ריף כהן - קלאסית, 
במובן השמח של המלה

רגע לפני מעבר לפאריס והשקת אלבום בצרפת, ריף כהן מספרת על ההיסטוריה המשפחתית המורכבת שהולידה את הדימוי האופנתי שלה

שחר אטואן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שחר אטואן

בחורה יפה, בשיער אסוף בשתי קוקיות ובבגדים צבעוניים, שרה בחמימות על פאריס: על ריחות הבשמים באוויר, על תיקי היד הנאים שברחובות, וגם על מצוקת החנייה. המלים פשוטות, ישירות, המקצב סוחף, ועם זאת קשה להכריע אם זהו שיר הלל לבירה הצרפתית או שמא מוצנעת בין השורות ביקורת. גם הצרפתים עצמם לא הצליחו להחליט. "כשהשיר, 'בפאריס' (מתוך אלבום בשם זה, ש”א), שודר לראשונה ברדיו הצרפתי, המקומיים לא ידעו איך לאכול אותו", אומרת הזמרת, ריף כהן, בת 28. "הם לא הבינו מי זו בעצם? האם זו מישהי מהעולם השלישי שמגלה את פאריס או בת העיר שצוחקת על גינוני המקום?"

מאחר שהצרפתים אינם ידועים כמי שנהנים לצחוק על עצמם, היא אומרת, חוסר הוודאות הזה גרם להם אי נחת. "מה גם שבווידיאו אני מציגה פאריס אחרת שלא עולה בקנה אחד עם התדמית האלגנטית המוכרת. בחרתי לצלם במקומות שמזכירים את אלג'יריה, ולתעד בעיקר תושבים זרים. אלו מראות שהצרפתים מעדיפים שלא לחשוף".

ריף כהן. שיק צרפתיצילום: יניב אדרי

השניות הזאת שעולה מהשיר משקפת את יחסה של כהן לעיר היפה, שבילדותה בילתה בה חופשות משפחתיות, בבגרותה הוזמנה לחיות וליצור בקריית אמנים בה, ובקרוב תצא אליה עם בעלה מעצב האופנה (הד מיינר) לתקופה בלתי מוגבלת. שלא במקרה – היחס המורכב הזה לעיר מאפיין גם את יחסה של כהן לאופנה, שפאריס היא בירתה הנצחית.

כלפי חוץ, הדברים נראים ברורים. כהן, כמו שכתב מבקר המוסיקה של העיתון הזה על אחת מהופעותיה המוקדמות, היא “שילוב כל כך נכון של מתיקות וחספוס, מוסיקליות ותנופה, סלסול ערבי ושיק צרפתי, שלא נראה כבר הרבה זמן על במה מקומית”. ומה שנכון לאיכויות וסגנון מוסיקליים מגדיר אצל כהן במדויק גם הופעה חיצונית. מאז שעלתה על הבמה ניסחה היוצרת המוכשרת הזאת מראה מובחן שאי אפשר לטעות בו: תמהיל של חושניות צפון־אפריקאית וקוקטיות צרפתית. המראה הזה מחובר מאוד לזרמים משפיעים באופנה העכשווית, ויוצר לה דימוי אופנתי חד. אבל כשמדברים אתה על דימויים ואופנה, היא חושפת פנים אחרות ומתחילה לקלף שכבה אחרי שכבה.

"עד עכשיו הייתי נוסעת לפאריס לפגישות עבודה מרוכזות, ובאחת מהן נוצרו חללים גדולים בלוח הזמנים. בחורה בגילי היתה קופצת מרוב שמחה שהיא נמצאת בפאריס, אבל אני העדפתי להישאר בחדר ולצפות בסדרות אמריקאיות. קצת התביישתי בזה, האמת. זה לא מתאים לתדמית שלי, של בחורה צעירה שאמורה להתלהב ממעצבים ולעשות קניות, אבל זה כל כך לא עניין אותי...

"בכלל, אם זה היה תלוי רק בי הייתי מתלבשת בצורה פשוטה מאוד - סנדלים וטרנינג", היא ממשיכה, מודעת לכך שזו הצהרה מתריסה בהתחשב בדימוי הציבורי שיצרה לעצמה. גם בשיחה אתה, כשהיא מצונפת במעיל ירוק זית גדול בסגנון צבאי, בשיער אסוף ברישול ובפנים נקיות מאיפור - רחוקה מאוד מדמותה של הבחורה הנמרצת שרוקדת ברחובות פאריס ויפו בסרטונים שמלווים את שיריה – ניכר שהחופש לברוא מחדש את דמותה מסב לה הנאה.

"את המעיל הזה אני יכולה ללבוש במשך חודשים", היא אומרת, ומוסיפה כי את הג'ינס הלבן והסוודר השחור־לבן שנלווים לו היא לבשה לחלופין בשבוע האחרון. אבל גם הגישה האגבית שהיא מפגינה אינה מצליחה להאפיל על העובדה שעל הסוודר הזה חתומה אנייס ב', מעצבת צרפתייה מוערכת – גם אם לא חביבת נערות טוויטר ופוליבור או מצטרפים חדשים אל חגיגת האופנה.

תיק הגב השחור שכהן נושאת, בצללית של גיטרה, נבחר מהקולקציה המיוחדת שעיצב בית האופנה הבלגי מרטין מרג'לה ל-H&M. "זה מצחיק אותי. נראה לי שאף אחד לא קנה את התיק הזה חוץ ממני", היא אומרת. "ודווקא בגלל שאני מוסיקאית זה טיפשי להסתובב עם תיק גב שנראה כמו תיק של גיטרה. אבל אני נהנית לצחוק קצת על עצמי".

ריף כהן. למצוא את הזהותצילום: יניב אדרי

בווידאו של "A Paris” יצרת מראה מובחן. כזה שמחובר מאוד לזרמים משפיעים באופנה העכשווית.

"זה נכון, אבל הבנתי את זה רק בדיעבד. כל המראה הזה בכלל נולד בטעות. לפני הצילומים הלכתי לספר והוא קיצר לי נורא את השיער. הדבר היחיד שיכולתי לעשות עם מעט השיער שהוא השאיר לי היה שתי קוקיות קטנות. משום מה רציתי לחמצן את השיער אז הלכתי למספרה של פקיסטאנים וזה יצא כתום. מכוער ממש. למזלי, חברה של אמא שלי שיש לה טעם טוב שלחה אותי לצבוע את זה בחזרה לגוון הטבעי שלי. היא הצילה אותי ברגע האחרון. אגב, כל הבגדים שאני לובשת בווידיאו נלקחו מהארון הפרטי של החברה הזאת".

גם העובדה שהמראה שלה בווידיאו עשוי להזכיר את דמותה של אמלי פולן, גיבורת הסרט "אמלי" של ז'ן־פייר ז'נה, לא היתה החלטה מכוונת. "הרי רציתי בכלל להיות בלונדינית, ושתי הקוקיות התאימו לדימוי הפאריסאי הקלאסי של ילדה מנומסת אבל באותה מידה זה גם מאוד אוריינטלי. אני לא יודעת, השם מכוון את הכל", היא מסכמת.

אם זו יד המקרה או אכן ידה המכוונת של ההשגחה העליונה – זה כבר נתון לפרשנות אישית. אבל על דבר אחד אי אפשר לחלוק: להיסטוריה המשפחתית של כהן יש יד במורכבות האופנתית שלה.

את תמצית הניחוח של שיק צרפתי היא מייחסת לאמה, פטריסיה, ילידת אלג'יריה שהיגרה לניס עם הוריה באמצע המאה שעברה ומאוחר יותר עלתה לארץ. "היא אקזוטית מאוד, והיא כמו טרנדולוגית שמסוגלת לחזות את העתיד". כילדה היא זוכרת כיצד אמה היתה מציעה לה ללבוש בגדים שעוררו צחוק של לעג בקרב חבריה. אבל יותר מכך היא זוכרת ביקורים משותפים בצרפת, אצל סבה וסבתה, שבהם היתה ננזפת על לבושה. "היא היתה אומרת לי דברים כמו, 'אי אפשר ללבוש את זה עכשיו. אנחנו בצרפת'. ואותו דבר לגבי בגדים עם כתמים: 'זה לא מתאים. אנחנו בצרפת'".

לטענתה, זה יצר אצלה הפרדה ברורה בין איך שאפשר להתלבש בארץ ואיך שמתנהגים בצרפת. "בייחוד ליד סבא וסבתא שלי שדאגו להיטמע היטב בצרפת ומנהלים אורח חיים בורגני מן המניין". וכאילו לא די בהפרדה הזאת בין שתי התרבויות, ההוויה הקוטבית בבית הוריו של אביה ביפו חידדה את הפער.

כהן שולפת מהארנק תצלום פספורט בשחור־לבן של סבתה פורטונה, אמו של אביה. כיום היא בת 72, אבל הצילום נעשה כשהיתה בת 15 לערך, לאחר שעלתה לארץ מג'רבה שבתוניס. "את הדמות שלי הרכבתי גם ממנה, ומשתי הצמות שלה. זה גם קוקטי־צרפתי וזה גם צפון־אפריקאי.

"סבא וסבתא שלי שעלו לארץ מג'רבה הם ההיפך המוחלט. מאוד לא מודרניים. סבתי פורטונה היתה מלבישה אותי כמו ילדה ערבייה, בחצאית גבוהה וחולצה קצרה ועם לק אדום בציפורניים. יש לי צילומים שבהם אני עומדת לבושה ככה ליד עץ תמר, וזה מדהים לחשוב שהילדה הזאת עם השיער המשומן שמסורק ישר ועם הסרט הגדול על הראש הסתובבה כמה חודשים קודם לכן בניס עם סבתה השנייה וערכה קניות בחנויות של אנייס ב' ופטי באטו ובכל מיני מותגים צרפתיים כאלו".

אבל את התפנית המשמעותית בזהותה היא מייחסת דווקא למפגש המאוחר עם צרפת, זה שהתקיים בבגרותה. "כילדה האמנתי שסבא וסבתא שלי הם צרפתים אמיתיים, ורק כשעברתי להתגורר בפאריס הבנתי מה זה צרפתים אמיתיים וגיליתי את הצדדים הצפון־אפריקאיים של הסבים - בחשיבה, בגינונים. אז הכרתי לראשונה את הצרפתי הנוצרי המאופק, הקלאסי והמיושן. זה שלא יקפוץ על מותגים עממיים כמו זארה או H&M. כל ההתייחסות שלו ללבוש היא שונה: הבגדים איכותיים ועוברים מאח לאח, ואותו דבר לגבי הנעליים. זה משהו שמלווה לאורך זמן ומתקנים אותו אם צריך".

אז, היא אומרת, גילתה בעצם את שורשיה המזרח תיכוניים. "הבנתי שאני בעצם לא צרפתייה, ושאני בכלל לא רוצה להיות. כילדה סימנו אותי תמיד כצרפתייה כי זו השפה שדיברו בבית. אפילו בספר המחזור בתיכון תיארו אותי כריף עם המבטא והבגט. אבל זה בכלל לא זה. כשפגשתי פאריסאים אמיתיים גיליתי כמה אני ישראלית, ואפשר לומר שכשהייתי בצרפת פיתחתי מעין אנטי לצרפתיות ולפאריס. אני זוכרת שיום אחד הגיע לבקר אותי בדירה חבר ישראלי, עם כל הגינונים הצרפתיים האפשריים: הוא הביא אתו בקבוק יין שקנה בחנות הנכונה, עם רומן קטן בכיס של המעיל והטבק בכיס השני. חטפתי מזה חררה ואמרתי: די!

"זה לא שאין לי שום כבוד לצרפתים או לתרבות שלהם, אבל אני ישראלית. הקושי שלי התחיל כשהבנתי שאין לי בעצם זהות ישראלית. פתאום הבנתי שאני לבושה כמו אמריקאית בג'ינס וטי שירט, ושאני יודעת מעט מאוד על התרבות שלי. לצערי ההוויה הישראלית מתנגדת לעצמה. זו מחיקה של כל דבר שיכול להיראות, להריח או להשתמע כמו משהו מקומי, ואימוץ מוחלט וקיצוני של החדש. בצרפת זה בדיוק להיפך: הם שומרים בקנאות על התרבות שלהם ולא נוהים אחרי הקדמה. אין להם הצורך הזה להדביק את הפער".

בנקודה זו התחילה כהן להשלים פערים בעצמה. "התחלתי לחקור את היהדות ולשמור שבת, ובמקביל הוקסמתי מהמראה של יהודי חרדי בלבוש מסורתי שהולך ברחובות פאריס ולא עושה חשבון, או מהערבי שמסתובב עם הכפכפים בגשם. זה בדיוק ההפך מסבא וסבתא שלי, שהשילו מעליהם כל סימן אתני, העיקר לא להפריע לצרפתים.

"הזהות הזאת היא כוח, ופתאום הבנתי כמה אני אוהבת את ההבדלים האתניים התרבותיים ורציתי למצוא את המקום שלי. כיום אין לי אנטי לכלום, אני לובשת הכל: אני אוהבת מותגים צרפתיים כמו מאנוש - לפעמים אני מרגישה שהמעצבת שלו קולעת לרעיון שלי כמוסיקאית: אוריינטלי ושיקי ביחד, פונפונים של בדואים עם קוקטיות צרפתית, פאייטים וטבעות של רקדנית בטן עם איפוק אלגנטי. מצד שני אני אוהבת גם את H&M".

אז בסופו של דבר הדמות הבימתית שלך היא תוצאה של כל התובנות האלה.

"הדמות הזאת חבה חוב אסתטי לאמא שלי ולהשפעות שהיא ספגה כשעלתה לארץ. היא הוקסמה מהפראי ומהתרבות המזרח תיכונית השוקקת שגילתה פה, אבל זה לא אומר שאין לה השגות מדי פעם בפעם. היא צוחקת על איך שאני מתלבשת ביומיום, זה לא מספיק נשי לטעמה.

"גם בווידיאו של 'פאריס', למשל, היא בחיים לא היתה מאשרת לי ללבוש שמלה בצבע בורדו עם גרבונים סגולים. הנטייה שלה היא צרפתית קלאסית יותר".

מה זה אומר?

"אם תסתכל על דוגמניות שמגיעות לראיונות בתוכניות טלוויזיה בפאריס, תבחין בנטייה לקלאסי: ג'ינס טוב, סוודר טוב, שיער מבריק מטופח, פנים נקיות מאיפור וזהו. מרכיבים איכותיים, ללא פוזות מיותרות. גם שרלוט גינסבורג היא כזו. במובן מסוים זו גישה שממשיכה את הקו של הזמרת פרנסואז ארדי ושל סרז' גינסבורג. לא להתעסק בשינויי האופנה אלא בתבניות קלאסיות של לבוש. מה שאני מביאה לזה הוא קצת יותר פרחי, פרחי במובן של שמח: יאללה, צבעים, תלתלים, שילובים. אבל גם להסתפק במה שיש. גישת רחוב משוחררת יותר".

כתבות מומלצות

מדפי ממתקים בסופר

כיף כף מטורקיה ופתי בר מפולין: החברות שמוכרות כחול לבן מחו"ל

אלי מזרחי, קפה מזרחי. העסק נפתח בשיא תקופת הפיגועים בעיר

אלי מזרחי, האיש ששינה את שוק מחנה יהודה, מת בגיל 71

מתוך תחקיר CNN. האמת מגיעה לאבו עאקלה

אני מאוד רוצה לדעת אם המדינה שלי רצחה עיתונאית. אתם לא?

הפגנה של חיילים משוחררים מול הכנסת, לפני עשרה ימים

שני החוליים הכי ממאירים של החברה הישראלית בחוק אחד

דגי זהב באקווריום. בארה"ב נמצאו דגים שגדלו לממדים של כ– 30 ס"מ צילום

מחקר: דגי זהב הם מין פולש שמסכן מערכות אקולוגיות

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פספסתם

בת ים

שתי דירות במחיר אחת: האם זהו עתיד תחום הפינוי-בינוי?

אפליקציית קלארנה. החברה נמצאת במגעים לגיוס סבב חדש לפי שווי שנמוך בכ-30% מהשווי שקיבלה לפני שנה בלבד

"היערכו לגרוע מכל": נבואות החורבן בהיי-טק מתחילות להגשים את עצמן

בניין דירות בחולון

לקחתם משכנתא בחודשים האחרונים? גם אתם כבר שילמתם על עליית הריבית

"כשבאנו לקבל משכנתא לרכישת הבית, התברר שהבעיה לא פשוטה כלל"

הריבית במשק מזנקת – מה כדאי לעשות עם ההלוואות שלקחתי?

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"