אלון סימן טוב: נעליים ממקום אחר

אחרי שעבד עם בתי אופנה מובילים וחברות ענק הקים אלון סימן טוב, ישראלי החי באיטליה, מותג נעליים איכותי. כזה שמחבר את הנוחות של בירקנשטוק עם תחכום אופנתי וחומרים מפתיעים, חלקם נוצרו בידי בדוויות מלאקייה

סהר שלו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
סהר שלו

בין מאות הדוכנים ביריד אופנת הגברים שנערך בפירנצה לפני חודש בלט מותג נעליים חדש - Y.O.U Footwear. המותג הזה גם זכה להיכלל ב”להתלבש כמו גבר” - פרויקט מסקרן של אנג’לו פלאקבנטו, מהעיתונאים המוערכים בעולם האופנה הגברית, שהציג 21 פריטי מפתח בארון הגברים המודרני. בין שלל הפריטים הללו היה גם זוג נעליים של המותג החדש, מעין נעלי מטפסים בפרשנות מודרנית, ספק סניקרס ספק נעליים אלגנטיות, עשויות חומרים מפתיעים כמו לבד ועור ובעלות מראה חדש, מתוחכם ואיכותי.

על Y.O.U Footwear חתום אלון סימן טוב, 47, ישראלי שחי באיטליה והקים את המותג עם שותף לפני כשנתיים, לאחר שעבד עם בתי אופנה מובילים, יעץ לחברות אופנה ולמותגים גדולים ולימד בבית הספר לאופנה במילנו. “אחרי שנים בתעשייה רציתי לחזור ולעשות משהו שקשור יותר לעולם האישי שלי”, הוא מספר, “פגשתי את השותף שלי והחלטתי ללכת על הרפתקה חדשה שקשורה במותג נעליים לגברים. זה פרויקט שבבסיסו הוא בשל מאוד: המטרה היתה לנסות לבנות מותג ולעשות אופנה אישית, לשלב בין שני העולמות, המסחרי והיצירתי. זה מותג בוגר שאנחנו רוצים שיהיה לו סיפור, ושיוכל להחזיק את עצמו בלי לשאת את שמו באופן בולט, ולהפוך לאיקוני. משהו כמו נעלי המדבר של חברת קלארק עם הנוחות של בירקנשטוק והתחכום האופנתי של המותג היפני Vis Vim”.

הנעליים, מבחר מרשים בגזרות שונות, מבטאות בדיוק רב את כל אלה: אימומים נוחים במיוחד, דאגה אקולוגית (אבל לא קיצונית מדי), חומרים שונים ובהם עורות בעיבודים טבעיים ואריגים משטיחים מסורתיים, וגם פרטים קטנים כמו שרוכים וסוליות שמאפשרים לחמוק מהחלוקה המסורתית בין נעליים ספורטיביות לאלגנטיות.

אלון סימן טוב

למקום הזה הגיע סימן טוב אחרי שעשה מסלול המשקף במידה רבה את התפתחות האופנה העולמית בעשרים השנים האחרונות. הוא נולד בחבצלת שברחובות, למד ריקוד והיה משוכנע ששם עתידו. עד שפגש בטל לנדסמן, אז דמות מוכרת בחיי הלילה של תל אביב, וזה שיכנע אותו ללמוד אופנה בשנקר. הוא התחיל ללמוד בבית הספר וב-1990, לפני תום לימודיו, עזב כדי להתמחות בבתי אופנה באיטליה.

את הסטאז’ הראשון שלו עשה בפירנצה, בבית האופנה המוערך של אנריקו קוברי, מעצב צעיר בן דורו של ורסאצ’ה. “זה היה בית אופנה עם קונספט של זיכיונות כמו פייר קרדן”, מספר סימן טוב, “הוא השיק עשרות מוצרים ומיד כשהגעתי התחלתי לעשות עניבות, צעיפים, סריגים וג’ינסים, שאצל קוברי היו הג’ינסים הממותגים הראשונים. היו לו לקוחות כמו מדונה ומייקל ג’קסון, אבל אחרי שהוא מת מאיידס אחותו תפסה את הניהול והעסק הלך והידרדר”.

נעלי Y.O.U Footwear

ב-1998, אחרי שהות קצרה בניו יורק, עבר סימן טוב לרוברטו קוואלי. הוא הקים שם את מותג בגדי הגברים - ועבר לרומיאו ג’יגלי. “זה היה בסוף שנות ה-90”, הוא מספר, “והמראה היה מאוד רוקנרולי, עמוס עורות ופרוות, משהו שנראה אז חזק ונכון, כמו הסטייל של לני קרביץ”.

אחרי שהקים את חטיבת הגברים של ג’יגלי התחיל לעצב שם גם נעליים והפך לאחראי על האביזרים במותג. “אחרי המינימליזם של שנות ה-90 הפכו האקססוריז לתחום רותח”, הוא מתאר, “ואביזרים כמו תיקי הבאגט ונעליים הפכו לדבר הבא. בגלל הרוויה בתחום ההלבשה, האקססוריז היו זירה שבה אפשר היה לעשות כל מה שאנחנו רוצים, פתאום הם נהיו העניין ולא הבגדים. עבדתי קשה על מחקר ופיתוח, טיפול בעור, רקמות וצבעים, שילובי זכוכיות וחיתוכי לייזר”.

עם לידתה של בתו הראשונה פרש סימן טוב מג’יגלי, התחיל ללמד ב-IED, בית הספר לאופנה ועיצוב במילנו, ועמד בראש מחלקת האביזרים בחברת ליוויס העולמית. “שם האביזרים היו חלק משמעותי ולא תוצר לוואי של האופנה”, הוא מספר על המעבר לחברה מסחרית גדולה. “אחרי 15 שנים של עבודה אצל מעצבים שלא שואלים כמה הדברים עולים עברתי לחברה שכל דולר בה חושב. מפריטים שעולים 900 דולר עברתי לעיצוב פריטים שעולים 15 דולר. מעבר לכך העבודה היתה כרוכה בתרגום של כל הניסיון שנצבר ליכולת לעשות כמויות. עם רומיאו ג’יגלי היינו מוכרים 300 נעליים מכל צבע, פתאום מכרנו מיליוני נעליים”.

המעבר ממוצרי יוקרה למוצרים יקרים הרבה פחות היה אתגר בעיניו. “הכל מקבל זווית אחרת, הכל מהפנט”, הוא מתאר בהתלהבות את העבודה בליוויס, “הקליינטית שלי היא לא ריץ’ ביץ’ מניו יורק אלא מישהו שלא מבין באופנה, אנשים פשוטים שאין להם אמצעים כלכליים אבל אתה רוצה לתת להם נעל יפה וטובה. זה לא חייב להיות הכי טוב שיש, אבל זה צריך להיות טוב, יפה ואיכותי מספיק. זה היה אתגר להתעמת עם המחיר, במקום לעבוד בעולם שהאפשרות בו הן בלתי מוגבלות. ובכלל, העולם כולו השתנה. עם כניסתן של רשתות אופנה מהירה כמו זארה ו־H&M והיכולת לטוס ולהגיע לכל מקום - השתנו ההיצע והכמויות. בגלל זה אני חושב שהמעבר מהעבודה בתחום היוקרה לתחום הייצור ההמוני הוא סוג של בגרות, התפתחות”.

צילום: ללא קרדיט

כל אלו הובילו אותו להקים ב-2011 את מותג הנעליים החדש שלו. “זו היתה החלטה רציונלית, לא גחמה של בחור צעיר שגומר בית ספר ורוצה לעשות בגדים בבית בלי להביא בחשבון כמה זה עולה, למי זה מיועד ואיך אפשר לייצר את זה. נקודת הפתיחה היתה שכל האלמנטים מובאים בחשבון. זה מותג לאנשים בגילנו שחיים את מה שאנחנו חיים. הוא לא פונה לצעירים כמו מרבית המותגים, אלא לאנשים עם צורך אופנתי ללבוש פריטים שיש מאחוריהם סיפור, שנראים כמו משהו שמישהו חשב עליו. אני רוצה לעצב נעליים נחשקות, לא בגלל המחיר אלא בגלל האיכות והמראה. משהו שחוצה טעמים, צרכים ותשוקות. משהו שאני או אבא שלי יכולים לנעול”.

ומה הערך המוסף של המותג שלכם בעולם רווי כל כך?

“האתגר היה לנסות לפתח שפה ייחודית באופנה הגברית, שהיא תחום קשה בהרבה מאופנת הנשים. אל הגברים צריך להגיע עם סיפור מדויק יותר כי צריך לשכנע אותם שזה זה. צריך ללכת לעומק, לעבוד על ניואנסים של צבע, על צורניות, במקביל לעבודה מאומצת על האימום – יש לנו אימום אחד שפיתחנו במשך השנים ובכל עונה אנחנו מעדכנים ומשפצים. זה החלק הקשה: להגיע לאימום אופטימלי שיהיה גם יפה וגם נוח, שיתאים לנעל שהיא גם מסוג סניקרס וגם מסוג אלגנטי יותר”.

מי שמביט בנעליים מבחין מיד בייחוד החומרי שלהן.

“חומרים מעסיקים אותי תמיד. לפני כל קולקציה אני עובד על המון חומרים ועל השילוב ביניהם כדי שזה ייצור הרמוניה. בו בזמן חשובה לי המקומיות, עבודת היד, כמו ברקמות שאמא שלי הראתה לי כשהייתי קטן, רקמות מסרדיניה, עורות מאיטליה ובדים צבועים באינדיגו מיפן”.

העיסוק בחומריות הוביל אותו גם לנגב, שם מצא רקמות בדוויות והשתמש בהן באחדות מהקולקציות הקודמות. “בעונה הראשונה השתמשנו בחומרים ממוחזרים, בהם גם שטיחים, אבל השימוש בשטיחים ממוחזרים עלול להיות בעייתי, בעיקר אם מוכרים אונליין והמוצר שאתה מקבל שונה מזה שמופיע באתר. לכן חיפשנו שטיחים דומים להם. ניסינו לעבוד באיטליה עד שהגעתי לבדוויות מלאקייה שמגדלות כבשים, גוזזות וצובעות את הצמר בעצמן. אחרי שהבנו שחלק מהשטיחים שלהן לא דקים מספיק לצרכינו, ושלא את כל הגדלים שאנחנו צריכים הן יכולות לעשות, פיתחנו יחד שטיחים והשתמשנו בהם לנעליים. בקיץ הבא אנסה להמשיך את הפרויקט הזה אתן”.

כל זה, אומר סימן טוב, מייקר את המוצר. “אנחנו עובדים עם מוצרים איכותיים כמו תוויות עשויות מסיבים של חלב, סוליות עשויות מקרפ ועורות ממוחזרים. עם כל חומר יש תהליך פיתוח ארוך, דבר שמייקר את המוצר הסופי. מחירו לא זול: בין 300 ל-600 יורו לזוג נעליים”. המחיר הזה הוא מגבלה בתקופה של מיתון, המציבה קשיים בפני עולם האופנה ומולידה חשדנות כלפי מותגים חדשים. למרות זאת, המותג החדש התקבל בביקורות טובות, והוא נמכר ברשתות יוקרתיות כמו ברגדוף גודמן, ליין קרופורד ומרסי. בהמשך השנה יימכרו הנעליים גם בחנות האונליין של המותג.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ