שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

המרד נגד הווירטואליה התחיל. וככה הוא נראה

הספר והתקליט חזרו להיות אובייקט של תשוקה, חוגי הקרמיקה משגשגים, ועכשיו גם לנטפליקס יש תוכניות ריאליטי ארטיזנליות. האם צריך עוד הוכחה לכך שאנחנו כמהים למגע הפיזי האבוד בעידן וירטואלי?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

הידיים שלי לא יודעות לעשות כלום. אני מתקתק במקלדת, מחליק את אצבעותי על גבי מסך הסמארטפון, מדגדג את הבן שלי בבית השחי, מכין חביתה או פסטה ברוטב עגבניות. זה הכל, פחות או יותר. לא נטעתי עץ, לא בניתי בית בארץ ישראל, לא סללתי כביש. אך אינני היחיד שידיו נותרו ללא מעש. זו תופעה גלובלית. דורות על גבי דורות, מיליונים של אנשים מאבדים את הקשר עם ידיהם. הם פשוט רגילים שעושים הכל בשבילם. רובוטים משוכללים הולכים ומחליפים את בני האדם בשלל מקצועות, קווי יצור אוטומטיים כבר היו שם מזמן; האוּמנויות נעלמות. בעלי המלאכה נכחדים ומוחלפים במוצרים חד פעמיים שקל לייצר וקל לזרוק; זו התקופה של האאוטסורסינג למדינות עולם שלישי וקניות בעלי אקספרס. אין ערך לדבר עצמו וישנה תחושה קולקטיבית של התפוגגות הממשי. החפצים מאבדים ממשמעותם. ממילא אף אחד לא יודע מי מייצר אותם ואיך מייצרים אותם ואיפה. מה שישנו מתחלף אט אט באוויר. ענן של קבצים מרחף מעל לראשינו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ