בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מועדון הג'נטלמנים | עניין של זמן

שובם של שעוני היד כאביזר עם סגנון ואמירה אישית גרם לג'נטלמנים לנסות לרדת לשורש (כף היד) של המושג מורשת

תגובות

היה זה הארנב עם שעון הזמן שחלף לאחרונה על פני הג'נטלמנים והשאיר אותם מבולבלים עם כמה עניינים לא פתורים.

מצד אחד, כאחראי על הזמן, הוא הזכיר את דמותו של הג'נטלמן הקלאסי, זה שדיוק עומד בראש מעיניו, מגיע לפגישות בזמן, חמש דקות קודם ליתר דיוק, והכל אצלו פונקט. סדר היום שלו מצביע לא רק על עמידה בלוחות הזמנים של עצמו אלא גם על כיבוד זמנם של אחרים. מצד שני, הוא הזכיר גם את דמותו של הג'נטלמן הדנדי העכשווי, שלמען האמת כל כולה דחיינות ומלחמה בזמן: הוא מגיע באיחור, מנסה לעגל את שעוני הזמן ולא מספיק כלום. הביטוי "זמנו בידו" הוא רק תיאור מתיפייף לחוסר התאמתו העקרוני לקצב המהיר (מדי) של העולם.

לג'נטלמנים זיכרונות ילדות עמוסי שעונים. הם עוד זוכרים שעונים שצריך למתוח וקול תקתוק שעוני אורלוגין ישנים. יש להם תחושה שהם שייכים לדור שלם שהיה לו שעון-יד. כשהיו ילדים, גם אם מעולם לא פירקו (ואם זה קרה בטעות אז בטח לא הרכיבו) שעון, היתה זו תקופה שבהגיעם לגיל מצוות ילדים קיבלו שעונים כדי לעבור לזמן המבוגרים.

הג'נטלמנים זוכרים קאסיו וסווטש, מחוגים זרחניים, רצועות שקופות וזמן ש(כאילו) לא עמד מלכת. כל זה הלך ונמוג עם כניסתו של העידן הסלולרי. דווקא שעוני הדיגיטל של הטלפונים הסלולריים החזירו את שעוני היד המקוריים כאקססוריז הסמויים מעין (מאלה האהובים על כותבי טור זה), שמפגישים מחדש בין אסתטיקה ופונקציונליות ומחזירים את הזוהר הרטרוסקסואלי לשורש כף היד. שעון היד חוזר היום להיות אביזר עם סגנון ואמירה אישית. בדיוק כפי שפעם היו שעוני הכיס אביזר אופנתי לוהט, שעבר אבולוציה ונהפך לשעון עם רצועה, שנהפך לפלסטיק מסין, שעבר ועובר דיגיטיזציה מלאה.

לא מפליא שברצות הברית נהפכו השעונים הצבאיים הגסים מעט אבל פשוטי המראה לטרנד לוהט, משאירים את רולקס, פנראי וברייטלינג לזקנים של העולם הישן. אבל לא רק. גם כיום השעון הוא לא רק קישוט, אלא סמל סטטוס יוקרתי שמנכ"לים וילדי היי-טק, ראשי ממשלות ונובורישים לעת מצוא נכנסים בסודו וסוחבים משקל עודף על אמתם וחפתם.

לו להשיב ניתן, כמו שאומר השיר, את מחוגי הזמן, היו הג'נטלמנים לובשים וסט מטוויד (עם כובע תואם) מוציאים באטיות רבת רושם את שעון הכיס, בודקים את השעה ואת פורטרט אהבתם, וממהרים כמו הכובען המטורף, להגיע בזמן לפגישה הבאה.

חזרתו של השעון היא דוגמה מצוינת לשינויים העוברים על עולם הצרכנות כשאנשי השיווק מגלים מחדש את מנהרת הזמן, מנופפים בדגלי הנצח ומולידים חדשות לבקרים את הקונצפט השיווקי המבריק הנקרא "מסורת". זהו משחק אוקסימורוני משעשע החורת על דגלו את ההיסטוריה אף שהאובייקט אמור להראות דווקא את השעה כיום. אייקוני סטייל נצחיים מופיעים בפרסומות לשעונים (סטיב מקווין מופיע בפרסומות למותגי שעונים גדולים וגברים בשיער מאפיר כמו ג'ורג' קלוני משרים תחושת אחריות ובגרות למותגים האחרים).

אלה ימים הכופים סנטימנטים. כל מותג אופנה בן 20 מפתח לעצמו סיפור מורשת ("הריטג'" נשמע יותר טוב), וכל בית אופנה בן 200 מפשפש בארכיוניו כדי לדלות משם קצת תחושה של וינטג' וזיכרונות מעולם ישן וטוב. הרדיפה אחר מורשת הפכה לאובססיה של מותגים שאוהבים לעלות את עצמם באוב - החל במותגי רחוב וספורט כמו פרד פרי ואדידס וכלה בבתי אופנה וותיקים כבלמן, סלין, לאנוון ואיב סאן לורן, שיצאו בשנה האחרונה עם קולקציה הנקראת "וינטג' חדש".

"לעשות את העתיד טוב יותר על ידי פיתוח אלמנטים מהעבר", ציטט הקייזר קרל לגרפלד את המשורר גתה כשנשאל על ידי סוזי מנקס מ"ניו יורק טיימס" על מושג המסורת. הראיון התקיים בוועידה מיוחדת שהתכנסה בלונדון לפני כחודשיים כדי לעסוק בטרנד הלוהט של מותגי היוקרה ובקדחת שמתחוללת בחלונות הגבוהים של בעלי המניות שם (סיפור ניסיון ההשתלטות של lvmh על הרמס הוא דוגמה מובהקת לכך).

מאבקים שכאלה אינם חדשים, וההיסטוריה מלמדת אותנו שלמורשת יש משפחה לא קטנה וקרובים מילוליים העונים לשמות ירושה ותורשה ומה שביניהם. בבואם לבדוק אילו מקצועות עוברים בירושה מצאו הג'נטלמנים עורכי דין, שענים, ספרים, רופאים, שחקנים, אמנים, אבל מעצבי אופנה? לא בטוח. עולם האופנה מכיל טיפוסים אקסצנטריים כגברת שאנל, מיסייה סאן לורן, הקייזר לגרפלד - אותם ענקי עיצוב שנראה כי לעולם לא יהיה להם יורש. מצד שני, לא מעט בתי אופנה מכשירים את הדורות הבאים לקחת את הפיקוד - אם לא הקריאייטיבי לפחות הניהולי. את העסק, לפחות, אפשר לקבל בירושה - אבל לא בהכרח את הכשרון. אבות ענדו עניבה וחפתי בנים יחלידו: הבן של ראלף לורן, האחיינית של ארמני, הבת של סוניה ריקל, האחיות פנדי וגם אחותו של ג'יאני ורסצ'ה - כולם ממשפחה טובה, רק לא בהכרח עם הידיים ברוכות הכישרון של קודמיהם.

הג'נטלמנים בכלל חושבים שאומני האופנה האמיתיים הם החייטים, והם נזכרים מיד באחד המעצבים האהובים - דריס ון נוטן, יליד אנטוורפן. ון נוטן גדל במשפחה של אופנה, סבו היה חייט ולאביו היתה חנות בגדי גברים שבה, הוא מספר, בילה את רוב ילדותו. זה בא לידי ביטוי לא רק בבגדים המרגשים שמייצר ון נוטן, ספוגים באהבה והערכה לבד כמו לגזרה, אלא גם בחנות הדגל שלו בעיר הולדתו שנראית כמו מקדש מודרני של חייטות ותפירה.

עוד משפחת אצולה מודרנית, מהמרתקות בזמננו, היא משפחת רויטפלד. קרין, אם המשפחה תישאר מהחודש הבא ללא עבודה (אחרי פרישה מעריכת "ווג" פאריס בעשור האחרון), הבת ג'וליה נכנסה לתחום כמעצבת ודוגמנית, ואילו ולדימיר הבן מתגלה כג'נטלמן רנסאנסי. עם סנדק כמו הצלם מריו טסטינו, אם שעורכת את אחד מהמגזינים המשפיעים בעולם ואב שהוא יזם אופנה ותיק (שחוזר עכשיו לתעשייה) - ולדימיר רסטואה רויטפלד הוא אחת הדמויות הצעירות והמסקרנות שהזמן יעשה עמן את שלו.

אבל עד שהוא יגדל הג'נטלמנים ימשיכו לנסות לעצור את הזמן, כמו אותו ארנב שישב במסיבת התה שהשעה בה תמיד שש. וכשישאלו אותם: "מה השעה?" הם ייזכרו בתשובה הנצחית שקיבלו בילדותם, שאותה הם משננים בכל פעם שהם מסתכלים בשעון: "שתהיה בן אדם". *




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו