הקוד הפתוח של אופנת קו-קו

המיזם של צפרא פרלמוטר ודליה קפוזה, שחקניות ותיקות בתעשיית האופנה שהתרשמו מהמחאה החברתית, מציע קואופרטיב המעצב בקוד פתוח. בראיון ראשון הן מסבירות איך אפשר להיות קהילתי וגם גלובלי ואיך יחולקו הרווחים בין השותפים ב-Co.Co Collective Collection

סהר שלו
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סהר שלו

במבט ראשון הקולקציה של המיזם Co.Co Collective Collection נראית מהודקת, בעלת טעם מובחן וחיבה לקז’ואל אלגנטי, לטקסטיל משובח ולהדפסים איכותיים – כל אותם מונחים שמגדירים קולקציות טובות אחרות בעולם. אבל המונחים המוכרים מאבדים תוקף ברגע שעוברים למה שעומד מאחורי הקולקציה הזאת, הראשונה של המיזם החדש: אלטרנטיבה עסקית, חברה צודקת, זיקוק של טעם, אופנה ארוכת טווח - לא בכל יום אפשר לשמוע על חברת סטארט אפ שחרתה על דגלה מושגים כאלה. Co.Co Collective Collection - שילוב של סטארט אפ ושל ארגון דמוי קולקטיב - עושה בדיוק את זה. הוא מנסה לנסח בשורה עסקית חדשה, הכוללת עיצוב קולקציה של אופנה בת קיימא בקוד פתוח, בעזרת פעילים בקהילה.

“אנחנו מגדירות את הדבר הזה ‘מיזם אופנה חברתי למטרות רווח’”, אומרת צפרא פרלמוטר, אחת משתי מייסדות המיזם. “זה ארגון שיאפשר לאנשים שחפצים באופנה ארוכת טווח, ולא מוטת טרנדים, לייצר מגוון כזה ולהיות שותפים לא רק בעיצוב אלא גם ברווחים”.

את Co.Co Collective Collection הקימה פרלמוטר לפני כמה חודשים עם מכרה ותיקה, דליה קפוזה. השתיים למדו יחד בשנקר ועם סיום לימודיהן, ב-1987, עבדו יחד ברשת האופנה קסטרו. קפוזה עבדה שם 22 שנים, פרלמוטר עזבה אחרי עשור. היא למדה אז מינהל עסקים, שימשה סמנכ”ל שיווק בפולגת במשך חמש שנים ופתחה חברת ייעוץ שליוותה מעצבים מתחילים וחברות אופנה. כשהניסיון בעיצוב ובניהול נפגש עם המחאה החברתית, נולד הרצון להקים משהו חדש שיהיה בעל פוטנציאל לרווחיות אבל יפעל במודל חברתי יותר, כזה שגם ייראה צודק וגם יוכל להצליח בעולם האופנה המקומי החווה תקופה קשה ולא יציבה.

פרלמוטר (מימין) וקפוזה. מגדירות את Co.Co כ”מיזם אופנה חברתי למטרות רווח” צילום: גלי איתןצילום: גלי איתן

“הנפילה של החומה הסינית גדעה את התעשייה המקומית. לכן אם רוצים לעשות משהו חדש, זה צריך לבוא מהתארגנות גדולה, תוך ניצול הרשת החברתית והעניין של הציבור באופנה”, מבהירה פרלמוטר. “היופי של עולם האופנה הוא שכולם אוהבים אותו. כולם אוהבים בגדים, כולם אוהבים בגדים שווים, וכולם גם מעדיפים שהם יהיו בחצי מחיר. צריך לקחת את התשוקה הזאת ולהפוך אותה למשהו יצרני. השאלה היא איך עוברים מהטריבונה למגרש היצרני”.

פרלמוטר וקפוזה מציעות תשובה מפורטת לשאלה הזאת: המיזם של השתיים מציע למי שיצטרף אליו כשותף־משקיע לרכוש מראש מוצרים בסכומים שנעים בין 1000 ל10,000- שקל. בתמורה לסכום שישלם הוא יקבל במשך שלוש שנים בגדים על פי בחירתו. בתום התקופה הזאת יקבל השותף הנחה קבועה, ובעתיד - בכפוף למגבלות החוק - מתעתדת החברה לחלק לשותפים את רווחיה (מודל שעדיין לא נקבע), אם אכן תהפוך לרווחית.

בינתיים מוזמנים השותפים – עד כה יש לשתיים יותר מ-60 שותפים לדרך - לקחת חלק בתהליך קבלת ההחלטות העסקיות והעיצוביות כאחת, דרך אתר החברה או חנות המותג שנפתחה בנאות אפקה. בתהליך הדמוקרטי הזה מועלים במהלך העיצוב, שעליו מופקדת קפוזה, פריטים להצבעה באתר או בניוזלטרים. הלקוחות רשאים להגיב, לאהוב או להעיר הערות, והפריטים יישלחו לייצור לאחר תהליך מיון שיתייחס לתגובות האלה ויונע על ידי השאיפה למחירים סבירים, בהתחשב במגבלות המינימום המסחרי כמובן.

מתוך הקולקציה של Co.Co. לעצב בקוד פתוח ולשמור על זהות צילום: רון קדמי

“אחרי שהמחאה החברתית פרצה ברחוב, צריך להעביר אותה לפסים של כלכלה אלטרנטיבית אמיתית”, אומרת פרלמוטר. “זה הפתרון. הוא בטח לא הפתרון היחיד, אבל הוא פתרון טוב, כי אני רואה איזה אנשים הצטרפו אלינו ואילו תגובות אנחנו מקבלות. גיבשנו צוות מקצועי שמכיר את כל הפנים של התעשייה - עיצוב, שיווק ועסקים, ייצור, עיתונות ותקשורת, מחשבים וניתוח נתונים - ומתפקד ביחד”.

לא רע ליצר סין

אם בפועל היא וקפוזה כבר מיישמות את הדו שיח עם הלקוחות והשותפים לדרך, הרי שבכל הנוגע להגדרות ולניסוחים של הבשורה הכלכלית והעיצובית שלהן הן מתנסחות בקפידה, נמנעות מלנופף בחלומות גדולים מדי, כאלה שנראים אוטופיים וחסרי סיכוי. “מבחינה מסחרית המיזם הוא עסק לכל דבר”, אומרת פרלמוטר, “הוא חייב לפעול ולהצליח מבחינה כלכלית, אחרת לא תהיה לו זכות קיום. אפשר לתמוך בכל אידיאולוגיה, להאמין בכל מערכת ערכים, אבל אם לא נצליח להציג אלטרנטיבה כלכלית אמיתית, נצטרך להקים אוהלים כל קיץ ולפרק אותם בראש השנה.

מתוך הקולקציהצילום: רון קדמי

“חשוב לנו להיות חברה מצליחה, אבל אני חושבת שאסור להילחם ביותר מדי חזיתות”, היא מוסיפה. “למשל, אין לי אפשרות להתחייב שנמשיך לייצר בארץ: המכונות ישנות, אנשי המקצוע הולכים ומזדקנים, לא נשארים אנשים שילמדו את המקצוע ולא נכנס דם תעשייתי חדש לתחום משום שאין תמריצים, לא מצד הממשלה ולא מצד הקהל”.

לצד הכוונות העסקיות מנסה המיזם החדש גם להגדיר נישה אופנתית שחסרה בארץ. “הבשורה שלנו היא ייצור של קולקציה טובה, עם טאץ’ על זמני”, מרחיבה קפוזה, “קולקציה שמכירה בכך שיש היסטוריה ויש עתיד ולא רק כאן־ועכשיו. כבר לא מעניין אותנו להיות טרנדיים, זה מעייף. ואני חושבת שבין בגדים יקרים של מעצבים לבגדי רשתות חסרה כאן נישה, משהו שאפשר להגדיר כקולקציה בטעם טוב שהיא לא נורא אופנתית, טרנדית, בומבסטית או גימיקית. משהו שיש לו קוד של איפוק. אנחנו פונות לטעם, לא לגיל ולא לעשירון, אבל זה טעם שקשה להגדיר. אי אפשר לזקק את זה באופן מיידי - זה עניין של למידה, זמן וסבלנות”.

איך מעצבים ב”קוד פתוח” בשיתוף אנשים ועדיין שומרים על ד־נ־א מותגי?

מתוך הקולקציה של קו-קוצילום: רון קדמי

קפוזה: “קשה מאוד לנסות ולזקק קולקציה קטנה, זה תרגיל בצניעות: להכיל את כל הרצונות והתשוקות של המעצבות, השותפים והמגיבים - ומצד שני לייצר משהו שיהיה לו דיוק. חשוב לנו שאנשים יבינו שמקשיבים להם. הד־נ־א אמנם עדיין מתעצב, אבל כבר אפשר לראות שיש מוצרים שיחזרו אליהם, ויש מוצרים שייעלמו. זה משהו שייקח זמן”.

אף על פי שאכן כבר אפשר לזהות עקבות של ד־נ־א ברבים מפריטי הקולקציה, זו נראית בכללה כמו אסופת בגדים בעלי שיק אגבי ומדויק, שלפעמים הולכת בצעדים מדודים ובטוחים מדי. חולצת פסים בעלת צווארון סירה מוצגת לצד שמלה שחורה קטנה, זוגות מכנסיים בגזרות שונות מבדים טבעיים לצד חולצות משי וכותנה בעלות הדפסים בוטניים יפהפיים וצעיפי משי מודפסים. הצבעים מונוכרומטיים ומופרים לפעמים על ידי כתמי צבע חזקים.

ויש גם אביזרים כמו תיקים וגם קולקציה קטנה של סקץ’ (מותג הגברים של יוסי קצב). מחירי הקולקציה, שנעים בין 300 שקלים לחולצות ומכנסיים ל-400 שקלים לשמלות, אכן מוכיחים שאפשר לדייק לא רק בטעם אלא גם במחיר – ולספק תמורה איכותית.

מתוך הקולקציהצילום: רון קדמי

“אלה מחירים נגישים שאפשר יהיה לשמר רק אם אנשים יקנו”, מסבירה פרלמוטר. “אלה המחירים הראויים: השיתופיות קיימת בכל, במחיר כמו בעיצוב בקוד פתוח. הכל פתוח, הכל נמצא שם בחוץ. אם נצטרך לנקוט הרבה הורדות מחירים, ניאלץ לתמחר גבוה יותר, ואנשים צריכים להבין את זה”.

הקולקציה מחולקת באופן לא מחייב לשתיים: חלק אורבני שכולל פריטים בעלי מראה לבוש יותר, וחלק שאפשר לקרוא לו בגדי פנאי, נוח, קז’ואלי וקליל. “אני חושבת שזה הקושי”, מחדדת פרלמוטר, “מלאכת אוצרות שתיצור קולקציה קוהרנטית והוליסטית. כזו שיש לה קו, איכות ומחיר”.

המיזם כולל כעת קולקציה בעיצובכן וקולקציה גברית של יוסי קצב. יהיו בעתיד עוד מותגים במסגרת co.co?

פרלמוטר: “הרעיון הוא להיות בעתיד פלטפורמה רבת מותגים שתתפקד כקולקציה אחידה ולא כאוסף מקרי. אנחנו נרצה שעוד מעצבים יהיו שותפים. זו המטרה. כי להמשיך כל אחד לעצמו ובקטן - זה לא עובד היום. כולנו קצת חסרי אגו, והמטרה של כולם היא לשמור על המוצר ולטפח אותו, בין בייצור עצמי ובין באיסוף. זה לא חייב להיות נורא משובח או יקר. אבל זה צריך להיות מדויק.

“לא נולדנו כדי להיות אנקדוטה. אנחנו מאמינות במודל הגלוקלי, שבנוי על קהילה מקומית גדולה עם קשרים גלובליים דרך רשתות חברתיות. אם זה יצליח, המודל הזה ישוכפל. אפשר לייצא אותו לקהילות נוספות, אפשר לקשור בין הרשתות, ואפשר לעבוד ביחד. המשימה שלנו היא להוכיח בקטן. אחרי כל המעצבים שליוויתי ושאמרו לי שהם רוצים להצליח בחו”ל כי שם נמצא הקהל האמיתי שלהם, לנו חשוב להצליח בארץ. יותר מזה, חשוב לנו להצליח בנאות אפקה כי כאן אנחנו יושבים. כשזה יצליח, אפשר יהיה לחלום בגדול”.

“מבחינתי”, מוסיפה קפוזה, “זה סוג של שליחות, לעשות טוב להרבה אנשים. הגשמתי את זה כשעבדתי בחברה מסחרית גדולה, ועכשיו אני רוצה שבנאות אפקה יאהבו אותי, ומשם בכל השכונות מסביב”.

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ