אופנה דו קוטבית - אופנה - הארץ
רנואר

אופנה דו קוטבית

במלאות לה עשרים שנה קיימה רנואר טורניר תצוגות חגיגי, לקולקציות האביב של המותג הוותיק ושל אחיו הצעיר Twenty Four Seven. אלא שהתצוגה הראשונה נראתה מדולדלת, השנייה ילדותית ומתלהמת, והפער ביניהן צורם

שחר אטואן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שחר אטואן

“מה כבר יש לכתוב על תצוגת אופנה?”, תהתה באוזניי הבחורה שישבה לצדי, רגע לפני שהתחילה התצוגה של Twenty Four Seven שהתקיימה השבוע. האמת, היססתי לפני שעניתי. “על העיצוב, על האווירה, ועל הבגדים כמובן...”. השתדלתי להישמע משכנע. אחרי הכל, תצוגות כבר מזמן אינן מיועדות להצגה של בגדים, הן אמצעי לטיפוח תדמית ציבורית, מעין הזדמנות להצהיר על הכוונות שמאחורי הבגדים המוצגים. “וזה באמת מעניין?” היא לא הרפתה. שעתיים קודם לכן הסתיימה התצוגה הלא מוצלחת של רנואר, ועכשיו עמדה להתחיל זו של המותג הצעיר של קבוצת רנואר, בטורניר האופנה החגיגי שקיימו מנהלי הקבוצה במלאות עשרים שנה לפעילותה. הסתכלתי על המסלול שהפך מלבן לשחור ועל אותיות הקלקר שנחו מעליו ועניתי לצעירה בבטחה: “כן, זה מעניין”. אז עדיין הייתי אופטימי ביחס לתצוגה של המותג הצעיר יותר.

מדוע בחרו מנהלי רנואר בטורניר יום הולדת דווקא, כזה שכולל שתי תצוגות נפרדות של קולקציות האביב וביניהן הפסקה של שעתיים לצורך אכילה ושיחות חולין? לא ברור. למיטב ידיעתי, הפעם האחרונה שבה נחשבה תצוגת אופנה לצורת בילוי נחשקת לשעות הבוקר היתה בשנות ה-90. דוגמניות צעדו אז על מסלול מאולתר ומארגנת התצוגה היתה מלווה את צעידתן ככרוז. אבל מנהלי רנואר חשו צורך להפיק אירוע חשוב ומשמעותי, וכך סיפקו לאורחיהם אירוע שיותר מכל הזכיר נשכחות, עם כרוז שהורה למוזמנים להיכנס

לאולם בתחילת התצוגות ומאוחר יותר הזמין אותם להתכבד בארוחת הצהריים.
למרבה הצער, זה לא היה שריד אנכרוניסטי יחיד. חבר לו נוהג מיושן אחר, שמקורו באירועים ממלכתיים – סדרת נאומים ארוכה. מנהלי רנואר אף הגדילו לעשות והזמינו כוכב אמריקאי בשם ג’ייסון לואיס. אם השם הזה אינו נשמע מוכר, מה לגבי סמית ג’רד? זו הדמות שגילם לואיס בסדרת הטלוויזיה “סקס והעיר הגדולה” בעשור הקודם. דובר המותג, שהציג אותו, הדגיש כי גם ללואיס יש מותג אופנה עצמאי, והלה בתורו דיקלם את המצופה ממנו ודיבר על התרשמותו החיובית מישראל, מהאופנה המקורית שלה וביתר שאת מזו של המארחת שלו.

סמנכ”ל השיווק מישל תמיר, שעלה אחרי האורח, סיפר מעט על ההיסטוריה של רנואר, ציין את ערכיה והודה לכל הנוגעים בדבר על העלאת התצוגה. “אופנה טובה ועדכנית שמגיעה מהמסלולים באירופה, במחירים ובאיכות טובים, ובהתאמה לאקלים המקומי”, הוא הגדיר את מהות פעילותו של המותג. סרטון וידיאו שהוקרן אחר כך נשא הבטחה לקולקציית אביב בהוויה ייחודית. נראו בו חבורת דוגמנים ודוגמניות נופשים בבגדים קלים על שפת הבריכה, למרגלות הרי אדום. הבגדים שלבשו היו מועטים אמנם, בייחוד הדוגמנים, אך הם נראו טוב. הביצוע המהורהר ל”I Feel Love” של דונה סאמר שהתנגן ברקע, וההילוך המואט של תנועתם, הגבירו את הרושם של חלום.

אך כשצמד הפרזנטורים של המותג, עוז זהבי ואור גרוסמן, יצאו אל המסלול, זו היתה התפכחות ממחזה שרבי: בחולצת טי מודפסת ומכנסיים לבנים, ובשמלה לבנה מחטבת, ייצגו השניים מציאות אחרת לגמרי. כזו שבה הבגדים לא מפתים, ואלו שלובשים אותם אינם נענים להם בחושניות. זהבי אמנם הניע את ראשו ופלג גופו העליון לקצב המוסיקה, ובשלב מסוים גם את האצבע המורה, אבל שניהם נראו כאילו היו מעדיפים להיות במקום אחר.

בגדי הנשים שהוצגו על המסלול לאחר מכן נראו כאילו נוצרו למקום כלשהו שאינו ישראל. מה שקשר בין הדגמים האווריריים האלה היה לא רק גוני ליים ודפוסי תבנית צפופים, אלא בעיקר בוהק סינתטי של בדים זולים. הצלליות היו רפויות, הגזרות משוחררות וחלקים עליונים גלשו מעל גופן של הדוגמניות. ומה שחסר בבגדים יותר מכל היה זרימה של אוויר.
אפילו טוניקות בגזרות רחבות, שנתלו מהכתפיים ברצועות עבות (גזרה שחזרה על עצמה בווריאציות שונות), נדמו יותר ככיסי אוויר חם מאשר כהצעות לבוש קלילות. וכשברקע שרה הזמרת “I Feel The Heat”’, לא היה אפשר שלא לחוש את זה יחד אתה. שמלות ערב קולחות כללו שרוולים פעמוניים או אדוות של בד במראה רומנטי. אלא שאין דבר בלתי מעשי יותר מהניסיון להיראות כמו דוגמנית ממגזין, בשעה שאת מזיעה בתוך בדים שאינם מותאמים לתנאי האקלים.

אופנתי עכשיו לדון בשינויים שהאינטרנט, או ליתר דיוק הצפייה בתצוגות אופנה ברשת חוללה בקרב מעצבים וצרכני אופנה כאחד. צרכן האופנה שניזון מדימויים ברשת מייחס באופן טבעי חשיבות פחותה לסגולות הממשיות של הבגד. צורה וצבע מצטלמים היטב. נוחות פיסית, מידת ההתאמה למזג האוויר או לבישות - כל אלה נדחקות לתחתית סדר העדיפויות. ולמה לא בעצם? והרי ממילא הלקוחות מחליפות כיום את המלתחה במהירות, כזו שאינה נופלת מהקצב של חילופי הדימויים על צג המחשב.

במובן הזה, רנואר היא רשת מצטיינת שהפנימה טוב יותר מכל עמיתותיה את ההיגיון של האופנה המהירה. אבל יש משהו מרתיע באופן שבו הטמיעה את אידיאולוגיית הלבוש השטחית הזאת. אחד הנוכחים העיר כי לדעתו גם אם יוכח שהבד דליק או מזיק לבריאות, הדבר לא ימנע מהלקוחה של הרשת לקנות אותו. זו היתה לשון הגזמה כמובן, אבל המציאות, כפי שהוכיחה התצוגה, אינה שונה כל כך.

גברים, מטבעם, מעשיים מנשים בכל הנוגע לבחירות הלבוש שלהם. אבל האם זה יכול להסביר את השילובים המפוהקים שיצרו גופיות פסים ומכנסיים קצרים, ושאר מראות רחוב נינוחים במובן הכי פשוט שלהם? חליפה קיצית של חולצה מחויטת ומכנסיים קצרים, מבד תכול מודפס בפריחה קיצית בסגנון חולצות ילידים בהוואי, הסתירה בכל זאת תחכום בפרטים הקטנים: בחלקי הבד ששולבו בגזרתה במידות רוויה שונות של צבעוניות. זה יצר מראה מלבב של קיץ וחלקים שנצרבים בשמש.

לעומת זאת, בחולצת טי דקיקה בגוון של מנטה הופיע אלמנט תמוה: צווארון גולף רפוי שנקשר בשרוך. לשם מה הוא נועד בעצם? כדי להגן מצינת המזגנים במשרד או לשמור על העורף מפני קרני השמש? נדמה היה כי חייבת להימצא לכך משמעות מעשית, משום שמהבחינה האסתטית לא היתה לזה שום הצדקה. חולצת הוואי הכחולה עם הפרחים הצבעוניים, וזוג המכנסיים התואמים, הבהירו שלעתים די בבחירה של דפוס נאה כדי להעמיד פריט מוצלח. ומנגד, גופיות וחולצות טי לבנות, מודפסות בפריחה ציורית, לא ניחנו בנאיביות הכובשת של ספרי בוטניקה עתיקים כמצופה.

אי הדיוקים הללו נמשכו גם בתצוגה של Twenty Four Seven. המסלול אמנם התחלף, וברקע הוקרן קולאז’ צבעוני של דוגמאות חיות – חברבורות נמר, זברה, ג’ירפה או תנין, בגוונים עזים ובצורות חדות. אך הבגדים שעל המסלול נותרו חיוורים כשהיו והרכיבו הצעות לבוש מוכרות של מכנסיים רפויים וחולצות קצרות בשחור ולבן - חלקם שילבו דפוסים שבטיים בקווים גיאומטריים.

מדי פעם ניסחו שילובי הפריטים פרופורציות מעניינות יותר, ודגמים בעיצובים מפתיעים לכדו את העין. אבל ניתן היה לספור אותם על כף יד אחת: אלה היו גופייה שמעוצבת כחזייה ורצועות בד דקות מגדירות את מבנהּ, מכנסי ג’ינס קצרים שנרקמו בחרוזים מאורכים בדוגמאות של מעוינים, חברבורות או שריטה של טפרים, וחולצת דנים תכולה עם דפוס תבנית של פנתרים שחורים.

ועם זאת, להבדיל מהקולקציה של רנואר, באוסף של המותג הצעיר אפשר היה לזהות מיד את ידו המכוונת של מעצב, גם כשדפוסי החיות ההמוניים התחלפו באחת בלהט הצורות והצבעים המתנגשים של בדים אפריקאיים מסורתיים. באופן לא מפתיע, החליפות המחויטות והשמלות הארוכות לוו בכיסויי ראש תואמים דמויי טורבן, ומנקודה זו ואילך החיוניות נסקה לגבהים חדשים.

דפוסים יפניים או הודיים בגוונים זרחניים לצד דוגמאות אפריקאיות, בליווי תכשיטים ססגוניים, היו כמו תרופה בעלת השפעה מעוררת על מערכת העצבים המרכזית. ובאותה מידה, הרושם הכללי היה של מישהו שמנסה לסחוט את הצבעים מתוך השפופרת: מיידי מדי, ללא עידון, תיווך או תחכום. האם זו המהות היחידה שיכולה להניע קולקציה ייעודית לנערות מתבגרות?

הפער שבין הסגנון המדולדל במלתחה של רנואר ובין ההתלהמות הילדותית בזו של “Twenty Four Seven” המחיש לאיזה מקום נקלעה הקבוצה בתום שני עשורים של פעילות. בשנים האחרונות עשו מנהלי רנואר מאמצים כבירים להציב את עצמם בקדמת הבמה. ייסודו של המותג הצעיר לפני חמש שנים היה חלק מהמגמה הזאת. אלא שמה שנועד להיות זריקת מרץ לקו המרכזי נראה כמו צעד לקראת מצב דו קוטבי לא בריא: רפיון מחד, רוח תזזית מנגד. הטווח שקושר בין שני המצבים האלו הוא התחושה של חוסר אונים.


מחירים: רנואר: נשים: חולצות: 270-60 שקל. מכנסיים: 320-100 שקל. חצאיות ושמלות: 400-100 שקל. ז’קטים: 350-200 שקל. גברים: חולצות: 300-70 שקל. מכנסיים: 480-100שקל. ז’קטים: 480-360 שקל. להשיג בחנויות הרשת
מחירים: Twenty Four Seven: חולצות: 70-240 שקל. מכנסיים: 100-330 שקל. חצאיות ושמלות: 100-400 שקל. ז'קטים: 240-260 שקל. להשיג בחנויות הרשת 

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ