בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מירי דוידוביץ: מאלבר קאמי 
עד אלבר אלבז

לתערוכת הצילומים החדשה שלה בחרה צלמת האופנה מירי דוידוביץ בשם “זרמים תת קרקעיים”. אבל הכל בתערוכה - ממוחמד בכרי לבוש לאנוון ב”זר, 2010” ועד צעירה חשופת 
חזה ב“סקסי, 2005” - נמצא על פני השטח, ישיר וראשוני

12תגובות

לקראת תערוכת הצילומים החדשה שלה בבית האמנים בתל אביב שקלה מירי דוידוביץ ליצור עבודה חדשה במיוחד בשבילה. לתחושתה, דיוקן חזק היה יכול להשלים היטב את אוסף הצילומים שהרכיבה יחד עם האוצר יואב שמואלי. היא העלתה בראשה כמה אפשרויות, אחת מהן צילום של הזמר אסף אבידן, ואף יצרה קשר עם מנהלו האישי, אך לבסוף זה לא הסתייע. "רציתי לצלם אותו כמו כוכב רוק", היא אומרת כעת, "אבל היה לי ברור שזו תהיה רק נקודת המוצא של הצילום ושמנקודה זו ואילך דברים ישתנו, דברים בלתי צפויים יקרו, והתוצאה הסופית תהיה אחרת לגמרי מהכוונה הראשונית שלי”.

מעטים הצלמים שיודו בפה מלא כי התכוונו לצלם כוכב רוק כהווייתו, גם אם הכוונה היתה ראשונית. זה לא נשמע כמו מהלך מתוחכם דיו. אצל דוידוביץ, לעומת זאת, נקודת המוצא האינטואיטיבית, הישירה, היא הבסיס המועדף. ב-26 הצילומים שמוצגים כעת בתערוכה - ששמה “זרמים תת קרקעיים" - זה מתגלם באופנים שונים, וקודם כל בשמות. “כנסייה בלילה, 2006”, לדוגמה, אכן מציג צללית כהה של כנסייה בשעת לילה. וב"צחור, 1993” נראית דוגמנית כהת עור שכל סביבתה – לרבות שמלתה, רצפת הגג המסוידת ושני החתולים שלצדה - לבנים.

יש מקרים שבהם הכותרות הלקוניות מצניעות נקודות התייחסות מורכבות מתחומי הספרות והאמנות. אלא שגם אלה מרומזות בלבד, נתונות לפענוח בידי הצופה. הצילום שמעטר למשל את קטלוג התערוכה, “נמרוד אדום, 2007”, מציג נער ארוך שיער וחשוף חזה, שטוף באור אדום. שמו של הצילום, העמדתו המסוימת של הנער ותווי פניו מעלים על הדעת את הפסל "נמרוד" של יצחק דנציגר. “נמרוד היה שמו של הבחור, אבל מובן שהפסל של דנציגר חלף לי בראש”, מאשרת דוידוביץ ומוסיפה כי באופן כללי היא מעדיפה שהצילומים ידברו בעד עצמם. "מובן שמאחורי כל צילום יש לי כוונות, אבל אני לא מעוניינת לכפות את הרעיונות שלי על הצופה אלא להשאיר את הצילומים פתוחים לפרשנות אישית שלו. להותיר מרחב לדמיון”.

דנציגר הוא לא האמן היחיד ששמו עולה במהלך השיחה אתה, והסיבה לכך קשורה בין השאר לדיאלוג שדוידוביץ, צלמת פרסום ואופנה זה כשני עשורים, מנהלת בשלוש השנים האחרונות עם האמן והאוצר יואב שמואלי. הקשר בין השניים נפתח בשיחת פייסבוק והתגבש בהמשך לעבודה משותפת על התערוכה הנוכחית. לדברי הצלמת, שמואלי הפרה אותה מאוד ופתח לפניה אפיקי חשיבה חדשים.

העבודה המוקדמת ביותר של הצלמת בתערוכה שאצר שמואלי היא "רעלה, 1991", “שביט בתל אביב, 2012” היא המאוחרת שבהן. שתיהן ממחישות בצורה טובה כיצד רוחשים הזרמים התת קרקעיים בעבודתה של דוידוביץ. במאוחרת שבהן ניצבת שביט ויזל, מלכת היופי של ישראל לשנת 2010, בחליפה מחויטת שחורה ונעלי עקבים גבוהים על מסלעה, ומאחוריה קו הרקיע של תל אביב. עמידתה האיתנה – שתי רגליה נעוצות בנחישות בקרקע, ידיה מונחות בתקיפות על מותניה – כמו מנסה להתחרות במונומנטליות המעט מגוחכת של רבי הקומות שברקע.

למען האמת, מפתיע לגלות שהעבודה נוצרה אשתקד משום שיש בה משהו מיושן מעט. דוידוביץ מודעת לזה, אבל אינה מצליחה לשים את האצבע על הגורם. ייתכן שזה קשור בהיקסמות שלה מהמגדלים האלו, שמזכירה רגע מכונן מתחילת האלף הנוכחי, עם הצטרפותם של מגדלי עזריאלי לנוף המקומי. הפריים של דוידוביץ מנסה ללכוד את המגדלים בשלמותם, לא לוותר אפילו על חלק קטן מהם. וייתכן גם שזה הדמיון שהעבודה מסגירה לעבודתו של הלמוט ניוטון.

מירי דוידוביץ

"זה בדיוק מה שכיוונתי אליו בצילום הזה, ואני שמחה שזה מורגש”, היא מתוודה בלהט, ותגובתה מאשרת את התחושה כי בתיאור ההוויה המקומית עדיין רווח אצלה השימוש במסננים או בעדשות זרות. בין שדוידוביץ שואלת סגנון ממסורות צילום אירופיות עכשוויות או משחזרת את רגע הצליבה בצילום שחור־לבן של השחקנית הצעירה נרקיס טפלר ("צלובה, 2011”) - הנטייה הזאת נוכחת בחריפות בעבודתה.

אפשר לזהות אותה אפילו בצילום "שרית, 2007” שכל כולו הצדעה להוויה ישראלית מוגדרת מאוד. הדוגמנית בעלת העור המוזהב שבמרכזו, המייצגת את תרבות המזרחים והעסיסיות הסגנונית המוגדרת כ"פרחית" או "ערסית" בידי ההגמוניה האשכנזית, מתוּוכת לצופה דרך מסנן מרכך של אופנה עילית איטלקית. שכובה על ספה בתנוחת אודליסק, אוחזת שרית בידה סיגריה בוערת ומישירה אל הצופה מבט אדיש, לא־מתנצל במפגיע על “הטעם הרע" של שיערה התפוח, לבושה החושפני ותכשיטיה המצועצעים. אלא שלסגנון המסוים יש אפיון איטלקי יותר מישראלי.

מירי דוידוביץ

ב"זר, 2010” דוידוביץ שואלת את דמותו של מרסו, גיבור ספרו של אלבר קאמי "הזר", כדי לומר דבר מה על ישראליות. השחקן והבמאי מוחמד בכרי נראה בו כורע ברך על חוף ימה של יפו, לבוש חליפה מחויטת כהה, חופן גרגירי חול בידו. "בצילום הוא לובש חליפה של לאנוון כי מעצב המותג הצרפתי, אלבר אלבז, הוא מרוקאי, וזה מצולם על החוף ביפו למרגלותיו של מרכז פרס לשלום. מבחינתי זה מייצג את מורכבות הקיום פה. בעדינות”.

בטקסט הנלווה לתערוכה מכנה שמואלי את בכרי "המבוגר האחראי של התערוכה", ודמויות הנשים שמקיפות אותו – האחת במקטורן שחור פתוח שחושף את חזה ("סקסי, 2005”), האחרת גוחנת עירומה על ארבע, סרט שחור כרוך סביב גופה ("תפילין, 2011”) - מזכירות כי מרכז הכובד של דוידוביץ נמצא בצילום אופנה, זירה שבה הערך של מבוגרים ואחריות שנוי במחלוקת.

דוידוביץ מזהה את עצמה בדמותה של הדוגמנית במקטורן. "מבחינתי זה סקסי. לא פוזות מתחנחנות מעושות של דוגמנות. זה מודל שמערב את הנשי עם הגברי וזה משהו שאני מזדהה אתו מאוד". חלק ממנה נמצא גם בצילום "ילדות, 2007”, שבו תיעדה את בתה מנדי ברגע שזכור לה מילדותה שלה: שכובה על שמיכת צמר משובצת, מאזינה לתסכיתים בטרנזיסטור של אמה, ועוד חלק בצילום שבו דוגמנית אוחזת מצלמה קרוב לסרעפת. המצלמה היתה שייכת לאביה של דוידוביץ. בדיוקן של הדוגמנית יבה דון עוצמת זו את עיניה ומעווה מעט את פניה כמו לעומת אור חזק מסמא. דוידוביץ נזכרת כי בזמן לימודיה במכללה האקדמית הדסה בירושלים יצרה דיוקן עצמי באותה הבעה בדיוק, ומאששת כך את הטענה שכל דיוקן הוא במידה מסוימת דיוקן עצמי.

מירי דוידוביץ

אז לא העלתה בדעתה כלל שתהיה צלמת אופנה. שאיפותיה המקצועיות התמקדו בצילום תיעודי אתגרי בסגנון “נשיונל ג'יאוגרפיק”. זה יכול אולי להסביר מדוע בדיוקן העצמי המקורי ההוא לא נכללו משיחות אקספרסיביות של אבקת איפור צהובה וירוקה על העפעפיים והריסים, כמו בזה שבתערוכה. את הנטייה לטיפוח היופי שיכללה דוידוביץ בעבודתה בתעשיית האופנה והפרסום המקומית. עתה היא דווקא גאה לומר שבמרבית הצילומים בתערוכה התבססה על האמצעים העומדים לרשותה כצלמת, ומיעטה להשתמש בתוכנת עיבוד תמונה דיגיטלית, “אפילו שפוטושופ הוא כלי לגיטימי ביותר כיום”.

וכשהשיחה נודדת לטכנולוגיות החדישות של צילום, ולדרכים שבהן שינו המצלמות הזעירות שבניידים החכמים את פני הצילום ואת האופן שאנחנו צורכים צילום ברשת, היא נזכרת בפעם הראשונה שיצאה ליום צילומים עם מצלמת הנייד החכם שלה. "כל הזמן הרגשתי שחבל שסחבתי בכלל את המצלמה הכבדה שלי, שהצילומים שאני יוצרת בנייד יפים יותר. הפילטרים המקסימים של אינסטגרם גרמו לכל דימוי להיראות טוב בצורה מיידית. אבל בסוף היום, כשהורדתי את החומרים למחשב, נוכחתי לגלות שאלו שצילמתי במצלמה המקצועית היו טובים לאין שיעור”.

מירי דוידוביץ

בסופו של דבר השפה של אינסטגרם מוגבלת לסגנון רטרו מסוים, היא אומרת, ולאחר הרהור נוסף מצליחה לנסח בבהירות את ההבדל המהותי שבין צילום מקצועי לקסם של אינסטגרם: “הפטנט של הפילטרים האלו הוא למחוק פרטים 'מיותרים' כדי שהצילום ייראה טוב. האתגר של צלם מקצועי, לעומת זאת, הוא לערוך את הפרטים בצילום על פי השקפתו וליצור את ההיררכיה הנכונה ביניהם”.

מירי דוידוביץ


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו