מה הטעם בשיניים לבנות אם אסור לחייך?

הקומוניקט של תצוגת האופנה של אלמביקה הבטיח קולקציה של "האורבניות החדשה" ש"מחליפה את הניכור התעשייתי בחיוך". אבל אין דרך אחרת לתאר את הבעת הפנים של הדוגמניות שעלו על המסלול מלבד "מתות מבפנים"

דניאל דולב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דניאל דולב

מחוץ לאתר הבנייה המפואר שבו נערך שבוע האופנה הישראלי, ניתן היה עדיין להבחין אתמול בעקבותיה העקשניים של, ובכן, המציאות: ניידת משטרה, מג"בניקים ואפילו כלבן בלבוש אזרחי ואפוד מגן. על השטיח האדום הוטבעו שורות שורות של טביעות נעליים מאובקות, שכמו העולם שבחוץ הלכו ודהו ככל שהתקדמת פנימה.

ההחלטה לקיים את האירוע באתר בנייה הרגישה כמו קידום בוטה לעסקי הנדל"ן של קבוצת גינדי, אבל גם כמו ניסיון שקוף, מזיע ממאמץ, ליצור באזז. אלא שהניסיון לא היה היחיד שהזיע. מיזוג האוויר בחלל העצום והבנוי למחצה לא עבד, או לפחות לא הורגש, והתנועה הנפוצה ביותר שנצפתה באולם היתה נפנוף נמרץ באמצעות כרטיסי הכניסה הקרטוניים — שהפכו למניפות אד־הוק. עיצוב פונקציונאלי במיטבו. ליד עמדת העיתונות עמדו שלוש בלוגריות אופנה. לשאלה מה דעתן על האירוע הן השיבו במלה אחת: "חם", ואחר כך הוסיפו, "אפשר היה לארגן את זה קצת יותר טוב". עיתונאית אחרת כינתה את האירוע "שבוע הזיעה של גינדי".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ