פעם ברלין היתה מעצמת אופנה, ואז הרגו את היהודים

בניגוד לערים כמו פריז ולונדון, ברלין לא נחשבת לבירת אופנה עולמית. הסיבה לכך קשורה בנישולם של היהודים, שהפכו את גרמניה למעצמת אופנה, והסתרת ההשתלטות הנאצית על התעשייה. שני חוקרים גרמנים מנסים כעת לחשוף את העבר ולשנות את העתיד, ולא כולם מרוצים מכך

שירה פור
שירה פור
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עובדי בית האופנה של ליאופולד זיגלמן, ברלין 1933
עובדי בית האופנה של ליאופולד זיגלמן, ברלין 1933 צילום: Courtesy of Uwe Westphal

מדי בוקר עשתה הסטונדנטית כריסטין האן את דרכה מביתה בברלין אל מסדרונות החוג לאתנולוגיה באוניברסיטת הומבולדט אשר במרכז העיר, סמוך לשער ברנדנבורג ולבניין הפרלמנט. מדי בוקר היא חלפה על פני כיכר האוסווגטייפלאץ, על פני המפל הקטן, המאפייה הבודדת והמסעדה ההומה שמלאה בעובדי הסביבה בימות השבוע ומתרוקנת בסופו, ותהתה מה עומד מאחורי השמות הקבועים ברום המדרגות שבהם היא מביטה ביציאה מתחנת המטרו ומאחורי האנדרטה הצנועה המורכבת כולה מראות המסודרות במשולש. סקרנית, היא החלה לחקור את ההיסטוריה של הכיכר וגילתה כי מאחורי מתחם המשרדים המנומנם מסתתר עבר אופנתי סוער.

בין כתלי המתחם, שמאז נפילת החומה מאוכלס בין היתר על ידי משרד המשפטים, חברות עורכי דין ומשרדי אמזון, ניצבת ההיסטוריה המורכבת והמושתקת של מרכז יצירתי שוקק שבו פעלה עד לפני מלחמת העולם השנייה תעשיית האופנה הגרמנית. בשנת 1933, ערב עליית הנאצים לשלטון, פעלו במתחם הזה, שנקרא אז מתחם האופנה או מתחם הקונפקציה, כ–2,700 חברות אופנה בבעלות יהודית שהיוו כ–85% מענף האופנה הגרמני והעסיקו 90 אלף עובדים, החל מעובדי משרד ועד מעצבים. עד 1939, נותרו מהם רק כ–120 עסקים, שהולאמו והועברו בכוח לידיים גרמניות.

כריסטין האן
כריסטין האן

האן, 30, דוגמנית בינלאומית בעברה שצעדה בין היתר על מסלולי התצוגות של איסי מיאקי ויוז'י ימאמוטו, עובדת מזה כשנה וחצי על פרויקט מחקר אקדמי לצד פרופ' סיגריד יקובייט ובשיתוף סטודנטים ממכון המחקר של החוג, המקיף את תולדות הכיכר עד תום ימי גרמניה המזרחית.

"אחרי המלחמה האזור הזה נשלט על ידי הרוסים והיה מוכה חורבות", היא מספרת, "רק בשנות ה–70 נפתח בו לראשונה בית אופנה חדש, הוא נקרא אקסקוויזיט, אך הוא זכה להצלחה מועטה ולא שרד, כך שאין המשכיות ואין מורשת. לפני הכל, מטרת העל של הפרויקט שלנו היא שכל הבתים שהיו באזור יהיו מסומנים בשלטי הנצחה, שאנשים יבינו מה התרחש כאן".

האן סבורה כי ההתחמקות מעיסוק בעבר האפל שלה, תוקעת את ברלין מהתברגות ברשימת בירות האופנה העולמיות. "בזמנים ההם, ברלין היתה שחקנית חשובה במגרש העולמי, אופנה היתה לתעשייה הגדולה והרווחית ביותר בה, גם מבחינת מיסוי שחזר לתושבים, וגברה על תעשיות כמו תרופות ופלדה. תמיד רציתי לעבוד על פרויקט שישלב אופנה והיסטוריה, ולא רק ימסור מידע. ברלין צריכה את זה. מאז 2009, אז החל להיערך בה שבוע האופנה, ברלין עושה מאמצים כבירים כדי להפוך לבירת אופנה שוות ערך לשכנותיה פריז, מילאנו ולונדון. לעומתן, בברלין לא מבינים אופנה כחלק מהתרבות, לא נותנים על כך את הדעת, ובייחוד לא כחלק משמעותי מההיסטוריה. איש לא עוסק בהיסטוריה של האופנה בברלין. זו בורות של האנשים, שמתייחסים לבגדים כאל מוצר פונקציונלי. בשבוע האופנה יש ניסיון לייצר את השיח הזה באמצעות תצוגות אופנה, אבל אפילו אין לנו מוזיאון לאופנה בגרמניה. בכל מדינה אחרת יש".

אחת התמונות האחרונות של בית האופנה של ליאופולד זיגלמן ב–1935, לפני שנסגר על ידי הנאציםצילום: Courtesy of Uwe Westphal

גם בישראל אין. מה עוד גילית שלא היה ידוע?

"תעשיית האופנה בברלין, שהובלה בעיקר על ידי יהודים, החלה לפעול כבר במאה ה–18, אך מרבית השיפורים שהיא הנחילה בענף קרו עם פרוץ המהפכה התעשייתית. יהודים רבים מפולין ומרוסיה הגיעו לעבוד בברלין והביאו איתם מיומנויות טקסטיליות. נשים רבות עבדו מהבית ותפרו, והעבירו את הבגדים ליצרנים שתיווכו בינן לבין מעצבי האופנה. למעשה הם המציאו את שיטת העבודה הזאת, של מיקור חוץ של חלק מעבודות הייצור. כך עולם האופנה עובד עד היום, עם רשתות כמו H&M למשל, שמייצרות חלק מהפריטים שלהן בבנגלדש. זה הדבר החשוב ביותר שתרם לגדילה של התעשייה וליכולת שלה לייצר באופן המוני. בתוך התהליך הזה הם המציאו את הרדי־טו־וור, בגדים מוכנים ללבישה שנמכרים על הקולב או המדף. זו הדמוקרטיזיציה של האופנה, וזה איפשר לאנשים לקנות בגדים במחירים נגישים לראשונה בחייהם".

ראשוני בתי האופנה האלה היו ולנטין מיינהיימר, הרמן גרסון ונתן ישראל, ובהם בחרה האן להתמקד במחקרה. "בחרנו את שלושת בתי האופנה הגדולים והמשפיעים ביותר כדוגמה כדי להצביע על ההתפתחות של התעשייה באותה התקופה. אלה היו בתי כלבו גדולים ופופולריים שמכרו מוצרים לעיצוב הבית, אבל חלק גדול וחשוב מההיצע שלהם היה בגדים. מיינהיימר היה הראשון בעולם לייצר מעילים אופנתיים ומחממים כפריט מוכן ללבישה. עד אז אנשים היו צריכים ללכת לחייט כדי להתחמם.

"בשנות ה–20 של המאה הקודמת האזור הזה היה חשוב במיוחד, מאחר שהקהילה היהודית ייצרה תלבושות לשחקניות, רקדניות וזמרות אופרה. אחרי מלחמת העולם הראשונה היתה פריחה, זה היה תור הזהב של הכיף ובזבוז הכסף, אנשים רצו לשים את הסבל מאחוריהם ולטרוף את מה שיש לחיים להציע. ב–1929, עם פרוץ המשבר הכלכלי העולמי, הגיע הסימן הראשון לגוויעת הענף. הנאצים התחזקו, משנה לשנה יהודים איבדו את זכויותיהם והמפעלים שלהם הולאמו. היו מי שהריחו את הסכנה המתקרבת ונאלצו למכור את העסקים שלהם בפרוטות כדי לברוח מגרמניה. ולנטין מיינהיימר למשל היתה 'בת מזל', כי המפעל שלה נסגר בעקבות המשבר הכלכלי, כך שהוא לא חווה את השפעות המשטר הנאצי. הרמן גרסון, לעומתה, נשלח יחד עם המשפחה שלו למחנה ריכוז. החברה שלו נשארה פעילה לאחר לכתו בידיים נאציות, והם לא שינו שום דבר. הם ניסו לתפעל את העסק באותו האופן ולהמשיך את ההצלחה אך הם כשלו בכך ובסופו של דבר המפעל נסגר".

לדברי האן, אחת הסיבות לכישלון בתי האופנה בידיים גרמניות היא מדיניות ארגון Adefa (גילדת יצרני האופנה הגרמנים־אריים) שהנהיגה המפלגה הנאצית. "קונסול האופנה הגרמני ביקש לגבש סגנון אופנתי מעודכן לאשה הנאצית החדשה. הנאצים לא רצו השפעות בינלאומיות, שאפיינו את המעצבים היהודים שהיו מאוד יצירתיים ומחוברים לנעשה בעולם, אלא רצו להנחיל סגנון אחיד ונוקשה, שחוזר לקווים של מדים. בסופו של דבר הם נכשלו במשימה, והתעשייה החלה לגסוס. עם פרוץ המלחמה הכל נפסק כליל, כמובן. זהו השבר הגדול ביותר בהיסטוריה של תעשייה האופנה הגרמנית, והוא לא אוחה מאז. היום אין לזה זכר".

רובע האוסווגטייפלאץ
רובע האוסווגטייפלאץ ב-1925, רובע האופנה של אותה תקופהצילום: Courtesy of Uwe Westphal

הכישרונות נרצחו

"תעשייה האופנה הגרמנית שומרת על שקט יחסי בכל הנוגע למעורבות שלה בתקופת המשטר הנאצי עד היום. בתחומים אחרים גרמנים עשו עבודה נהדרת בניסיונם להשלים עם פשעי העבר. חברות ביטוח עשו זאת, כך גם תעשיית הרכב, הבנקים, חברות קטנות — אבל לא תעשיית האופנה", אומר אובה וסטפל, 60, חוקר, סופר ועיתונאי גרמני, שהקדיש את שלושת העשורים האחרונים לחקר התעשייה שנמחתה. "זה המוטו: לאופנה הגרמנית בקושי יש מעצבים גדולים. לגרפלד בכלל בפריז, וולגנג ג'ופ הוא זקן מדי וציני מדי. היעדרם של כישרונות חדשים הוא התוצאה של העובדה שתעשיה שלמה נהרסה. הכישרונות ברחו מהמדינה או נרדפו ונרצחו, ואין יורשים באופק מזה שמונה עשורים. זה ההבדל העיקרי בין עולם האופנה הגרמני לזה של לונדון או פריז. למעשה, מ–1933 ותוך שש שנים, מסורת של 100 שנות תרומה יהודית לאופנה נהרסה. בתהליך שנקרא 'אריזציה', ולא היה אלא שוד מאורגן של נכסיהם וכספם של היהודים בחסות המדינה, הועברו בהדרגה העסקים לידיהם של עובדים בכירים אך לא יהודים בחברות האלה. בתחילה הכניסו שותף לא יהודי לכל עסק, בהמשך פשוט גירשו את היהודים. אחרי המלחמה, ב–1945 ועוד שנים רבות אחר כך, הגרמנים התייחסו לגזל הנכסים היהודיים כ'תקופה שמחה וממוזלת' עבור חברות האופנה הגרמניות".

וסטפל חתום על שלושה ספרים בנושא, הראשון שבהם יצא ב–1988 ובמהדורה מעודכנת ב–1993, האחרון שבהם יראה אור באביב הקרוב באנגלית ובגרמנית. הממצאים שהעלה בספריו הקודמים נקראו בהתלהבות על ידי עורכי דין של למעלה מ–89 תביעות והם מהווים מכרה זהב לתרים אחר פיצויים מהממשלה הגרמנית או מאזרחיה שהרוויחו מהאריזציה.

אובה וסטפל
אובה וסטפלצילום: עופר וקנין

מה גרם לך לצלול לנושא הזה במשך תקופה כל כך ארוכה?

"ב–1987 עבדתי בעיתון 'ברלין דיילי' ככתב אופנה באירופה. בשלב מסוים פגשתי בתצוגת אופנה בפריז יהודיה מבוגרת שסיפרה לי את סיפורה. היא היתה מעצבת אופנה עד שנת 1936 ונאלצה להגר ללונדון כדי להציל את חייה. היא נתנה לי את יומניה, תמונות, איורי אופנה. זה היה סיפור. פרסמתי מודעות בישראל, בארצות הברית ובאנגליה בחיפוש אחרי עובדי אופנה נוספים. זמן קצר לאחר מכן היו בידיי מאות של מכתבים ומסמכים, עדויות ראייה של מה שקרה לתעשיית האופנה הגרמנית. המעצבים, התופרות. הייתי המום. דחסתי את כל הסיפורים האלה אל ספר עיון שפורסם ב–1988. זו היתה הפעם הראשונה שהסיפור הזה סופר באופן פומבי".

בספר שכתב, הוא מנה את שמותיהם של כ–200 בתי עסק בבעלות יהודית שפעלו בשנות ה–30, ואת שמותיהם של הגרמנים שגזלו אותם מהם. לדבריו, תעשיית האופנה בברלין הגיבה באגרסיביות לפרסומיו והוא נאלץ לעבור דירה שש פעמים עקב הודעות מאיימות. בסופו של דבר הוא עזב את ברלין לטובת לונדון, וזמן קצר לאחר מכן התמנה לעבודה ככתב אופנה בניו יורק. "אמנם עבדתי במשרה מלאה, אבל הוספתי לקבל מכתבים רבים מעובדי התעשייה לשעבר. אספתי את כולם, את חלקם נתתי לארכיון של ספריית ויינר בניו יורק", הוא מספר.

לפני כארבע שנים הביט שוב בחומרים, ובעקבות כך כתב ספר פרוזה שמבוסס עליהם. הוא נקרא "Ehrenfried & Cohn — Goodbye to Berlin. The Last Fashion Show" והוא פורסם באנגלית ובגרמנית. בשלוש השנים האחרונות הוא נובר במסמכים שנושאים עובדות חדשות והתגלו בארכיונים שנפתחו לאחר 70 שנה של מדיניות דלת סגורה באנגליה ופולין, ומשכתב את ספרו הראשון. ליבת המחקר האחרון שלו עוסקת במעורבות של כוח עבודה כפוי בייצור האופנה הנאצית, במעורבות של חברות אופנה גרמניות כמו הוגו בוס (יצרנית מדי הצבא הנאצי, ש"פ) בגזל החברות היהודיות, במספר מעצבי האופנה וחברות האופנה היהודיות שעזבו את גרמניה והצליחו בארה"ב, הולנד, ישראל ואנגליה, בכמה עמוק היו מעורבים מעצבי אופנה ברלינאים בין השנים 1945–1970 בהפקעת רכוש יהודי והאם הם מקבלים על כך את האחריות כיום".

חנות הכלבו של נתן ישראל ברובע מיטה בברלין, 1900
חנות הכלבו של נתן ישראל ברובע מיטה בברלין, 1900צילום: ללא קרדיט

מה גילית, למשל?

"אחד מהגילויים המפתיעים היה שמעצבי אופנה ברלינאים לא הסתפקו בהחרמת עסקי אופנה יהודיים בעזרת המפלגה הנאצית, אלא גם הזמינו בגדים אופנתיים חדשים ומעוצבים מעובדי כפייה במחנות ריכוז והשמדה כמו טרבלינקה ולודג'. הם אפילו התעקשו ש'סדנת אופנה' באושוויץ בירקנאו תייצר בגדים לנשות האצולה הנאצית. עוד דבר מעניין הוא שאחד היסודות העקביים ביותר בימיה המוקדמים של ההשתתפות היהודית בייצור אופנה, שהחלו עם ארבעה יזמים יהודים ב–1836, היה האנטישמיות בקרב קבוצות מסורתיות של חייטים גרמנים. ההמצאה הגדולה ביותר של היהודים בתחום היתה ההמצאה של דירוג בגדים לפי מידות (באופן אירוני, הדירוג נעשה באמצעות כוכבים צבעוניים שנתפרו לדש השרוול, ש"פ).

"זה היה גורם הרסני עבור התעשייה הישנה, באופן שניתן להשוות לדיגיטציה של היום. חברות אופנה יהודיות הצליחו בענק בעיצובים שלהן ובמהירות הייצור, והעיור המואץ של ברלין גרם לדרישה גוברת לבגדים אופנתיים. אם לפני 1914 חברות אופנה יהודיות שלטו בתעשייה, בשנות ה–20 מעצבי אופנה חדשים נכנסו לתמונה ובתי כלבו גדולים נפתחו בכל רחבי גרמניה. התחרות הורידה את מספר היהודים בתעשיה ל–36%, כמעט חצי ממספרם 30 שנה קודם לכן. מה שנשאר הוא מתקפות קשות על סוחרים, חנויות וחברות יהודיות. עוד בשנת 1927, קבוצות ימניות הטילו חרמות על חברות אופנה יהודיות. למרות כל המתקפות עליהם, היהודים שרדו. עד עליית הנאצים לשלטון, כמובן".

הקשר הישראלי

בעוד כחודש ייפגשו וסטפל והאן בברלין, באירוע השיא של הפרויקט שמובילה האן במתחם. הערב יחל בבית ולנטין מיינהיימר המשוחזר, שיהיה בית האופנה הראשון שבו יוצב שלט זיכרון, בנוכחות אנדראס ולנטין, נצר למשפחה. במבנה אחר תוקם תערוכה שבה יוצב מיצב עשוי גבעה של בגדים לבנים, שיסמל את ליל הבדולח שבו נשרפו כל הבגדים שהוצאו מהמפעלים. משרד המשפטים הגרמני, שממוקם במבנה שאכלס בית כלבו יהודי וחצר של מפעלי סידקית, פרש חסות על האירוע, שבמסגרתו יציגו סטודנטים ישראלים מהמחלקה לצורפות ולעיצוב אופנה בבצלאל, תצוגת אופנה בהשראת ובהשפעת המחקר של האן, בליווי המעצב הגרמני מייקל סונטאג.

חברי האס.איי מול חנות הכלבו של נתן ישראל, ב-1 באפריל 1933, עם תחילת החרם הנאצי על עסקים יהודיים
חברי האס.איי מול חנות הכלבו של נתן ישראל, ב-1 באפריל 1933, עם תחילת החרם הנאצי על עסקים יהודייםצילום: Bundesarchiv

"אני לא בעניין של הנצחות וקידוש פרות קדושות בהקשרים ההיסטוריים של השואה, אבל אני חושבת שפה אנחנו נוגעים בנקודה האמיתית, איזשהו עוול שנעשה לאוכלוסייה בגלל טרפת של רעיון", אומרת ד"ר זיויה קיי, מנחת הקורס מהצד הישראלי. "על אחד השערים של בית ולנטין מיינהיימר לשעבר עדיין מופיעים ראשי התיבות vm. בפנים, מצאנו קיר לשימור. אחרי שהמלחמה נגמרה העירייה עברה ושם עשתה את החשבון של מצב הרובע — כמה בניינים נהרסו, כמה קומות נשארו, כמה אנשים מתו ואיפה הם נמצאו. מין רשימת מלאי. כשניסינו לברר עוד פרטים, גילינו שם חברת ניהול בניינים בבעלות ישראלית, שאנשיה לא ידעו בכלל במה מדובר, לא היה להם מושג שפעם התקיימו תצוגות אופנה במתחם הזה. שם תתקיים קבלת הפנים ותצוגת האופנה של בצלאל. הפרויקט הזה חשוב קודם כל כדי שהמחקר הזה לא יכרך יפה ויעלה אבק על המדפים בספרייה, שיהיה לו איזשהו גילום ויזואלי מוחשי. זה סיפור על אופנה, ויש לנו הזדמנות לספר אותו בכלים אופנתיים שישמרו את הזיכרון הזה באופן בהיר ויתנו לו חיים חדשים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ