המעצבת ורד בוחבוט מסמנת V על הקולקציה הראשונה שלה

אחרי שלוש שנים בגולף החליטה ורד בוחבוט שהדרך המסחרית היא לא פסגת שאיפותיה והקימה מותג עצמאי. קולקציית הביכורים שלה היא נקודת מפגש של אופנה עילית ועממית, וניסיון להתיך אותן לסגנון מקומי

שחר אטואן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שחר אטואן

בקיץ 2010, כשגולף הציג את קולקציית סתיו־חורף 2011-2010, הסתמן מפנה חיובי. מלתחת הנשים היתה רעננה באופן מפתיע, הצביעה על אופקים חדשים שנפתחו לפני המותג, ועוררה את התחושה שמנהליו מנסים לנער מעליו את האבק שצבר עם הזמן ויוצאים במהלך אסטרטגי מקיף. מה שלא היה אפשר לדעת הוא שהמהלך הזה התאפשר, בין השאר, הודות להצטרפותו של כוח חדש לשורות המותג - המעצבת ורד בוחבוט.

שלוש שנים אחר כך, כשבוחבוט, בת 29, עושה צעדים ראשונים בדרך עצמאית, שמה נותר במידה מסוימת מאחורי הקלעים. בשבוע שעבר, לאחר שהקימה מותג בשם V, היא השיקה קולקציית ביכורים בבוטיק מקוון שפתחה באתר הבריטי Asos, מקמעונאי האופנה הגדולים ברשת. Studio V הוא השם שהעניקה לו - "V כבר היה תפוס באתר, ולכן נאלצתי להוסיף את המלה סטודיו”, היא מסבירה - ולמעט תנאי המשלוח דבר אינו יכול להסגיר את מוצאו.

בדף הבית של המותג V, לעומת זאת, אפשר לקרוא מעט על בוחבוט. אלא שגם שם לא מתואר במלואו נתיב הצמיחה של המעצבת, שנמתח בין מושב צוריאל שבצפון הארץ ללונדון, פריז ותל אביב. והמידע הזה דווקא חיוני לקריאת העבודה של בוחבוט, הן כשלעצמה והן כמייצגת של דור צעיר של מעצבי אופנה ישראלים - אלו שיש להם זיקה חזקה לזירה הבינלאומית, אבל בו בזמן הם מבינים כי עליהם להביא בחשבון את הדומיננטיות של הרשתות העממיות בשעה שהם מגבשים שפת עיצוב ייחודית.

מתוך קולקציית הביכורים של המותג Vצילום: נועה יפה

סיפורה של בוחבוט נפתח ב-2005, בשהות ממושכת בלונדון בתום השירות הצבאי. שם, במשך שישה חודשים, היא התוודעה מקרוב לזירות השוקקות של האמנות והאופנה והחליטה לעסוק בשנייה שבין השתיים. שנה לאחר מכן היא שבה לעיר כדי ללמוד עיצוב אופנה בשלוחה הבריטית של בית הספר מרנגוני, ובתום שלוש שנים השלימה את לימודיה בהצטיינות. קולקציית הגמר שלה, שינקה מאנטומיה ועיבדה מערכות של שרירים ואיברים פנימיים לצלליות ולדפוסים במלתחת נשים לבישה למדי, קצרה שבחים מסגל ההוראה ונבחרה לפתוח את תצוגת הבוגרים.

"בראייה לאחור, אני עדיין מזדהה עם הרעיון המרכזי של הקולקציה, ועם זאת אני מרגישה שהוא די תלוש מבחינת הקשר שלי למקום שחייתי בו אז”, היא אומרת, ומסיפה כי כיום היא מבינה את חשיבותו של ההקשר המקומי.

את ההבנה הזאת היא גיבשה בשלוש השנים האחרונות, בזמן שעבדה כמעצבת בגולף. למותג היא הצטרפה מיד עם שובה לארץ, בצעד לא מתוכנן. התכנון המקורי שלה ושל בן זוגה אז, כיום בעלה, היה לחנות בארץ לזמן מה, ללמוד איטלקית ולנסוע לתקופה ממושכת למילנו, שם הובטחה לבוחבוט התמחות בבית ג'יל סנדר. מוות פתאומי של בת משפחה שינה את התוכניות. "במשך הרבה זמן העבודה בגולף היתה בשבילנו עוגן יציב, ומעבר לזה למדתי בה המון על הפרקטיקה של עשיית בגדים כאן ועכשיו”, היא אומרת. “פיתחתי שם משמעת ומסגרת עבודה ורכשתי כלים ושיטות עבודה שימושיים מאוד".

5 מתוך 5 |
צילום: נועה יפהצילום: נועה יפה
1 מתוך 5 |
צילום: נועה יפהצילום: נועה יפה
2 מתוך 5 |
מתוך קולקציית הביכורים של המותג Vצילום: נועה יפה

ובכל זאת, עם השנים בוחבוט החלה להתגעגע לצורת העבודה שעליה חונכה בבית הספר. "במשך שלוש שנים מסבירים לך שהמחקר המקדים הוא החלק הכי חשוב בתהליך העבודה שלך כמעצב, ואז כשאתה מגיע לעבוד בתעשייה אתה מבין שהמציאות המסחרית שונה לגמרי. אין באמת זמן להתעמק במחקר, או לבסס את המצע הרעיוני שלך. החשיבה היא כלכלית גרידא, וזה מנתב את העבודה בצורה מסוימת. למרות שאני חייבת להודות שבגולף זכיתי ללא מעט יד חופשית, ולשמחתי איפשרו לי לבטא את עצמי. אמנם לא תמיד הדגמים שעיצבתי הוכיחו את עצמם כמסחריים ביותר, אבל עדיין היה לזה מקום בקולקציה".

זו הסיבה שבמשך זמן רב חששה להתפטר, עד שבשלב מסוים הבינה שאם תמשיך בדרך זו לא תזכה להגשים את שאיפותיה במלואן. "אני זוכרת שברגע מסוים פתאום לא נראה לי הגיוני שאני צעירה וכבר כל כך ותרנית לגבי העתיד שלי. אז גם הבנתי שעם כל הפחד והסיכונים שבדבר, אני חייבת לעצמי את הניסיון הזה. והאמת, מנקודת מוצא של בהלה משתקת יצאתי לתהליך ארוך שהוביל אותי לבסוף למקום שהוא מלא בחדווה ובאופטימיות. מקום של שאיפה לייצר דימוי חדש שיהיה אמין ומשכנע מספיק כדי להישאר לאורך זמן”.

יצירה של דימוי אמין ומשכנע היא כפי הנראה ההבדל העיקרי בין עבודתם של מעצבים עצמאיים לרשתות האופנה המהירה. למעט יוצאות מן הכלל, הקולקציות של הרשתות מורכבות בדרך כלל מהעתקים נאמנים למקורות - קרי לעיצובים נבחרים מתוך קולקציות האופנה העילית - הדים קטנים לרעיונות גדולים, שרק באופן נדיר מעוררים השראה או מצביעים על קו אופק חדש. להציע דבר מה שעשוי לגרום ללקוחות אי נחת כלשהי, או להזמין אותם לזוז לרגע מאזור הנוחות שלהם - את זה מעצב מוכשר ומיומן מיטיב לעשות.

ורד בוחבוטצילום: נועה יפה

מבחינה זו, בוחבוט רושמת הישג: לדימוי שיוצרת קולקציית הביכורים שלה יש כושר שכנוע. הדימוי הזה נע בין חריפות גיאומטרית לנינוחות אתלטית, ובין הרצון להיות חלק ממסורת הידור אירופית לבין הנטייה המקומית להתנכר לה. מקור החידוש שלו הוא בתמהיל המאוזן שבין מחוות מהאופנה העילית לנינוחות וללבישות לא מרתיעות.

את נקודת המוצא לקולקציה שלה מצאה בוחבוט בפריז. "כשהתפטרתי מגולף נסעתי לבקר חברה טובה בפריז, ושם גיליתי שוב את כיסאות הנצרים שיש כמעט בכל בראסרי או ביסטרו. מרוב היכרות, העין בדרך כלל מדלגת עליהם, אבל הפעם הבחנתי בהם בצורה חדשה: שמתי לב שהעיטורים שלהם, מקלעות הנצרים, הם גם הקונסטרוקציה שלהם. ומרגע זה ואילך התעניינתי במתח וביחסים שבין שני הגורמים האלו בכל מבנה אדריכלי, רהיט או חפץ שראיתי. חשבתי, למשל, מהם התפקידים שיכולים למלא חללים שליליים באדריכלות, ואיזה ייעוד יש לחרכים ופתחים בבגדים”.

הדגם הראשון שעיצבה היה שמלה קטנה מפוליאסטר־ויסקוזה יציב בגוון של כחול צי, שחלקה העליון בצורת סרפן. בקו שמחבר בין החלק הזה לחצאית יש חתך משולש שחושף את הסרעפת. גבה של השמלה מעוצב בצורת Y כבגופיית ספורט. "הגב היה חלק מרכזי בתהליך החשיבה על הדגמים, ולא רק החלק האחורי של הבגד", היא אומרת, ומציינת כי כפי הנראה גם זה נבע מהמחשבה על הכיסאות. בשמלה נוספת, מבד לייקרה שחור, שגם בה החלק העליון מעוצב בקווים דינמיים מלוכסנים, משולשי אריג רשת גולשים מצדי המותניים לגב ולעורף.

בנקודה זו בוחבוט מפנה את תשומת הלב למפגש שלה עם המקומי. "שמתי לב שבכל בוטיק שאני נכנסת אליו יש בדי לייקרה בלי סוף: בגוונים שונים, במשקלים ובגימורים משתנים. בהתחלה נרתעתי מזה, כי אחרי הכל זה בד בעייתי שלא בהכרח מחמיא לגוף. אבל בסופו של דבר החלטתי לתת לו צ'אנס, ועשיתי ניסיונות עם כמה מטרים שרכשתי. וכשהחלטתי להסתכל על הבד ללא דעות קדומות, מצאתי בו מעלות. להגיד לך שהתאהבתי בו? אני לא יודעת, אבל השתמשתי בבדים עבים יותר, שהם מעין חיקוי לבד צלילה ולכן מסוגלים להעניק צורה פיסולית לדגמים”.

אחד הדגמים הבולטים שעיצבה מהבד הזה הוא שמלת שכמייה באורך הברך: גזרתה הדוקה וישרה, ומעל לכתפיים גולשת יריעה עד לקו המותניים. סוג האלגנטיות הזה, וההידור הרשמי, נראים אולי זרים למקום, אך הבד מסגיר מיד את חוסר היומרנות. בדגם נוסף, בגזרה של טוניקה רחבה, המעצבת גרעה פתחים משולשים מהחזה ועד לכתפיים ולשכמות, ואלו נפרשים כמו מניפה, כמוטיב בסגנון אר דקו.

ובשמלה אחרת, בצללית מחוטבת יותר, החרכים האלו נשזרו מהמפתח המעוגל, ושסע קטן בחצאית מאזן אותם מלמטה. בוחבוט הותירה את אמרות הדגמים האלו לא מעובדות, וברוב המקרים זה נחווה כחבירה מנומקת, בעיקר לנוכח המתח שבין יציבות הבד לסיומות החדות, ולקלילות שהן משוות לו.

אך לא תמיד נטייתה של המעצבת למחוות של רישול אגבי עלתה יפה. בשמלת כותנה שחורה ולבנה, שהמעצבת מכנה שמלת בייסבול בגלל צורת ה-Y שבחזיתה, רומזים גלים קטנים באמרות שאפשר וראוי לשפר את טיב התפירה. ובשמלה אחרת, מבד משי מודפס באבני קריסטל - דפוס מקורי שבוחבוט פיתחה - מבצבצים לצד הכנפות המשולשות שבגב תפרי אוברלוק פנימיים. זה מעיב על המראה הכללי, בייחוד לנוכח העיסוק המוצהר של המעצבת באופנים שבהם מבנה יכול להפוך חלק אינטגרלי ממערך העיטורים, ולהיפך.

נקודת האור היא שניתן להתגבר על הכשלים האלו בקלות יחסית, בין אם בשימוש בסרטי סאטן לחיפוי התפרים הפנימיים, ובין בהקפדה יתרה על מלאכת החייטות. בדיוק כפי ששילוב של חלק עליון קטן ונטול שרוולים וחצאית עיפרון קצרה, שניהם מודפסים בדוגמה של מקלעת נצרים כחולה, יוצר מראה מצודד ומשכנע במעט מאמץ.

לא חששת לצאת לשוק בזמן כזה של האטה כלכלית, ועל רקע הרוויה באופנת הרשתות העממיות? הקהל הרי חשדן מלכתחילה.

"זו מלחמה יומיומית, ומובן שאני לא יכולה להתחרות במחירים או בכוח הייצור שלהן. מטבע הדברים אני פונה לפלח ממוקד יותר של לקוחות: מישהי שמחפשת את הדבר האחר שיתאים לה יותר. אני מרגישה שיש לזה מקום. אני רואה יבוא של מותגים זרים, ואת הנכונות של לקוחות לשלם אלפי שקלים תמורת זה. אין סיבה שאנשים לא ירצו לשלם כמה מאות שקלים למעצב מקומי. אני רק צריכה למצוא את הקהל שלי”. ה

מחירים: חולצות: 600-450 שקל. חצאיות: 800-600 שקל. שמלות: 2,200-1,000 שקל. להשיג ב-veredbuchbut.com

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ