תצוגת בוגרי עיצוב אופנה

עיצובים לצפירות אזעקה

למרות האות המטריד שהקדים אותה, צפירת אזעקה, תצוגת בוגרי המחלקה ללימודי אופנה בשנקר היתה מוצלחת: בקולקציות ניכרו עושר וליטוש ברמה גבוהה

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שחר אטואן

רגע לפני פתיחת תצוגת בוגרי המחלקה לעיצוב אופנה של שנקר, נשמעה צפירת אזעקה בתל אביב. האורחים שהתקבצו באולם ההאנגר 11 בנמל תל אביב נתקפו בהלה באופן טבעי, וחלקם סיננו בדאגה כי זהו אחד המבנים הכי לא בטוחים לשהות בו בשעה של מתקפת טילים. אך כשסערת הרוחות שככה, ותצוגת הבוגרים החלה, זה היה כאילו שמנהלי התצוגה ניחשו את אירועי הערב. המסר של התצוגה היה חד משמעי: "תנו לנו לשעשע אתכם".

הדגמים הראשונים שיצאו אל המסלול, בעיצובו של גולן טאוב - בגדים מצועצעים שנחתכו מיריעות ויניל בגוונים חיים של ורוד, צהוב אדום ותכלת - היו ססגוניים ועולצים ברוח סרטי הנפשה ורצועות קומיקס. והמשך התצוגה עמד באותו הסימן. הכוונה היא לא לכך שיתר הקולציות שהוצגו נוצרו באותה הרוח, אלא שסדר העדיפויות שבהן, וסדר הופעתן, נענו למסר הזה. 

תצוגת האופנה בשנקר 2014צילום: דניאל צ'צ'יק

יש לציין שבכללותה, תצוגת הבוגרים היתה מוצלחת למרות האות המטריד שהקדים אותה. זה כמובן יהיה מוגזם לומר על הסטודנטים כי הם מחרפים את נפשם בארבע שנות הלימודים, אולם מעבודותיהם ניכר שרובם הקריב את מרצו ומשאביו ליצירה של קולקציות הסיום. ואכן רובן היו טובות, וניכרו עושר וליטוש ברמה גבוהה בעשייה הכוללת של ארבעים בוגרי המחזור הנוכחי.

צילום: דניאל צ'צ'יק

בין העבודות שהתבלטו לטובה היו למשל המחווה של לינא עבאס לאום כולתום. העושר של גווני הלבן והטיפול הדקדקני בפרטים היה עקבי אבל לא מנייריסטי. בשלות וקוהרנטיות דומות הציג גוסטבו מטיאס פרנקו במלתחה שלווה שבמרכזה אופנים מורכבים של בניית בגדים. בקולקציה של נוגה וינוקור, שארגה ורקמה בגדים שקופים ושבירים לכאורה, אך בעלי נוכחות כבדה, היתה מורכבות דומה. אלא שבניגוד למטיאס פרנקו, התבוננות מקרוב היתה מוצלחת יותר מהתצוגה על המסלול. כמו כן, בצפיה המקדימה במלתחה של מאיה אזן, שמלות הנאופרין הסכריוניות, בגוני ורוד ואדום, לא הותירו את הרושם שיצרו על המסלול. בשילוב נעלי הספורט הזרחניות וזרי הפרחים, החזון המתקתק קיבל מפנה מעניין.

צילום: דניאל צ'צ'יק

באופן טבעי, ילדים נוטים לגנוב את ההצגה, אבל זה לא היה המקרה באוסף בגדי הילדים שובה הלב שהרכיבה עינב דלבה. הדגמים היו מחויטים מחד, ובגזרות שמאתגרות את שפת הלבוש של בני הגיל הזה, אלא שבאופן מפתיע דווקא חוסר ההיגיון שבהשקעה המוגזמת בכל דגם ופריט, האופיינית לעבודות של בוגרים במחלקות לאופנה, יצר איגיון חביב בהקשר של בגדי הילדים.

צילום: דניאל צ'צ'יק

ובחזרה אל הרושם של תחילת התצוגה, זה לא מקרה שבו אילו רק קיפדו את ראשה וזנבה היא היתה נעשית טובה יותר: הנטיה לרושם התקבעה כהלך הרוח השלט במחלקה הזו, והיא מנווטת את הבוגרים ליצור קולקציות מרהיבות שמטרתן להותיר רישום עז.

כשלעצמו, זה בעייתי במידה מסוימת, אבל המחיר האמיתי של זה נגבה מקולקציות אחרות שרושם לא היה בראש סדר העדיפויות שלהם. בפועל, היו לא מעט קולקציות שיצאו נפסדות מהגישה הזו: למשל, הקולקציה של בן זייגר, שהיתה יכולה לעבור תהליכים נוספים של חשיבה ועיבוד שהיו מביאים לכך שגם ליתר הדגמים בקולקציה תהיה האיכות המפעימה שהיתה לשמלת סריג שחורה עם פלומות דמויות נוצות יען. או, לחלופין, להכניס מעט יותר סדר ומשמעת בעבודתו של אלישע אברג'יל, שהיתה לה ללא ספק תנופה, אך היא הוגשה כצעקה מתמשכת. גם עבודתה הטובה של יעל בן יעקב היתה יוצאת נשכרת יותר אם חמשת הדגמים שעיצבה היו ממשיכים את הקו של שני הדגמים הראשונים הנהדרים שהציגה – שמלה מחויטת מבד פרחוני וכתם ורוד נאוני בתחתית, או שמלה בכיווצי פליסה שיצרו דוגמת פסים שבורה בחזית. אם מישהו היה מסב את תשומת לבה לעובדה שיתר העיצובים שלה נטו לכיוון אחר, טוב פחות, זה היה משביח את הרושם הכללי שהותירה עבודתה. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ