ביום הוא מגלם מיליונרים, בלילה הוא הומלס ניו יורקי: סיפורו של השחקן והדוגמן מארק ריי - אופנה - הארץ

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביום הוא מגלם מיליונרים, בלילה הוא הומלס ניו יורקי: סיפורו של השחקן והדוגמן מארק ריי

לכתבה
מארק ריי על הגג באיסט וילג'. הדימוי החיצוני עזר לו לשרודThomas Wirthensohn

הוא דיגמן בקמפיינים ובמסלולי תצוגה ברחבי העולם, נהפך לצלם אופנה ולוהק לתפקידים של מאהב עשיר ב"סקס והעיר הגדולה" ובעל גלריה ב"סלבריטי" של וודי אלן. אבל חייו האישיים של מארק ריי מעולם לא היו זוהרים: סרט תיעודי חדש מתאר את שנותיו כהומלס בניו יורק. כעת הוא מספר כיצד שרד על גג הקומה השישית, וכמה קצרה הדרך מתעשיית החלומות אל התחתית

תגובות

מארק ריי, בן 56, הוא בעל מראה מצודד. גבוה, עם שיער מכסיף ומטופח וגוף חסון ושרירי הבולט מבעד לחליפות האיטלקיות שהוא לובש, הוא נראה כמו פרסומת לגבר אמיד ונינוח במיטב שנותיו. ובמידה רבה זה לא מקרי. ריי הוא דוגמן, צלם אופנה ושחקן לעת מצוא. כמי שעובד בתעשיות הזוהרות ביותר, הוא השתתף באירועים מתוקשרים של החברה הגבוהה במנהטן גם מחוץ לשעות העבודה, התרועע שם עם ידוענים ואנשים אמידים המקרינים דימוי זהה לשלו. אבל שש שנים תמימות מחייו היה לריי סוד ששמר מפני כל האנשים הללו שהקיפו אותו: בכל יום, אחרי שעות הנשף, הוא השיל מעליו את המעטה הזוהר. כמו סינדרלה סיזיפית, הוא טיפס אז לגג של בניין של שש קומות באיסט וילג' במנהטן, שם חיכה לו בפינה מוסתרת שק שינה כדי להעביר בו את הלילה. במלים אחרות, ריי היה הומלס.

במשך השנים שמר ריי בקנאות על סודו, ומעטים בלבד ידעו כי אין גג לראשו. עד שהחליט שכבר אפשר לגלות והתיר לבמאי תומס וירתנסון לעקוב אחריו במצלמתו. בתחילת החודש הוקרן בניו יורק בהקרנה מסחרית פרי המעקב הזה, שנמשך בשנים 2010-2013 — הסרט "Homme less", המתעד את חייו הכפולים של ריי מרגע היקיצה בפינה שלו על הגג, דרך כיבוס בגדיו בחדר כושר ועד ההתחמקות החוזרת במעלה הבניין באיסט וילג'. ריי נראה בו, בין השאר, מחופש לסנטה קלאוס, משעשע ילדים במסיבת חג מולד שערך ארגון צדקה לאמהות מחוסרות דיור ולילדיהן.

התגובות על הסרט, שהוקרן עד כה בפסטיבלים, נלהבות מאוד. גם ריי, בשיחת טלפון לניו יורק, נשמע נלהב מההצלחה, אבל מקפיד תחילה להוציא את עצמו מהסטטיסטיקה היבשה, זו שלפיה מספר מחוסרי הדיור בניו יורק נמצא בעלייה מתמדת — קרוב ל-68 אלף בינואר 2014, 10% יותר מבתקופה המקבילה ב-2010. "אני לא מחשיב את עצמי הומלס, ואנשים יכולים לראות את השוני ביני לבין אלו שגרים ברחובות, אותם מכורים לסמים או לאלכוהול, לא מאוזנים נפשית, שלרבים מהם עבר פלילי", הוא אומר ומבהיר: "תמיד ראיתי בעצמי מחנאי עירוני. אני מניח שבמציאות הייתי מחוסר בית, כלומר לא היו לי אמצעים לשכור דירה, אבל לא עניתי על שאר ההגדרות של הומלס וזה אף פעם לא התאים לי. בוא נאמר שאני ממש לא נער הפוסטר להומלס".

ובכלל, נראה שריי מעדיף לתאר את המגורים על הגג — תוצאה של היפלטות מהמערכת הכלכלית ואי יכולת להמשיך ולקחת חלק במשחק הקפיטליסטי — באופן רומנטי יותר. "במובנים רבים הושפעתי מספרו של ג'ורג' אורוול 'דפוק וזרוק בפריז ובלונדון' ומ'חוג הסרטן' של הנרי מילר. שניהם נכתבו בשנות ה-30 של המאה שעברה, ושניהם מגוללים את מאבק הקיום היצירתי של גיבוריהם העניים", הוא אומר וממהר לסייג: "כמובן שאני לא מתיימר להשוות את עצמי אליהם".

אתה היית לגיבורו של סרט. לא חששת לחשוף את חייך?

"חששתי, אבל ממילא לא תיכננתי לבלות את כל חיי על הגג. איפשהו תמיד ידעתי שזה יהיה סיפור מעניין לספר. בתור שחקן וצלם, היה ברור לי כל אותו זמן שהחלק הזה של חיי יוכל להיות סיפור מרתק להציג לאחר מכן".

סיפור חייו התחיל בניו ג'רסי, ב-1959. הוא גדל שם, וכשבגר המשיך במסלול שגרתי ולמד מינהל עסקים באוניברסיטת צ'רלסטון שבווירג'יניה המערבית. בתום הלימודים ארז תרמיל גב ויצא לטייל באירופה, מונע כלשונו על ידי "יצר נדודים מפותח" אבל גם על ידי הרצון לעבוד כדוגמן. בשנת 1984, אחרי תקופת נדודים, זכה לממש את רצונו: סוכנות מקומית בבריסל החתימה אותו לעבודה בדוגמנות. כך נפתח פרק של ארבע שנים שבהן עבד כדוגמן ברחבי אירופה, צעד על מסלולי התצוגות של בתי אופנה מהשורה הראשונה, בהם ורסאצ'ה, מוסקינו ומיסוני, והופיע במגזינים נחשבים ובהם המהדורה הצרפתית של "ווג". "הייתי בסדר, לא התבלטתי באופן יוצא דופן", הוא מסכם, "אבל זה השריש אצלי סגנון חיים מסוים — של חיים מהיד לפה, של נסיעות מרובות וספיגת תרבויות שונות".

Daniela Stallinger
Daniela Stallinger

ב-1988, כשהיה בן 29, שב לניו יורק, הוחתם בכמה סוכנויות קטנות וזיגזג בין עבודות דוגמנות למלצרות. עם השנים עבד גם בסוכנויות בינלאומיות גדולות כמו פורד ווילהלמינה, ומאמצע שנות ה-90 קיבל גם כמה תפקידים קטנים כשחקן בטלוויזיה ובקולנוע. חדי עין אולי יוכלו לזהות את תווי פניו מתפקידי האורח הקטנים שמילא מאז, בין השאר בסרט "סלבריטי" של וודי אלן משנת 1998, שבו גילם בעל גלריה לאמנות, ובסרט "גברים בשחור 3" משנת 2012, שם שיחק סוכן אף־בי־איי. אבל את תפקידו המשמעותי ביותר עד כה גילם דווקא על המסך הקטן, בעונה הראשונה של הסדרה "סקס והעיר הגדולה". הוא היה שם קרלו, המאהב המיליונר והחתיך של סמנתה, שהמחסור היחיד שידע נמצא באזור חלציו.

בתפקידים הללו, כמו ברוב עבודותיו כדוגמן, חזר ריי שוב ושוב לדמותו של איש העסקים האירופי נוטף הסטייל והתחכום. למרבה האירוניה — וגם למזלו — המראה הזה זוהה איתו גם בחייו הממשיים, לרבות בשש השנים שבהן חדרי ההלבשה העיקריים שבילה בהם היו השירותים הציבוריים שבפארק כיכר טומפקינס במנהטן — שם נהג להתגלח ולצחצח את שיניו מדי בוקר – או המלתחות של חדר כושר, שם היה מכבס את בגדיו בכיור (ומייבש אותם במכונות ייבוש הידיים), כפי שרואים באחת מהסצינות בסרט.

בסרטים וברוב עבודותיו כדוגמן לוהק ריי לתפקידי איש העסקים האירופי נוטף הסטייל. למרבה האירוניה, המראה הזה זוהה איתו גם בחייו הממשיים, לרבות בשש השנים שבהן חדרי ההלבשה העיקריים שבילה בהם היו השירותים הציבוריים שבפארק כיכר טומפקינס

אבל זה היה מאוחר יותר. בתחילה, עם שובו לניו יורק, הוא גר בדירת חדר ששכר בשכונת צ'לסי שבמערב העיר, ולקראת סוף המאה שעברה, כשהשכונה כבר התבססה כאזור המועדף על בעלי גלריות לאמנות וכיעד נדל”ני מבוקש, קיבל בשמחה את דמי הפינוי שהוצעו לו (30,000 דולר) ועזב אותה. בשנת 2000, עם מות אביו, שב והתעורר בו יצר הנדודים והוא יצא לסיבוב נוסף באירופה בניסיון לתת הזדמנות נוספת לקריירת הדוגמנות שלו. העובדה שהוחתם בסוכנויות בעלות שם בינלאומי דירבנה אותו להאמין כי הוא מסוגל לעלות שוב על גל ההצלחה, אבל בתוך זמן קצר נזכר עד כמה קשה להתפרנס מדוגמנות, בעיקר אם אתה גבר, ובייחוד בן 40. למעשה, אף על פי שכדוגמן הוא הצטלם למגזינים נחשבים, ריי לא לוהק מעולם לקמפיין גדול, היכן שנמצא הכסף הגדול בתעשייה. ועכשיו, מבוגר בעשור וחצי משהיה בתחילת הקריירה שלו, זה בהחלט לא השתפר.

לדבריו, הדיסוננס הזה שבין החזות הזוהרת לעליבות החיים שמאחוריה הוא עובדה מוכרת בתעשיית האופנה. "בוא נגיד שאני ממש לא היחיד שמקדם את אחיזת העיניים. בקרב דוגמנים ודוגמניות זו עובדה ידועה שקשה להתפרנס בכבוד מהמקצוע הזה אם אתה לא אחד מהעשירייה הפותחת. המון מעצבים, ואפילו מארק ג'ייקובס ומותגים כמו ראג אנד בון, נוהגים לשלם לדוגמנים שלהם בבגדים. כך שלמרות שאפשר למצוא לא מעט דוגמנים שמסתובבים בחוגים נוצצים ונראים בבגדי מעצבים יוקרתיים, הם מנהלים חיים די עלובים.

"והאמת שיצא לי לראות מקרים כאלו כבר בצעירותי, כשדיגמנתי באירופה. למשל, המון פעמים התגוררתי בדירות משותפות של דוגמנים, וגם הייתי עד למחזות של דוגמנים שבורחים בלילה מחדרי מלון כי אין להם איך לשלם. הכרתי דוגמן שלן בפארק במשך כמה שבועות, עד שלבסוף הוא לוהק לקמפיין שהכניס לו המון כסף. ההימור שלו השתלם אבל יש עוד המון דוגמנים ודוגמניות שההימור הזה לא משתלם להם, ולפעמים הם מאבדים הכל בדרך לשם. חלקם אפילו מוכרים את כרטיס הטיסה שלהם חזרה הביתה כדי שיוכלו להישאר עוד קצת ולנסות את מזלם בתעשייה. לחכות לפריצה הגדולה שלהם שתגיע".

הוא עצמו דווקא בחר לסגת — לאחורי הקלעים של עולם האופנה — ובזמן שהותו באירופה התחיל לצלם אופנה לראשונה. יתרונו הגדול היה היכרותו הטובה עם התעשייה הזאת, ובעזרת קשרים שטיפח לאורך השנים אכן הצליח להשיג אישורי כניסה לתצוגות. מרוצה מהתוצרים הסופיים, החליט לנסות ולהפוך את צילום האופנה למקור פרנסה נוסף. "כדוגמן, זה עולם שאני מכיר היטב, ולכן אני לא מאוים ממנו. זה עולם של ידוענים ואנשים אמידים, שבאופן אירוני אני מרגיש בו נוח ויכול להשתלב בו בקלות", הוא אומר.

בדיוק משום כך הוא ניסה להרחיב את פעילותו בתחום הצילום. אחת מהיוזמות העסקיות שהגה אז היתה להציע את שירותיו כצלם פרטי לנופשים עשירים במיוחד בדרום צרפת. הוא ארז את המחשב הנייד ואת המצלמה שלו ונסע לחבר שהתגורר בז'ואן לה פן (Juan-les-Pins). כעבור כמה שבועות, כשחש שמיצה את הכנסת האורחים, עבר לסן טרופה, ושם, בהעדר אמצעים לשכור חדר במלון, ישן בהרים. את חפציו האישיים הוא ארז בשקית אשפה והסתיר אותה במשך היום בין השיחים. באותה תקופה נהג לשטוף את פניו בכיורים של מסעדות, ושם גם כיבס את בגדיו. "בגלל המראה המסוים שלי איש לא חשד בי. למתבונן מהצד נראיתי כמו עוד אדם אמיד שמבלה על החוף".

Thomas Wirthensohn

למרות זאת, את התקופה ההיא הוא זוכר כתקופה שמחה. בלילות אכל במסעדות המקומיות, וכשרצה לשתות יין רוזה מצונן בסביבה החברתית המוכרת לו, היה נערך לכך מראש. הוא היה מתגנב למינימרקט, שולף בקבוק זול מהמדף ומחביא אותו מתחת לחבילות האפונה הקפואה. ואז, בערב, בחולצה נקייה, היה קונה את הבקבוק הצונן וניגש לאחד מהברים היוקרתיים עם הבקבוק בתיקו. בגלל מראהו הטוב, איש לא בדק את התיק, וכך היה נכנס פנימה, לוקח כוס מהבר ולוגם את היין שלו מוקף במיליונרים.

אבל הקיץ נגמר, ואיתו כספו, והוא חזר לניו יורק בתחושת מיצוי. השנה היתה 2006, וריי החל לצלם תצוגות אופנה בעיר ויצר קשר עם עורכי מגזינים. מענה חיובי שקיבל מעורכי המגזין הבריטי "דייזנד אנד קונפיוזד" הפך אותו בין לילה מהתמהוני שפוקד את התצוגות ללא הזמנה למי ששמו רשום ברשימות האישים החשובים. אלא שכל זה לא חולל מהפך בחשבון הבנק שלו. מכירת הצילומים למגזינים, עבודת המלצרות שחזר אליה ומעט חסכונות שנותרו סייעו לו לשכור חדרים קטנים לתקופות קצרות, אך יום אחד גם זה נגמר. בכספו האחרון הוא לן באכסניית נוער בוויליאמסבורג וכעבור יומיים התעורר מכוסה בעקיצות פשפשים והבין שלא יוכל להישאר שם עוד. ועכשיו הוא גם לא היה יכול להתארח עוד אצל חברים מחשש שיפיץ את המטרד בדירותיהם.

זה היה הרגע שבו נזכר בדירה של אחד מחבריו, בשם ריקו, שבה שהה בעבר במעבר בין דירות ועל גגה נהג לשתות קוקטיילים בערבי הקיץ. הוא עדיין החזיק במפתחות לבניין ולדירה עצמה, והחליט לנסות את מזלו ללילה אחד. הוא התגנב לבניין ולגג, אחר כך עבר אל הגג של השכנים לכמה ימים. שם, מאחורי גדר שכדי לטפס מעליה יש לעלות על מעקה במרום הקומה השישית, הוא מצא חלל משולש קטן ומבודד, שאיש אינו מבחין בו. זו היתה חלקת הביטחון והפרטיות היחידה שלו בעיר. בשטח של 2.40 מטרים על מטר אחד, ועם יריעת ברזנט שמתח מעל לראש ובקבוק פלסטיק כסיר לילה, הוא אימן את עצמו לשינה טובה בלילות. הוא לא שיער אז שיגור שש שנים מחייו על הגג הזה.

Thomas Wirthensohn

רוב רכושו באותו זמן — מלבד טלפון נייד, מצלמה ומחשב נייד — היה כמה חליפות ושמיכה. הוא רכש לעצמו כמה בגדים חמים וכובע צמר ואלה שימשו אותו בלילות קרים במיוחד. זה היה חודש ספטמבר ומזג האוויר עדיין היה נוח. אבל ככל שחלף הזמן והחורף התקרב, נעשה קשה יותר ויותר ללון על הגג. ובכל זאת, הוא מספר, אחד האתגרים הקשים יותר שלו היה לחמוק אל הבניין וממנו בלי שאיש יבחין בו וישאל שאלות. בסרט רואים אותו עושה זאת פעמים אחדות, חומק בכל פעם שהוא שומע דלת נפתחת בקומה שמעל, ומיד מנסה לחזור. הוא גם לימד את עצמו להחזיק את הטלפון הנייד ביד דרך קבע ולהעמיד פנים שהוא בעיצומה של שיחה בכל פעם שנתקל בשכן. גם זה מנע ממנו את העימות עם דיירי הבניין.

"אחד הדברים הנהדרים בחיים בניו יורק הוא שכולם עסוקים מכדי להבחין בך", הוא אומר. "הייתי גבר לבן בגיל העמידה, שלא נראה שתוי או לבוש בגדים בלויים ומצחינים. לא עוררתי תהיות".

ריי גם חידש אז את המנוי לחדר כושר שבו התעמל בעבר. זה עלה לו אמנם 70 דולר בחודש, אבל כך היה יכול לקבל מקלחת חמה מדי יום, חשמל ושירותים ולאחסן בתא פרטי את בעלי הערך שבין חפציו - המצלמה, המחשב הנייד ואפילו החליפות המחויטות. וגם שם הצליח לחמוק מהעין הודות לאותו מראה מהוגן שלו. "כל עוד שמרתי על עצמי נקי ולבוש היטב, איש לא חשד בי", הוא אומר. לעתים נאלץ בכל זאת להתמודד עם מבטים עקומים או עם הערות עוקצניות במכון הכושר. משפטים כמו "הי, אתה מקים פה בית?" נזרקו לעברו כאשר גיהץ למשל את בגדיו במלתחה. אבל רוב הזמן, הוא אומר, ידע כיצד לנהוג בהם בהומור.

Thomas Wirthensohn

"אחד הדברים הנהדרים בחיים בניו יורק הוא שכולם עסוקים מכדי להבחין בך. הייתי גבר לבן בגיל העמידה, שלא נראה לבוש בגדים בלויים ומצחינים. לא עוררתי תהיות" מארק ריי

Thomas Wirthensohn

שגרת יומו התנהלה כך: בבוקר היה מצלם תצוגות או דוגמניות ברחובות. בלילות היה יושב באחד מהסניפים הרבים של סטארבקס בעיר, מרטש את הצילומים בפוטושופ ושולח אותם למגזין בלונדון. היו ימים שלא היה לו דולר נוסף לצרכיו מעבר לאלו הבסיסיים – דמי החברות בחדר הכושר, דמי שכירות לתא שבו איחסן את חפציו האישיים במועדון, חשבון הנייד שלו, ביטוח הבריאות ומזון. את ארוחת הבוקר היה אוכל בדלי השכונתי — סנדוויץ' בשלושה דולר וחצי – ואת אלו של הצהריים והערב בחנות נודל תמורת שמונה דולר. הפינוק היחיד שלו היה שתיית בירה קרה בדיינר האקראיני Veselka שבשדרה השנייה. את הסוד של חייו הכפולים סיפר רק לקומץ חברים קרובים.

לפני כארבע שנים הגיעה ההתנהלות הזאת למבוי סתום. ריי חווה משבר נפשי קשה. "מצאתי את עצמי רותח ומתוסכל מכך שאני לא מסוגל לנהל חיים וקריירה מספקים. ואז היתה לי פריצת דרך פסיכולוגית. פשוט אמרתי לעצמי שעלי לקבל את העובדה שאני אבוד. ברגע שלקחתי אחריות על מצבי ועל ההחלטות שעשיתי בחיי, הוקל לי".

יושב על הגדר

באותו זמן בערך הוא קיבל עוד החלטה. זה היה בשנת 2010 וריי חידש קשר עם חבר ותיק, תומס וירתנסון, דוגמן אוסטרי לשעבר שעבד לצדו באירופה בצעירותו. וירתנסון, שהפך מאז לקולנוען, עבר באותו זמן להתגורר בניו יורק וחיפש נושא לסרט תיעודי, אבל לא תיאר לעצמו שימצא אותו בפגישה עם העמית לשעבר. השניים נפגשו בבר אופנתי בניו יורק ווירתנסון הפנה לחברו שאלה פשוטה — איפה אתה גר? התשובה, הוא מעיד, היכתה אותו בתדהמה אבל גם הקסימה אותו. "הפער בין מראהו של ריי למציאות חייו נראה לי כמעט סוריאליסטי. איך יכול להיות שמישהו שנראה כמו ריצ'רד גיר, לבוש היטב, רהוט וחכם יהיה הומלס?" הוא משחזר בראיון דוא"ל ומוסיף שידע מיד כי מצא את הנושא לסרטו.

Thomas Wirthensohn

ריי החליט להיעתר מתוך מודעות שלמה למחיר. "הבנתי מיד שבעשיית הסרט הזה אני מוותר בעצם על החיים על הגג, כי בכך אחשוף את הכיסוי שלי", הוא אומר, ואי אפשר שלא לתהות אם לא ראה בסרט הזדמנות להיחלץ ממצבו. אבל לפני שזה קרה עברו שלוש שנים, שבהן ליוותה אותו המצלמה של וירתנסון. "היו כל כך הרבה רגעים נפלאים במהלך העבודה", אומר הבמאי כשהוא נשאל מה הותיר עליו רושם יותר מכל במשך השנים הללו. "אחד מהם היה כשראיתי את הגג בפעם הראשונה, מבעד לעדשה, ושנייה אחר כך מארק טיפס על גדר ברזל בקצה הגג הזה, בקומה השישית, וביקש ממני לבוא בעקבותיו עם כל הציוד שלי משום שזו היתה הדרך היחידה לצאת משם. רגע אחר שלא אשכח לעולם הוא זה שבו היינו מתחת ליריעת הברזנט שלו בלילה ודיברנו על חייו ודאגותיו, תסכוליו ותקוותיו".

ומה למדת עליו בשלוש שנות הצילומים?

וירתנסון: "מארק מזכיר לי לפעמים שחקני קולנוע משנות ה—40 או ה—50 של המאה שעברה. הוא מאוד כריזמטי, קצת מחוספס בקצוות וללא ספק ישיר. אני חייב לומר שזה מרענן למצוא מישהו שמבטא את דעתו באופן חופשי ולא דואג יותר מדי לגבי התקינות הפוליטית.

"וכמובן נדרש אומץ רב כדי לחשוף לפני המצלמה את הסוד המשמעותי ביותר של חייך, מתוך ידיעה שכמעט כל העולם יוכל לצפות בך מתישהו. אני מעריץ את אומץ לבו. ההתמדה שלו, המשמעת והיצירתיות שגילה בכל הנוגע לארגון חייו על הגג מרתקות ויוצאות דופן".

אבל ריי כבר לא חי על הגג שבקומה השישית. "הפעם האחרונה שביליתי שם היתה ביולי 2014, לפני שהסרט יצא להקרנות", הוא אומר. את הקיץ בשנה ההיא הוא בילה באירופה אצל חבר, ומאז ששב לארה"ב הוא מתגורר לסירוגין עם אמו בניו ג'רסי ובדירות שהוא שוכר לתקופות קצרות במנהטן – אבל, הוא מדגיש, את שיחת הטלפון איתי הוא עורך מפארק ציבורי בעיר.

את עבודת הדוגמנות האחרונה שלו קיבל לפני חצי שנה – זה היה בפברואר, כשהוזמן להצטלם באיטליה לפרסומת ליצרנית רהיטים מקומית — אבל הוא לא מוותר על חלום הדוגמנות. הוא עדיין מיוצג בכמה סוכנויות באירופה ובארה"ב ולאחרונה ניסה את מזלו גם בסוכנויות דוגמנים בארץ. "שלחתי כמה מיילים לסוכנויות בישראל, אבל אני מבין שהן לא בהכרח יקפצו על המייל שלי ויבקשו שאגיע מהר לתל אביב".

בינתיים הוא רוכב על גל ההצלחה של הסרט, ומספק את יצר הנדודים שלו באמצעותו. מאז הושלם, אשתקד, הוקרן הסרט בפסטיבלים ברחבי העולם, ואף קטף פרסים בכמה מהם. בנובמבר שעבר זכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל Doc NYC, היה לבחירה הרשמית בפסטיבל Hof Film בברלין באוקטובר, ואף הוצג בהצלחה בפסטיבל דוקאביב בישראל במאי השנה. בתחילת אוקטובר הוא ישודר בטלוויזיה בערוץ 8 (ב-7 וב-10 בחודש).

וכיום, כשריי מוזמן להציג את הסרט בפסטיבלים בעולם לצד הבמאי, כבר יש לו בדיחה קבועה ביחס לסידורי הלינה. "כשתום ואני נוסעים לפסטיבלים ברחבי העולם, ומוזמנים לשוחח על הסרט ולענות על שאלות מהקהל אחרי ההקרנה, אני תמיד מתלוצץ איתו שבטח בשבילו המארחים ימצאו חדר מהוגן בבית מלון, ואילו לי הם יגידו, 'טוב, מארק, אתה תעלה לגג. שיהיה לך לילה טוב'".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: סיכום כותרות הבוקר אצלכם במייל מדי יום

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות