תרבות רעה

מותם של קית פלינט ולוק פרי מזכירים לנו שהניינטיז היו העשור הכי טוב אי פעם

בשנות התשעים נפרץ הגטו התרבותי, נפתח אל העולם בעזרת אמ־טי־ווי, ערוץ 2 והסכמי אוסלו, והרגשנו שהכל אפשרי. דהייתם – ומותם – של כמה מגיבורי התרבות של אותו עשור, וגל הנוסטלגיה הקיצוני אליו, רק ממחישים כמה אנחנו כבר לא שם

ניסן שור
ניסן שור
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניסן שור
ניסן שור

שני גיבורי תרבות משנות התשעים מתו השבוע: הראשון, קית פלינט, סולן להקת הפרודיג׳י, נמצא בביתו לאחר שהתאבד. השני, לוק פרי, הלא הוא דילן מקיי מ״בוורלי הילס 90210״, לקה בשבץ והלך לעולמו בבית החולים. שניהם, פלינט ופרי, הם טיפוסים ייחודים של התקופה. קשה לדמיין את הניינטיז הישראליים בלעדי הצלילים האלקטרוניים של הפרודיג׳י ובלעדי הפריזורה הדילנית. לוק פרי, בתור דילן, שיחזר את האסתטיקה הג׳יימס דינית והתאים אותה לשנות התשעים. הוא היה ״מורד״ בעידן שבו נעלמו המורדים ו״אליל נוער״ שאינו עשוי מפלסטיק. דילן מקיי היה אלכוהוליסט כבר בגיל 13, ציניקן מריר, מודל לחיקוי מפוקפק עבור דור של ילדים וטינאייג׳רז שגדלו על טלוויזיה חינוכית וסרטי נעורים אמריקאים שהציגו אידאה דיכוטומית של טינאייג׳ריוּת; קית פלינט היה שערוריה מהלכת על שתיים. דילן לעומתו הוא גור חתולים צמרירי. בפעם הראשונה שראיתי את הקליפ של "Firestarter״ של הפרודיג׳י, נרעשתי עד לעמקי נשמתי. פלינט שר, שאג וצווח כמו פומת הרים שכלואה בכלוב בגן חיות. היתה לו כרבולת על הראש, מבט מוטרף בעיניים וצעדי ריקוד של אדם אחוז דיבוק אפילפטי. זה היה אחד מהדימויים הכי עוצמתיים שנראו עד אז ברשת MTV המהוגנת בסך הכל. פלינט היה שילוב מדהים של פאנקיסט ונער מועדונים, דלוק פצצות ועצבני טילים; גם קית פלינט וגם לוק פרי בתפקיד דילן, היוו גשר משמעותי משנות השמונים אל שנות האלפיים והגדירו את המושג ״מגניב״ בעידן שבו פעלו. קית פלינט היה שגריר לא רשמי של תרבות סמים וקרחנה, קוּקוּ כריזמטי וחסר תקנה, מופת לקוּקוּאים אחרים שהיו צריכים לעמוד בסטנדרטים העילאיים שלו בתור שואוּ-מן קיצוני, ולא ממש הצליחו. פרודיג׳י היתה להקת שוליים קלאברית שהצליחה לחדור ללב ליבו של המרכז. מסוג הניסים הבלתי אפשריים האלה שמתרחשים פעם בכמה זמן; דילן מקיי קבר את התמימות האייטיזית, או לפחות נעץ עוד מסמר בארונה. ״בוורלי הילס 90210״ היתה סדרה די חתרנית בסך הכל. היא התעסקה בנושאי טאבו כמו איידס, הפלות והתמכרויות. היא מסמלת את המעבר מהפופ של שנות השמונים אל הגראנג׳ העגמומי. דילן היה גירסה אינפנטילית של קורט קוביין. עכשיו, כשדילן מקיי וקית פלינט כבר לא איתנו, אפשר כבר להודות: יש איזושהי תחושה באוויר של געגוע לשנות התשעים. אולי בגלל שגיבורי הניינטיז מתחילים לאכלס את בתי הקברות והופכים לשמועה רחוקה או חלום שבור. ואולי כי העשור ההוא היה באמת משהו מיוחד. העשור הכי טוב אי פעם? יש טענה כזו.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ