תרבות רעה

איך זה להתבגר יחד עם להקה שאתה אוהב?

בתחילת שנות האלפיים, סוף סוף עמדו אנשים בגילי על הבמות. היו לנו אותו סוג משקפיים, אותם דגמי הסניקרס ואותם רפרנסים תרבותיים. זה היה זמן האמת שלהם ושלי. מחשבות בעקבות האלבום החדש של "הוט צ'יפ"

ניסן שור
ניסן שור
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניסן שור
ניסן שור

בשנת 2000 השתחררתי מהצבא אחרי שירות לא הירואי במיוחד בחיל הים, קרוב מאוד לבית, מגיע כל יום בשעה שמונה בבוקר, עם עיתון "הארץ" מגולגל מתחת לבית השחי ותספורת לא תקנית, והולך משועמם בשעה חמש אחר הצהריים. פקיד שמאלני במדים. ככה במשך שלוש שנים. אחר כך עבדתי בחנות תקליטים (הגשמת חלום ילדות) ותוך זמן קצר עברתי לתל אביב והתחילה האינתיפאדה השנייה והפיגועים הגדולים. לאחרונה יוצא לי לחשוב לא מעט על התקופה ההיא. כמעט עשרים שנה עברו מאז. עוד מעט שני עשורים. הזמן עובר מהר כשנהנים וסובלים. איך בבת אחת עברנו מהאופוריה והאופטימיות של אמצע-סוף שנות התשעים לדכדוך הקיומי והמלנכוליה הממאירה שצמחה, גדלה והתפשטה בתוך צלחת הפטרי של פרצי האלימות המחרידים. רגע אחד אתה רוקד במועדון תל אביבי מצוי, שטוף זיעה, פראי, מטומבל, אקסטטי, וברגע השני אתה יושב מול החדשות המדממות בערוץ 2, הראש טמון בין הידיים, לא מאמין, פשוט לא מאמין.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ