אשה לא הוכנסה לבר כי נעלה כפכפים. ההסבר של מנהליו מחולל סערה ברשת

"אנחנו הכנו את התפאורה, את התפריט, השירות, המוזיקה והאווירה. כדי שתגיעי ותרגישי הכי אשה", כתבו מנהלי הבר

שחר אטואן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שחר אטואן

במתחם שרונה המתחדש במרכז תל אביב, מבנים עתיקים שבנו הטמפלרים במאה ה-19 מאכלסים כעת מסעדות, בוטיקים, גלריות לתכשיטים ושאר חנויות או מוקדי בילוי כמו שקוראים להן היום. השימור ההיסטורי של המתחם נעשה בצורה דקדקנית וכלל אפילו את הזזתם של כמה בתים בשלמותם כדי לסדר מחדש את מרחב הבילוי הזה כדי שיתאים לחיך של הצרכן המתוחכם במאה ה-21, חובב ההיסטוריה והאותנטיות. אלא שהאגדה מספרת שרוחות רפאים מעדיפות מקומות אפלים, ולכן אך הגיוני שמקום המרבץ הטבעי שלהן יהיה מרתפים נטושים. אחת מהן, שהתמקמה ככל הנראה במרתף רחב הידיים ששופץ לאחרונה והוסב לבר האלגנטי למראית עין, ז'אז'ו בר יין, זקפה את ראשה לפני יומיים לעומת מיכל אנגלברג, בת 35, שביקרה בבר בשעת ערב, מלווה בחברה.

אנגלברג לבשה שמלה כחולה-אפרפרה, עם נצנוץ של פאייטים בשוליה, ונעלה כפכפי אצבע. כשהגיעה עם חברתה לבר מסרה להן המארחת כי לא תוכל להושיבן משום שאינן מכבדות את קוד הלבוש שמונהג במקום: קוד לבוש מכובד שאוסר בתוקף על נעילת כפכפים מכל סוג שהוא. אנגלברג ההמומה והנזעמת שבה אל ביתה, ובבוקר שלמחרת העלתה רשומה בעמוד הפייסבוק שלה ובה סיפרה על התקרית. בתוך זמן קצר היא קיבלה את התגובה הבאה:

"מיכל שלום. כל אורח שמזמין מקום במסעדה מתבקש 'להגיע בלבוש מכובד ובבקשה לא בכפכפים'. כמו שאמרת, זוהי תל אביב בקיץ, והיא כולה בכפכפים. ועבורך, במיוחד כאמא לתינוקות קטנים, אנחנו מבקשים לייצר תחושה ואווירה אחרת. שתשברי את 'שגרת האמהות', תתלבשי, תתכונני ותצאי לבלות. אנחנו הכנו את התפאורה, את התפריט, השירות, המוזיקה והאווירה. כדי שתגיעי ותרגישי הכי אשה. את רק צריכה להגיע שלא בכפכפים. צר לנו שאת מתקשה לקבל ולכבד את זה. מקווים לראותך שוב אצלנו”.

הבר ז'אז'וצילום: איליה מלניקוב

מה שהרתיח את דמם של הגולשים ברשת, והתסיס את הדיון סביב התקרית, היתה כמובן השורה "כדי שתגיעי ותרגישי הכי אשה". הנהגתו של קוד לבוש מחמיר היא סוגיה בפני עצמה, ומהם הקווים שמנסחים את עקרון המכובדות היא גם כן סוגיה בפני עצמה, אבל על המוסר הכפול שיש לבעלי המסעדה ומנהליה בנוגע לאלגנטיות ולמכובדות - לימדה היטב התגובה שלהם, שנכתבה על ידי שני זיתוני, הבעלים המשותפים של הבר.

הבעיה עם קוד לבוש היא שהוא לרוב שם קוד לחשיבה צרת אופקים: אם נבחן רגע את עקרון המכובדות, שבגינו נאסרה כניסתה של הלקוחה ההיא למסעדה. מהו מכובד? או מה נחשב למכובד? חליפה מחויטת, שמלה שחורה קטנה, מחשוף צנוע, נעלי עור אלגנטיות - כל אלו עולים מיד על הדעת. אבל המושג מכובד הוא מורכב יותר מסך הפריטים הללו וההגדרה שלנו נזילה, ולכן ההגבלה של הניסוח למושג כזה זה היא, איך אומרים, לא מכובדת.

מה בנוגע לנעלי עקבים גבוהים שנרכשו ברשת הלבשה עממית ויש להן מראה זול? האם זה מכובד? ומה דינה של שמלה חושפנית, נשית במובהק? לפי אילו קריטריונים אומדים את מידת הכבוד שהיא מביאה ללובשת אותה? ומה באשר לגוון השיער והאודם, סוג הניתוחים הפלסטיים או שפע של מותגי היוקרה?

מעניין דווקא שלא איפשרו לאנגלברג להיכנס עם כפכפי האצבע שלה, ומעניין שכפכפי האצבע, כך לפי התגובה שהתקבלה מהבר, סותרים נשיות. היא מעלה שאלות כמו איך בדיוק משורטטים קווי הגבול של הנשיות, ומהם בעצם. כאשה, עלייך להיות קצת מורמת מהקרקע (אולי משום הדיכוי, ואולי מתוך תפישה של נחיתות מובנית). אבל האם קו הלא מעורער של נשיות הוא חשיפה נדיבה של הגוף?

אחת התגובות בדיונים הערים ברשת היתה "המשיכו להסביר כך את קוד הלבוש, ותצאו עירומים מכל הכיוונים. מקווה שלפחות שמתם עליכם איזה חוטיני, כדי להרגיש הכי אשה שיש". חוטיני הוא סמלה המובהק של הנשיות, ואם כך - מהם סנדלי האצבע אם לא המקבילה של תעשיית הנעליים לתחתונים הללו. מתברר שגם לחשיפה של נשים יש מגבלות והנחיות ברורות, ולא בכל מקרה היא מבורכת.

אנגלברג הגנה בהומור על כפכפי האצבע שלה. לדבריה, הם עשויים מעור שחור, "ולצורך העניין הם של הביוקר", היא אומרת וצוחקת, ואז מרצינה ומוסיפה כי היא רוצה להפריד בין שני עניינים: "הראשון הוא שהגעתי למקום ולכל מקום יש הנהגים שלו, ואין טעם לערוך משפט שדה אם התלבשתי יפה או לא. אבל הסיפור השני הוא התגובה שלהם, וברגע שהם בחרו לפרסם את התגובה הזו בפלטפורמה ציבורית כמו פייסבוק, אז זה כבר עניין של הציבור הרחב. אם זה היה נשאר בתגובה של התנצלות על הפגיעה, ונותר ברוח טובה, איש לא היה מרים את קול הצעקה הזו. אבל הבחירה לנקוט עמדה מתנשאת וסקסיסטית כזו, זה מה שהתסיס את כל התקרית הזו. זכותו של מקום להנהיג איזה קוד לבוש שירצה, אבל אני דורשת שקיפות: שיהיה כתוב באתר שלהם. התרעומת שלי היא על חוסר השקיפות”. לטענתה, היא ביקרה באתר של הבר ולא ראתה בו שום התייחסות לקוד הלבוש שמונהג בו.

לדברי זיתוני, אילו היתה מתקשרת למסעדה להזמין מקום, היו מיידעים אותה בקוד הלבוש ובאיסור על נעילת כפכפים בבר. "אנחנו מנסים להטמיע את עניין קוד הלבוש כאן, וזה לא קל. אנחנו מנסים לייצר בשביל הלקוחות שלנו חוויה שהיא חגיגית ומיוחדת יותר. סלונית. השקענו המון שנים ומשאבים בהקמה של העסק הזה, וגם אז התייחסנו לנושא קוד הלבוש, עם התייחסות מפורשת לכפכפים. אני יודעת שזה לא נפוץ כאן בארץ, אבל זו בקשה לגיטימית שלנו”.

וכדי להדוף את הטענות על הטיה מגדרית, היא פירסמה תגובה רשמית נוספת זמן קצר לאחר מכן שבה היא מציינת כי ההגבלה על נעילת כפכפים תקפה לנשים ולגברים כאחד. "הכוונה היא בוודאי לא להגדיר נשיות או לכפות קוד לבוש. בסך הכל להשקיע מאמץ קטן בלבוש כשמגיעים אלינו. אנחנו מודעים לכך שבקיץ כולם נועלים כפכפים כאלו, ובדיוק בשביל זה ההנחיה הזו. כשאדם נעול בכפכפים זה זועק. ברגע שהוא מתיישב על הכורסאות הוא חולץ אותם ומהר מאוד הרגל עולה על המושב, ואנחנו רוצים ליצור תרבות בילוי אחרת. זה אולי נראה כמו דרישה מוגזמת אבל זה לא עניין מהותי. בסופו של יום מדובר בלבוש. זה לא נועד ליצור קיפוח – לא של נשים ולא של גברים”.

אם זה לא עניין מהותי, אז אפשר גם לוותר עליו.

"זה לא עניין מהותי לדיון הציבורי שנוצר פה. לנו זה מהותי כי אנחנו רוצים להטמיע את קוד הלבוש הזה. אחרת לא נצליח בזה לעולם. מכל אחד שמזמין מקום במסעדה אנחנו מבקשים את זה במפורש. אנחנו רוצים ליצור מקום חגיגי וסלוני וליצור חוויה חגיגית של נשף מדי ערב. זה לא קל, אבל אנחנו עושים את כל המאמצים. אנחנו מבקשים את שיתוף הפעולה בנוגע לכפכפים. במקרה הזה זה לא התקבל בעין יפה”.

בתגובה הרשמית היא כתבה כי היתה שמחה לשים את התקרית הזו מאחוריה, "ולהזמין את הלקוחה להגיע אלינו לחוויית בילוי עילית בז'אזו בשרונה או בברים הקלילים יותר בנווה צדק”. שם, אגב, סיפרה אנגלברג, היא הגיעה יותר מפעם אחת בכפכפי אצבע, ולעתים ישירות מחוף הים, וראתה אנשים במכנסי ג'ינס קרועים רוקדים על הבר. שם לא מונהג קוד לבוש מכובד.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ