלווה בנגינת כינור של "ירושלים של זהב" ו"ערב של שושנים". הדוגמנית הישראלית מיקי ממון פתחה אז את התצוגה, לבושה במעיל שחור ארוך ומצנפת פרווה תואמת, ונראתה כגבירה מחופשת לנער ישיבה ביום חג. מנקודה זו ואילך התצוגה התפתחה לחזון אפל ובה בעת משועשע על אלגנטיות דתית, שעימת יחד סגנונות מוכרים כמו פאנק, סוריאליזם, גותיקה, גראנג', בארוק ואוריינטליזם.

קולקציית סתיו-חורף 1993 של ז'ן-פול גוטייה

המעצב הצרפתי העניק למראות שיצר תו מיני חתרני, פרוורטי לפרקים, כשהפך את כובעי הפרווה הגדולים וסלילי השיער שהשתלשלו מהם לאביזר ארוטי. מהאיסור על החצנת סממנים מיניים בחברה החרדית הוא רקח זהות מגדרית מעורפלת, והדוגמנים והדוגמניות שצעדו על המסלול נראו כמו קבוצת כלאיים עלומה. אחת מהם, למשל, יצאה לבושה כבחור ישיבה, לרבות כיפה וציצות שיער מהצדעיים, ובידה תיק מלבני בצורת סידור תפילה. אחרת משכה מעלה בהפגנתיות את גרבי הצמר הסוררים שנשרו במורד ירכיה. דוגמנים צעדו בסרבלים מחויטים הדוקים שנרכסו בכתפיות דקות בעצמות הבריח.

הגורם שהניע את גוטייה ליצור את הקולקציה ההיא, כך סיפר לי בשיחה ב-2010, היה מפגש שלו עם יהודים חרדים ברחובות ניו יורק. גם בזמנו היו מן הסתם שמצאו בכך טעם לפגם וזיהו בהומור ששזר המעצב בקולקציה ובתצוגה סטירת לחי מבודחת לעם היהודי. בתום התצוגה הסביר גוטייה כי כוונותיו היו הפוכות לגמרי. "יש המון יהודים בתעשיית האופנה, ומאז ומתמיד חשבתי שהתרבות שלהם יפה", הוא אמר לכתבת הערוץ VH1 והוסיף כי שקל את הרעיון במשך זמן רב והחליט להוציא אותו לפועל דווקא בשל גלי האנטישמיות והגזענות שגאו אז ברחבי העולם. "אני חושב שזה רגע טוב להציג את זה ולנקוט עמדה", הוא סיכם, קושר גם הוא מראה יהודי חסידי בהדים של גזענות, כפי שעשו מבקריו של גליאנו.

מתוך הקולקציה של ז'ן-פול גוטייה
מתוך הקולקציה של ז'ן-פול גוטייה

ועם זאת, אי אפשר להעלים עין מהעובדה שדבר מה באסתטיקה החסידית נדמה כעת קורץ או מפתה כשלעצמו. גם אי אפשר להתעלם מכך שבחירות הלבוש של גליאנו אינן כה תלושות מן ההוויה האופנתית העכשווית וממאפייניה המדיפים אקסצנטריות מאופקת: אחד הכוחות המשפיעים כיום באופנת הגברים הוא, למשל, ההיקסמות מחייטות אישית מסורתית מהמאה ה-19, לרבות חדוות חבישת המגבעת. ובכלל, בהתחשב בכך שמאז התצוגה המכוננת של גוטייה חלפו שני עשורים, שהם פרק הזמן הנדרש בדרך כלל לאופנות תקופתיות לשוב למחזור הדם של המערכת, אולי זה אכן זמן מצוין לתחייה מחודשת של המראה החסידי.

ימים יגידו אם למראה החסידי יש יכולת להצמיח שורשים חדשים בזירה האופנתית (וראו בהקשר זה תערוכת “חסידים: לא רק שחור־לבן” שננעלה באחרונה במוזיאון ישראל וסרטה של רמה בורשטיין “למלא את החלל”). ובינתיים נראה שמדורי האופנה, שלא כהרגלם, עוסקים באחרונה ברמיזות דתיות במלתחה, ולאו דווקא זו היהודית. גם פרישתו המפתיעה של האפיפיור בנדיקטוס ה-16 עוררה דיון אופנתי והניעה כמה עיתונאים לדון בחיבתו הלא מוסברת לנעלי פראדה אדומות. אף שזו אינה הפעם הראשונה שעיתונאי אופנה מקדישים את מרצם לחקר הנושא, גם הפעם הם לא העלו הסבר הגיוני. ייתכן שהאפיפיור אוהב את הנעליים האלו, או שהן פשוט נוחות לו. בכל מקרה, סביר להניח שלא התכוון לנסח באמצעותן הצהרה סגנונית מרחיקת לכת, כשם שלא ניתן לתייג את הלבוש הכמו־יהודי של גליאנו כבגדי שרד שנועדו למרק תדמית ציבורית שהוכתמה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ