השם הוא בונד, רחוב בונד

העושר לא היה זר לרחוב ניו בונד בלונדון הגדוש מותגים בני מאות שנים. אבל מרוץ המטראז' שמנהלים בו היום מותגי היוקרה הופך אותו - ואת קהלו - למשהו אחר לגמרי

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

החנות החדשה של שאנל בלונדון, שנפתחה בחודש יוני ברחוב ניו בונד מספר 158-159, משתרעת על 1,170 מטרים רבועים ומתהדרת בגדילים של פניני זכוכית א־לה קוקו התלויים מגובה שלוש קומות. לפני זמן מה, ביום שבת, נכנסה לחנות קבוצה של מוסלמיות בצעיפי ראש לבנים ומשיים. הנשים לגמו תה בטרקלין, סיירו בסדרת החדרים שעיצובם משחזר את דירתה הפריזאית של המעצבת המפורסמת, וביקרו במלתחות ה-VIP בחנות. לאורך המדרכה שבחוץ, מתחת לסוכך שחור־לבן של שאנל, ניצבו נהגים רבים מספור לבושי מדים, חבושי כובע ואוזניות. הם המתינו בסבלנות ליד מכוניות היגואר, הבנטלי והמזראטי, עיניהם מתרוצצות במורד ובמעלה הרחוב בציפייה למעסיקיהם שיגיחו מאחת מחנויות היוקרה הרבות שברחוב: ברברי, גוצ'י, טיפאני. פקח חנייה שאיים על אחד הנהגים בדו"ח אם לא יזיז את הרולס־רויס מהקו הצהוב הכפול נענה בנפנוף יד מבטל - בעיני מעסיקו של הנהג, הקנס לא מצדיק את הטרחה.

ברוכים הבאים לרחוב בונד, זה שחברת ווסט אנד החדשה, המייצגת 600 קמעונאים באזור, מכנה "הרחוב עם הצפיפות הגבוהה ביותר של חנויות אופנה עילית לכל מייל". ההגדרה הזאת משקפת היטב את מרוץ המטראז' הקמעונאי המתנהל כיום ברחוב בין מותגי העל. בחנות הצמודה לשאנל, במספר 160, משפץ בית האופנה דיור את הקומות העליונות כדי להכפיל את חלל המכירה. כמה צעדים משם, במספר 137-135, נפתח כלבו בלסטף. במותג הבריטי, שקנה את פרסומו בזכות מעילי האופנוענים האהובים על ג'וני דפ ואנג'לינה ג'ולי, מקווים שהאכסניה החדשה, בשטח של 2,300 מ"ר, תבטיח להם את המעמד היוקרתי שהם חושקים בו. החודש תיפתח גם החנות של פנדי במספר 140-142, ובעקבותיה תיחגג הפתיחה המחודשת של החנות של ארמנג'ילדו זנייה, שקיבל אישור להרוס את המבנה במספר 38-37 ולבנות אותו מחדש עם חלל הגדול ב-60 אחוזים.

חלוץ המגמה היה לואי ויטון, שבמאי 2010 פתח מגה־חנות המשתרעת על 1,500 מ"ר במספר 20-17. מעניין שעל תכנון החנות הופקד הארכיטקט האופנוען המורד מניו יורק, פיטר מרינו, שמעורב גם בעיצובן של החנויות של שאנל, זנייה ודיור.

"כיום מכנים את האזור המייל המוזהב", מספרת טטיאנה פוקינה, המנהלת הבכירה בחנות היין והמשקאות "יינות הדוניזם", המתפרשת על אלף מ"ר (ובה נברשת העשויה 125 גביעי יין בעבודת יד מתוצרת רידל). החנות נפתחה באוגוסט בפינת רחוב ניו בונד ורחוב דייוויס. "כל משרדי קרנות הגידור, הבנקאים הפרטיים ועורכי הדין הטובים ביותר ממוקמים בסביבה", אומרת פוקינה, "וכך גם לקוחותיהם וידידיהם שאוהבים לעשות קניות בלונדון".

איפה וירג'יניה וולף

העושר לא זר לרחוב בונד. זה שנים רבות הרחוב מהווה מוקד לקניות אופנתיות: הקטע הדרומי שלו - המוכר כיום כרחוב בונד הישן - הוקם ב-1683 על ידי היזם סר תומס בונד. חלקו הצפוני, שנקרא מאז ומעולם רחוב ניו בונד, נבנה ארבעים שנים אחר כך. כאן וכאן הרחוב גדוש במותגים בני מאות שנים: בתי מכירות כמו סותבי'ס ובונהאמס וחנויות למכשירי כתיבה כמו סמיתסון ומונבלאן. אבל כיום חוששים סוחרי הרחוב שהפנייה הגוברת לבעלי הון תפגע בקסם ההיסטורי של האזור.

ואכן, בימים אלו, עם נסיקת דמי השכירות (בשנה שעברה רשם סלבטור פרגאמו שיא של מאה ליש"ט למ"ר, עד שהתכשיטן השווייצרי בוגוסיאן מיהר לעקוף אותו ב-105 ליש"ט למ"ר), קשה יותר למצוא את רחוב בונד ש"ללא זוהר וללא גינונים; עם גליל טוויד יחיד בחנות" הקסים בשנות ה-20 את קלריסה בספרה של וירג'יניה וולף "מרת דאלווי". אמנם עדיין ניתן למצוא זכר למייפייר של וירג'יניה וולף: "גבעת הייווד", למשל, חנות הספרים בת ה-70 ברחוב קורזון, ו-Allens of Mayfair, האיטליז מרחוב מאונט שנמצא כאן כבר 120 שנים. ועדיין ניתן גם לקנות פריט מעצבים בפחות מעשרה דולרים. גם "ברלינגטון ארקייד" היוצא מפיקדילי עדיין שומר על קסמו, עם חנויות קשמיר קטנות וסוחרי שעונים עתיקים. אבל דייריו הקבועים מתקשים לעמוד בשכירות.

"דמי השכירות פשוט היו גבוהים מדי בשבילנו", אומר לנטו סינג', שניהל במשך יותר מעשרים שנה את "מאלט עתיקות", אחד מבתי העסק הוותיקים ביותר בבריטניה המתמחים בריהוט איכותי ובחפצי נוי. בשנה שעברה, לאחר יותר ממאה שנות פעילות ברחוב ניו בונד - תחילה במספר 40 ואחר כך ב-141 (היכן שניצבת כיום החנות החדשה של פנדי) - החליטו בעלי המניות של בית העסק לעבור לרחוב דובר, במרחק כמה רחובות משם. "שלא תבין אותי לא נכון, רחוב דובר זה מיקום נפלא, אבל רחוב בונד יהיה לנצח אחד המפורסמים בעולם".

"מאלט" עדיין יכולים להרשות לעצמם להישאר בשכונה. לעומתה, "ג'רובואמס", חנות היינות מרחוב דייוויס הסמוך, נדחקה אל מחוץ לאזור ביוני שעבר, כשבעל הבית העלה את דמי השכירות בארבעים אחוז. "החנות היתה שם במשך 14 שנים, ופתאום נאלצנו לעזוב, כמו המספרה שבמורד הרחוב", אומרת הדוברת אוליביה מקאוואן. "לא יכולנו לעמוד בעליית מחירים כזאת".

"מייפייר היתה כפר קטן, וזה מה שאבד עם עליית דמי השכירות", מסביר גבין רנקין, הבעלים של "בלמי'ס", ברסרי מפורסמת השוכנת סמוך לכיכר ברקלי ובמרחק יריקה מרחוב בונד. "השינוי הביא אתו דברים טובים ורעים. כיום, במיתון, הרבה לקוחות מגיעים עמוסים בשקיות; עם זאת איבדנו את הרוקח וסוחר היינות הקטן", אומר רנקין.

אך השינוי עמוק עוד יותר. "את הלקוחות שנהגו לבקר בגלריות האמנות ובחנויות התכשיטים, אלו בעלי הגינונים והתרבות של העולם הישן, החליפו כיום מה שנקרא 'כדורגלנים וחבריהם'", אומר רנקין.

רורי רוס, בעבר עורך במגזין "טטלר" העוסק בחברה, באמנות ובאופנה בלונדון, מסכים כי מדובר במפגש בין־תרבותי טעון. "כיום מסתובבים כאן חבר'ה חדשים, לא מגולחים, חסרי רסן, עם המון כסף", הוא אומר, ומוסיף שרבים מהלקוחות החדשים מנסים כעת להצטרף למועדונים הפרטיים במייפייר, למשל "מועדון האמנויות" שבו חברה גווינת פאלטרו. "השטח הקטן הזה הפך בשבילם למעין גן משחקים וקהילת קמעונאים סגורה".

מאנגלית: שירה מרום

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ