מותה של הסיגריה שאחרי הארוחה - אוכל - הארץ
מותה של הסיגריה שאחרי הארוחה
דפנה ארד
19/10/2012 | 16:01
החוקים הנוקשים גורמים לבעלי מסעדות בישראל להפסיק לייחד מקום למעשנים. האם בכך יסתיים הקשר בין אוכל, שתייה ועישון?

מי שלא מעשן - יודע. אין דבר מגעיל יותר, שתלטני ומסריח יותר מסיגריה מעל לשולחן האוכל. מי שאוהב לעשן עוד יותר משוכנע שאין כמו נתח בשר מיושן תחת מעטה כבד של עשן. כל אחד בשלו, ובשנים האחרונות הגישות השונות כמעט ולא מתנגשות. צד אחד חוזר הביתה כמו שיצא, עם שיער בריח של שמפו, הצד השני, יוצא להפסקות עישון מדי פעם מחוץ למסעדה, ובדרך, ברגל או באוטו, מעשן כמה סיגריות שהוא רוצה.

"חוק הגבלת העישון במקומות ציבוריים" נחקק בישראל כבר בשנת 1983 וכלל כבר אז מסעדות, אך רק בשנת 2007, לאחר שנתבעו עסקים בהם החוק לא נאכף, תוקן החוק, הוסיף לשמו את "החשיפה לעישון", במטרה "למנוע את העישון במקומות ציבוריים ואת חשיפת הציבור לעישון, הגורמת למוות, למחלות ולנכות", והתרחב לכל מקום שבין עיסוקיו הגשת מזון או משקאות.

מרבית המסעדות החליטו אז לזרוק את המאפרות ששירתו אותן נאמנה במשך שנים לפח הזבל של ההיסטוריה. השתלם להן לעבוד על פי חוק. עיריית תל אביב נתנה 2501 קנסות בשנת 2011 למעשנים ולבעלי עסקים. עיריית באר שבע רשמה 643 דו"חות בגין עישון במקומות ציבוריים באותה שנה, מרביתם לעסקי אוכל ושתייה. לקוחות שנתקלים בחומת עשן לא מתביישים להזמין פקחים או לתבוע עסקים שעוברים על החוק.

אם פעם נהוג היה להקצות אזור במסעדה ללא-מעשנים, מתוך התחשבות, כיום, החוק מגדיר איך ניתן להקצות אזור עישון במסעדה. על פי החוק - חדר העישון יוגדר ככזה, ויהיה חייב להיות נפרד לחלוטין, להשתרע על עד רבע מהשטח הפתוח לציבור. על בעלי המקום להתקין בו סידורי אוורור תקינים, ולדאוג שהעישון בו לא יגרום למטרד בחלקים האחרים של המקום, כלומר, אם יש בו מיזוג מרכזי והעשן עובר דרכו לחדרים אחרים, זאת בעיה.

במרבית המקרים הבר של המסעדה הוא זה שמוקרב לטובת המעשנים. בתוספת לחוק מיולי 2012, נקבע שבמקרה שאזור העישון הוא השטח שמחוץ למסעדה, עליו להיות בגודל של עד 15 מ"ר, רציף ולא עולה על רבע משטח הישיבה מחוץ למבנה. אם אזור זה מקורה, אסור להקצות בו אזור עישון.

המסעדות התקשו למלא אחר הדרישות. כיום נותרו מסעדות מעטות, אחרונות, שרידים לתקופה קדומה, שמשמשות כנווה מדבר של ניקוטין, ומאפשרות לעשן ולאכול, ולא שולחות את הסועדים לעשן בחוץ.

צילום: דניאל צ'צ'יק

למסעדת הבשרים "סטפן בראון" שבתל אביב, יש שתי דלתות - אחת למעשנים ואחת ללא-מעשנים, שיכולים גם לשבת בחצר הנחמדה שבחוץ. "מסעדה נהפכה להיות כמו מטוס. אם מישהו מדליק סיגריה, ישר כל מי שלידו נכנס בו", אומר בעל הבית, שאול טבת. "הבעיה היא עם הקיצונים משני הצדדים. אלה שחושבים שזה בסדר לעשן סיגר או סיגריה בכל מקום, ואלה שסותמים את האף בגלל סיגריה שעברה במקום שעה לפני שהם הגיעו. הרי אין לזה גבול. על פי ההיגיון של החוק, צריך לאסור גם על אשה המבושמת בבושם חזק בצורה לא רגילה, או אדם מסריח מזיעה בצורה בלתי רגילה להסתובב במקום ציבורי".

במסעדה הסמוכה שבבעלותו, רדיו רוסקו, הוא הקצה מבנה נפרד למעשנים, אטום בדלת כבדה, והתקין שלט עם השם "לוציפר". בעבור התל-אביבים, זה פשוט בר ארוך ונסתר עם קהל בוגר ומוסיקה טובה שאפשר לעשן בו חופשי, כמו פעם. לקוחותיו המעשנים יכולים ליהנות מתפריטי שתי המסעדות שלו, גם הרבה אחרי שאלה מתרוקנות מקהל. אנחנו נכנסים ומתיישבים על הבר. הוא מנסה לשכנע שלא מריחים סיגריות. אני, שמעולם לא עישנתי סיגריות, דווקא מריחה. הוא "מדליק אחת לפעמים, ולא מסתובב עם חפיסות" ובכל זאת, הוא אומר, "אני נגד החוק למניעת עישון בברים, האינטראקציה שנבנית בבר נהרסת כשהמעשנים יוצאים לעשן בחוץ. החוק הזה טוב במסעדות. אנשים לא הולכים לשבת במקום רק כי אפשר לעשן בו, ב'סטפן בראון' ישנם לקוחות שנוהגים להזמין מקומות בלא מעשנים, כי הם לא רוצים שיעשנו להם על האוכל. וכשהם רוצים לעשן הם עוברים לבר המעשנים".

לצפצף על העולם

"אנשים באים לפה ליהנות. כלומר, לשתות הרבה, לאכול הרבה ולעשן הרבה", אומר מוטי דוד, מבעלי מסעדת "אדום", לדבריו זאת "אחת המסעדות הטובות היחידות בירושלים עם חדר שמיועד ללקוחות מעשנים". דוד, שמנסה זמן מה להפסיק עם ההרגל הישן, אומר שהוא מעשן רק כשהוא במסעדה: "כשאני נכנס ורואה את הלקוחות והעובדים יושבים ומעשנים זה מזכיר לי איזה כיף זה לאכול אנטריקוט, לעשן, ולשתות ויסקי. אין בזה שום דבר בריא, אבל זה עושה לי טוב. סיגריות מתחברות אצלנו לחוויית בר, ללצפצף על העולם".

צילום: אמיל סלמן

אוכל לא כשר, סיגריות על הבר, הם חלק מתפישת העולם שלכם?

"הנהנתנות במקום הזה היא עד הסוף. אבל אחרי זה - כשמגיעים הביתה עם בגדים מסריחים מסיגריות ובבוקר קמים עם טעם רע בפה, שואלים 'אופס מה עשינו?'", הוא צוחק. "זה סוג של בר דינוזאור, זן הולך ונכחד של מקומות. וגם אנחנו הולכים להכחיד את זה. אנחנו עומדים לשפץ פה, ולהעביר את המסעדה בשנה הבאה למיקום חדש, ושם החלטנו לוותר על חדר לעישון סיגריות".

איך התקבלה ההחלטה?

"עברו כמה שנים מאז נכנס החוק להגבלת העישון. בהתחלה כל הזמן היינו אוכלים ומעשנים, אנחנו ישראלים. אבל ככל שעובר הזמן, השילוב בין סיגריות לבין אוכל נראה לנו לא נכון, פתאום זה נראה לנו מוזר. הייתי לאחרונה בטיסה בהודו שעישנו בה, זה היה נורא. אבל שחושבים על זה, עישון לצד אוכל ויין זה גם נורא. למרות שזה נחשב לחלק מחוויית הבילוי.

"המסעדה ממוקמת בבניין היסטורי ירושלמי ומחולקת מראש לכמה חללים שמופרדים בקשתות גדולות. התקנו דלת זכוכית והפרדנו חדר למעשנים שעומד בתקן הגודל ונמצא בחציצה מלאה משאר המסעדה. יש לו כניסה נפרדת, ויש כמובן פתחי איוורור, ושואבי עשן. לפעמים נכנסים למסעדה לקוחות מאוד מעצבנים בגישה שלהם, למרות שאני מבין אותם, ושואלים 'מה זאת אומרת מעשנים פה? אסור לעשן!' אנחנו מנסים להסביר להם שהחוק מסייג אזור מסוים שבנוי נכון. היו גם צדקנים שהזמינו פקחים אבל הם כבר מכירים את המסעדה, יודעים שהיא פועלת על פי החוק ואפילו לא מטריחים את עצמם להגיע".

בשנת 2007 נתבעה המסעדה בשל נזקים, עוגמת נפש וסבל מעשן סיגריות, ובעליה שילמו על כך קנס, ולמדו לקח.

סיגריה אלקטרונית בלא-מעשנים

מרבית המקומות שמחזיקים חדר למעשנים הוקמו עוד לפני חוקי העישון, כשנדרשו להציג פתרונות לקהל המעשנים הקבוע שלהם. רפי שאולי, איש חיי הלילה של שנות ה-60 ויזם סדרתי, הקים מקום חדש, אנאבל'ס, בשדרות רוטשילד בתל אביב, יחד עם בנו ועם שותפו גיורא בן-ארי ובנו מה-BrewHouse שעמד שם קודם. חדר עישון מופרד הוקם מאחורי הבר. קשה להבחין בו. על השולחנות ישנן מפות לבנות, וכמעט ואין תאורה. בשעת צהריים באמצע השבוע הוא ריק מאדם.

"זה היה רעיון של גיורא לפתוח חדר עישון, ואני מקווה שזה היה רעיון טוב. יש כמה לקוחות כל יום שבוחרים לשבת שם. בהיסטוריה היה לי מועדון חברים, היום אני רוצה שיבואו לפה כל עם ישראל".

בשנת 2009 הוגשה תביעה ייצוגית על סך 20 מיליון שקלים על הפרת הוראות החוק למניעת נגד עישון כנגד עסק אחר שלו, "מנדי'ס" במרכז החתירה בתל אביב, "אבל הם הפסידו, בסוף היה רק קנס".

הוא החליט לנסות להיגמל מעישון לפני חודשיים, לכן הוא ממהר לצאת מחדר המעשנים, שלמרות שאין בו אנשים, ריח דווקא יש בו. הוא יושב בחלל המסעדה, משתמש בסיגריה אלקטרונית, ומודע לזה שאין לו מושג איזה חומרים הוא לוקח לריאות: "אני מעשן אלקטרונית במטוסים, אני מעשן במסעדות, זה לא נגד החוק. אם יש לזה השלכות, אם זה יעשה סרטן בעתיד או לא, אלוהים גדול, אין אפילו מספיק מחקרים על נזקי הסיגריות", הוא אומר, ונשאר אופטימי. "מה שכן, חזר לי הכושר. פתאום קל יותר לעלות במדרגות", הוא מספר. "אני לא מאמין שאנשים יפסיקו לעשן טוטאלית. אבל מה הם יעשו כשיאסרו סופית על עישון במסעדות, ובהמשך גם ברחובות, כמו בניו יורק? הרי הם לא יפסיקו לצאת מהבית".

סיגר על המרפסת

ב"חמארה", האח הצרוד והאפל של מסעדת "רפאל" בתל אביב, הממוקם בירכתי המסעדה - כולם מוזמנים לעשן. מי ששכח את הסיגריות בפנטהאוס שלו, יוכל לקנות חפיסה על הבר, ומי שמעדיף סיגרים, יוכל לקנות קובני בהשקעה של בין 100 ל-160 שקלים לאחד. מי שלא מעשן, יעשן פאסיבית, אין מנוס.

"אנחנו כל הזמן מפנים מאפרות, בכלל לא צריך לבקש מאתנו, זה כבר עמוק בראש שלנו", מספר הברמן שבמקום, "חוץ מלכמה מעשני סיגרים שאוהבים לראות את המאפרה שלהם מתמלאת", הוא מושך כתפיים. הוא עצמו מעשן, כמובן לא בזמן העבודה. בכל שעות היום ישנה שם תאורה אפלולית, עם קיר יינות מואר באדום, ווילונות כבדים שמסתירים את קו הים, או מסתירים את הלקוחות שמסתודדים בפגישותיהם.

כהן, שמעשן מאז שהיה חייל, נוהג לקבוע את כל הפגישות שלו שם, על הספות. לדבריו, "יש כאלה שלא יכולים להיפרד מהסיגריה לצד המשקה או האוכל, מכיוון שהמסעדה גדולה אני שמח לתת את האופציה גם למעשנים, שהם לקוחות קבועים שלנו. ברגע שיש מענה ללא-מעשנים, ויש מקום נפרד למעשנים, אין שום בעיה, כל אחד הולך לאן שהוא רוצה. אני אוהב אווירה כזאת כמו שיש על הבר של ברבוניה".

בהמשך רחוב הירקון, מסעדת SALT הים תיכונית גם הציעה ללקוחותיה שעל המרפסת סיגרים - במסגרת תפריט האוכל, ולא רק על פי בקשה. אך מנהל המסעדה החדש, ליעד פרידמן, מספר שהסיגרים הוסרו מהתפריט לפני חודש: "היו פחות אנשים שרצו לעשן סיגרים מאשר אנשים שהסיגרים האלה הפריעו להם מאוד. לא היה לזה מספיק קהל".

למה הגשתם סיגרים מלכתחילה?

"זה נכנס כחלק ממיתוג מסוים, הקהל שרצינו לפנות אליו, אנשים שזה התחביב שלהם, הוא קהל מאוד ספציפי, חובב מותרות. רצינו שהם יגיעו אלינו. אני ביקשתי שנפסיק עם זה. לקוח שעישן סיגר הפריע לכל מי שישב לידו. עדיין אפשר לעשן סיגריות במרפסת שלנו. בפנים כמובן אסור".

איתי פשיגודה, מבעלי מסעדת הטאפאס "ויקי כריסטינה" במתחם התחנה תל אביב, מתגאה שהוא לא מעשן כבר חמישה ימים, "אבל עשרים שנה ברצף לפני כן, דווקא כן".

למרות שמרבית השולחנות במסעדה שלו ממוקמים בצל עץ, או תחת כיפת השמים, מותר לעשן רק באזור אחד מצומצם בשטח, שמוגדר כבר יין - ה"כריסטינה": "בחורף, יחד עם סגירת החורף מבוטל העישון. יש מי שמתבאס מזה, אבל אני חושב שאף אחד לא מצפה לעשן בחלל סגור היום. זה מתקבל ממש בהבנה".

הוא לא מאמין בחדר עישון נפרדים: "במקומות שמעשנים בהם אף אחד מהמנדפים למיניהם לא עוזר. זה בעיקר בשביל התחושה של מי שיושב שם. את העשן המנדף לוקח, אבל הריח של הסיגריות תמיד-תמיד נשאר. זה משהו שצריך לקחת אותו בחשבון. להיכנס באמצע היום למקום שעובד לילה ומעשנים בו, למי שלא מורגל בזה, זאת חוויה לא נעימה. ריח הסיגריות נספג ונשאר לעוד הרבה מאוד זמן".

עו"ד עמוס האוזנר, יו"ר המועצה הישראלית למניעת עישון, מצהיר: "עישון במסעדות נהפך להיסטוריה בכל העולם, והגיע הזמן שגם בישראל. זה מה שקיים היום, בכל העולם, וזה מה שרוב הציבור רוצה, 80% מתושבי ישראל אינם מעשנים. אנחנו בהחלט מפגרים בעניין הזה. אני כבר פניתי בעניין למנכ"ל משרד הבריאות".

"בשנת 2007 נחתם פרוטוקול בנגקוק של האמנה הבינלאומית למניעת עישון. כל המדינות שהן צד לאמנה, יותר מ-160 מדינות, וישראל ביניהן, התחייבו להוציא את העישון ממקומות ציבוריים סגורים. לקוח שלי שחזר לאחרונה מאוקראינה סיפר לי ששם החוק מיושם; הוא ראה בעיניים שלו איך מישהו העז להדליק סיגריה במסעדה, לא עברו שתי דקות ושוטרים הגיעו, העלו אותו לניידת, ולקחו אותו לתחנת המשטרה. טוב, בישראל זה סיפור אחר".

אתה מתנגד לפינות עישון מוגדרות ומופרדות?

"אין דבר כזה חדר עישון מופרד, כשבודקים את הדם והשתן של הלא-מעשנים במקומות כאלה, מגלים תמיד עקבות של סיגריות. העשן מורכב מחלקיקים וגז, שחודרים ממקום למקום, הם לא יודעים את הגבולות".

36
 
הוספת תגובה

תודה!

תגובתך נקלטה בהצלחה, ותפורסם על פי מדיניות המערכת

אנא המתן...