צווארון הגולף: משהו לוחץ על צווארי - הג'נטלמן האחרון - הארץ

צווארון הגולף: משהו לוחץ על צווארי

אחרי שנעלם מהנוף לתקופה ממושכת, חוזר סוודר הגולף אל ארון הבגדים. בהזדמנות זו הג’נטלמנים מבקשים להזכיר שללבישת גולף יש חוקים משל עצמה

אייל דה ליאו וסהר שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אייל דה ליאו וסהר שלו

ירידת קרנן של החולצות עם העניבה, אפקט שקשור אולי במצב הכלכלי ובציניות כלפי הממסד השמרני שעדיין מחייב תלבושת רשמית, הובילה להפיכתו של סוודר הגולף, שבאנגלית נקרא גם "צווארון צב" (turtle neck), לקול מחדש. הפריט האיקוני הזה, שנחשב מוקצה בשנים האחרונות וקושר לדמויות חסרות מודעות אופנתית, חוזר לככב בתצוגות של אופנת הגברים במותגים רבים, אולי גם כחלק מן ההומאז' הכללי לפריטי מפתח בארון הגברי ולגיבורים שלבשו אותם.

סטיב ג’ובס, איקון האופנה הגיקי מכולם, אבל גם סטיב מקווין, פול ניומן, חברי להקת הביטלס (ואודרי הפבורן אחת) הותירו אחריהם את הקסם שבלבישת סוודר גולף, פריט לבוש שמכסה את הצוואר והגרוגרת ויוצר מראה מהודק ושלם, שבו הראש הוא חלק מהגוף (נורה אפרון, אגב, אמרה פעם ש"הפנים שלנו מלאות שקרים אבל הצוואר כולו אמת"). המעצב האמריקאי הלסטון אמר על סוודרי הגולף כי "הם הבגד הכי נוח שיש. הם נעים עם הגוף, והם גם מחמיאים משום שהם מחדדים את הפנים ומאריכים את הצללית. הם עושים את החיים פשוטים: אפשר ללבוש גולף לעבודה ומעליו ז'קט וזה נראה אלגנטי ולבוש, מראה שאפשר ללכת אתו לכל מקום".

ההיסטוריה של הגולף ארוכה. כבר בסוף המאה ה-19 לבשו אותו אתלטים כבגד גוף תחתון (מכאן שם נוסף שלו, "צווארון פולו"), אחריהם חיילים בצבא, בעיקר מלחים. בשנות ה-50 של המאה שעברה הפכו אותו ילדי דור הפרחים לסמל אינטלקטואלי עם ניחוח צרפתי (ראו אודרי הפבורן ב"פנים מצחיקות"), רצוי בלוויית סיגריה או מקטרת ושיחה על אקזיסטנציאליזם, ואילו מאוחר יותר, בשנות ה-60, המציאו אותו מחדש פייר קרדן ואיב סן לורן בחליפות המודרניות שעיצבו, שבהן הוא החליף את חולצת הכפתורים, והצעיף את העניבה. אז גם התקבע המראה החללי שלו, הודות לסרטי המדע הבדיוני ולסדרות הטלוויזיה שבהם גיבורים עם אוזניים מחודדות לבשו גולפים ועליהם עיטורים דמויי סוכנויות חלל.

מתוך תצוגת האופנה של ראף סימונס, קולקציית סתיו- חורף 2013-2014. חזרה ל"מסע בין כוכבים" צילום: אי-אף-פי

תצוגות האופנה האחרונות בפאריס ובמילנו אישרו את חזרתם של סוודרי הגולף, ויחד אתה את דחייתם של הבגדים הרשמיים מדי ובהם החולצה והעניבה. בדיור, למשל, צעדו דוגמנים פוטוריסטיים בבגדים שנראו כאילו נרקחו במעבדות "מסע בין כוכבים", עם גולפים שחורים הדוקים ומעליהם חולצות מכופרות. בפראדה ובמותג העצמאי של רף סימונס צעדו דוגמנים שצווארוניהם א-סימטריים, הקצה האחד בתוך הסוודר ואילו השני מציץ ברשלנות מכוונת. עניבה איז אאוט, צווארונים וגולפים - אין.

אבל ללבישת הגולף יש חוקים שמחייבים עדכונים ואדפטציות עכשוויות: רצוי שהגולף לא יהיה מסיבי ויכסה חצי צוואר. מעליו אפשר ללבוש חולצה מכופתרת או ז'קט, כמיטב המסורת הצרפתית השיקית. רצוי שהגולף יהיה בצבע אחד, וכדאי שהוא רק ידגיש מעט את הצוואר ולא יהיה נוכח באופן דומיננטי מדי.

מישהו אמר פעם שללבוש גולף זה כמו להרגיש שמישהו חלש חונק אותך כל היום, רצוי שזו לא תהיה התחושה – בייחוד משום שבמרכז הצוואר ניצב לו אחד האברים המזוהים ביותר עם גבריות, שבעברית נקרא גרוגרת ובאנגלית נודע כ"תפוח של אדם". מעבר לבולטות הפיסית של האיבר, הרי בגיל ההתבגרות, אחד הרגעים המסובכים יותר בחייו של הגבר, מתרחבת בגרוגרת תיבת הקול וגורמת לקול הבנים להיות נמוך מזה של הבנות.

מתוך תצוגת האופנה של כריס ואן אש, קולקציית סתיו-חורף 2013-2014. הבגד הכי נוחצילום: אי-אף-פי

אצל המתבגרים האלגנטיים, לובשי חולצת הכפתורים, משחקת הגרוגרת שבמרכז הצוואר תפקיד מרכזי בהחלטה היומיומית עד כמה להדק את הסגר. רכיסה מקסימלית, כולל הכפתור העליון, היא בדרך כלל פעולת חובה אם עונבים עניבה או פפיון (אף ששנות ה-80 איפשרו חופשיות בעניבה, מה שאפשר לסכם בנונשלנט כספורט אלגנט). אבל רכיסה מקסימלית נפוצה גם בקרב תרבויות שוליים כמו סקייטרים, פאנקיסטים והיפסטרים עכשוויים, שלכאורה מתהדרים בלבוש שמרני המתפרק לרסיסים במראה הכללי, עם בדים לא מגוהצים, חולצות במידות אוברסייז שלא נכנסות למכנסיים ורישול מוקפד ביותר.

השארת כפתור אחד בלבד פתוח היא אופציה פורמלית ראויה, אבל מרמזת על שמרנות מה של הלובש. בכל מקרה, הג'נטלמנים מעדיפים רכיסה מלאה או השארת שני כפתורים פתוחים, ואת פתיחת הכפתור השלישי והצצה לשערות בית החזה הם משאירים לכאלה שיודעים לעשות זאת באופן טבעי ומושלם (והכוונה היא אליך, מסייה גנסבורג).

מובן שאי אפשר לדבר על הצוואר בלי להזכיר את סממני האופנה שנתלו עליו בעבר, חלקם התקבעו עד היום כסמלי מעמד חברתי (צווארון לבן, צווארון כחול ואפילו וורוד); את מיני הצווארונים השונים שבמקורם ניתנו להורדה ואת האופן והסגנון שבהם הם משפיעים על המראה הכללי של הבגד. אחת הדוגמאות המרתקות היא חזרתו של הצווארון העגול (club collar) המזוהה בשנים האחרונות עם מעצב האופנה האמריקאי הצעיר פטריק ארוול. תוך חיבור בין מראה חד־מיני חמור סבר למודרניזם אירופי אמנותי לוקח ארוול את החולצה הלבנה הקלאסית ובעזרת שינוי קטן בצורת הצווארון מצליח להעביר אותה לעולם מודרניסטי ומסקרן.

בשעה שמישהו נושך את צווארם, הג'נטלמנים נזכרים גם בעגילים, בנזמים ובשאר תכשיטים שמקשטים חלק גוף זה, מסימני ההיכר של המראה הגברי החדש שמנסה לעצב ריקרדו טישי בז'יוונשי. על השילוב בין הגותיות הקתולית לפאנק רוק העמוק והאפל אפילו קתי הורין, כתבת האופנה של "ניו יורק טיימס", כתבה: "הדוגמנים כולם ענדו טבעות עם קמעות מהאף... מרחוק זה נראה כמו שפם, או אולי זיגוגים של קוקאין".

ואם באוזן ואף עסקינן, אי אפשר בלי גוגול וסיפור החוטם המפורסם שלו. את הסיפור הזה נהגו לנתח כביקורת חברתית, מרקסיסטית וכמובן פרוידיאנית, שהחוטם משחק בה תפקיד של איבר פאלי והיעלמותו מרמזת על תסביך מיני. אבל הג'נטלמנים לא רוצים לדחוף את האף למקומות לא להם, ומנסים להבין אחת ולתמיד מהם האיברים היותר שנויים במחלוקת בגוף האדם, ואיך האופנה גדלה ונתפרת בעבורם או מסביבם.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ